על שלמה ארצי ועל שעות העבודה

פורסם במוצש של מקור ראשון

ארצי ואיינשטיין

קצת סתמי השיר החדש שכתב שלמה ארצי לו ולאריק איינשטיין. שילוב המילה "אינטימיים" בשיר (“האם אתה זוכר רגעים אינטימיים") – סימן היכר של ארצי, המקביל לשימושו היחידאי כמעט, או אף לא כמעט, בשירה המולחנת הישראלית, בחודשי השנה הלועזיים (“חום יולי אוגוסט"); שימוש שהיה בו תמיד, למרות הטריביאליות לכאורה שלו, משהו מתריס, אורבני-מתוחכם-חילוני, משהו מקורי למעשה – נחווה כאן כחשוף, כניסיון של המאסטרו המבוגר לשחזר את הטריקים שלו מהעבר. ביטוי הרגש והרגש הרומנטי הבלתי מתנצל (למשל, “האם לבך בוכה מאושר וכאב”) – אחרים, לא אני, סבורים שזו רגשנות ותולים בה, במודע או בלא מודע, תלי תלים של ביקורת על ישראליות רגשנית ולא ביקורתית (המקבילה בשירה המולחנת הישראלית ל”יורים ובוכים”) – לא חודר כאן ממש. גם הוא נחווה כאוטומטי, כנוסחתי. אבל השיר הגרוע יחסית לא מוריד את ההערכה שלי לשניים. ואני מעריך הרבה יותר את ארצי מאשר את איינשטיין. במילייה שלי זהו סוג של כפירה ומשול הדבר להכרזה שאתה אוהב סטייקים בוועידה של טבעונים (או ההפך). הגבה מורמת לנוכח הצהרה כזו עד שהיא מתמזגת בפוני ממש. אבל כן, אני אוהב את שלמה ארצי! אוהב יותר מכל זמר אחר, בארץ או בחו"ל, פרט לשלום חנוך. אך את חנוך איני אוהב יותר. ארצי, בצד היותו תמלילן בחסד (כל הפטפוטים על עמימות הטקסטים שלו, בעיקר המוקדמים, מעידים על אי הבנת הסוגה בה הוא כותב, שהנה, בפשטות, שירה; נכון, לא תמיד כזו שהייתה עומדת בזכות עצמה ללא הלחן) ומלחין גאוני, הוא אדם אינטליגנטי שמעז להרגיש. ואנחנו, האינטליגנטים המתוחכמים ומתחכמים, צריכים תזכורת לעולם הרגש מדי פעם. כשנפרדתי, לא מצאתי טוב לנפש הכאובה, אכן גם לרחמים העצמיים המרירים-מתוקים, מהשיר "וכבר עבר די זמן" מ"תרקוד" (“בעיר הזאת יש אלף נערות אולי/ רק אני גר לבד עם כלב ששומר עלי”). וכשאני מהרהר באבי ז"ל, אני עושה זאת לעתים לצלילי "ארץ חדשה" (“חברים למין מסע כזה בחורף כבר חסר לי/ אבי ישן זקן ומסתגר"). האינטואיציה שלי בגיל 20, אני חושב היום, הייתה נכונה. לא רק הרמזים לחיים אורבניים-ארוטיים מתוחכמים קרצו לפרובינציאלי הקט שהייתי. מדובר ביוצר ענק. אחד מכמה עשרות ישראלים (ביניהם: יעקב שבתאי, יהושע קנז, ס. יזהר, שלום חנוך, אפילו אורי זוהר הבמאי) שבשבילם שווה להיות כזה, ישראלי. אני הולך כעת לתפוס מחסה, כי כאמור זו אהבה אסורה, שאינה זוכה לאמפתיה ולפיכך נשארים רבים מהמאוהבים בארון. רק אומר שבהזדמנות אולי אפרט יותר מדוע ארצי הוא יוצר חשוב כל כך.

ויענונו בעבודה קשה

אחד הפרדוקסים הגדולים של העידן שבו אנחנו חיים הוא שאנחנו עובדים הרבה יותר זמן מאשר הורינו והורי הורינו. כל הדיבורים על "קדמה", שבמילא הנם מפוקפקים ואידאולוגיים פאר-אקסלנס (“אידאולוגיים” במובן המרקסיסטי, כלומר כוזבים; דיבורים שנועדו ליפות בדיבורים יפים מציאות מכוערת), מקבלים משנה אירוניה לנוכח העובדה שרבים בתוכנו עובדים שעות ארוכות, הם ובני/בנות זוגם, יותר מהוריהם, ושהעבודה אינה מותירה להם כמעט פנאי לחיות: לבלות עם משפחותיהם וחבריהם, לבלות עם עצמם. מה "קדמה" בדיוק בזה? האם העובדה שהם יושבים 12 שעות ביום מול מחשב ולא שמונה שעות מול מכונת כתיבה?
אבל כיצד ניתן להבין זאת באופן פסיכולוגי? האם האנשים עיוורים? האם אינם רואים שהסדר הקיים עובד עליהם בעיניים? סוחט מהם את המיץ כמו מלימון משומש? או שהם פטליסטים וסבורים שאי אפשר לשנות את המצב, שככה זה? אנחנו אכן גם עיוורים וגם פטליסטים. אבל יש עוד גורם שמוביל לגישה הצייתנית הזו. חלק מאנשים, חלק מאיתנו, מפחד פחד מוות מהפנאי. הפנאי יחשוף את הריקנות של חיינו, את זה שאין לנו בעצם מה לעשות בהם. הפנאי יעלה כמו גאות את כל החרדות והפחדים שהעבודה מסיחה את דעתנו מהם. אנשים מפחדים פחד מוות מהחירות ולכן מתמסרים לשעבוד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורן  On פברואר 26, 2012 at 8:22 AM

    קודם כל לך באמת לתפוס מחסה על גילוי האהבה לשלמה ארצי שהוא הרי, כידוע, היאיר לפיד של המוזיקה.

    ועכשיו אני הולך לעשות בדיוק אותו דבר ולהצהיר על אהבת הבשר בועידת הצימחונים, או לפחות להעלות את האפשרות.
    אמנם אני עובד הרבה יותר שעות מהורי אבל אלו שעות ברוטו. כשאבא עבר משמונה עד חמש (ואח"כ עד שש ושבע) הוא עבד את השעות האלו נטו. כשאני עובד מתשע (תשע וחצי) עד שמונה בערב (או אחת עשרה) אלו שעות ברוטו. אני גם קורא בלוגים (ומגיב). ו-YNET, והארץ. ונודד בין לינקים שונים. וטוויטר. ומשכיב את הילדים או גונב קצת טלוויזיה אסורה אחרי ארוחת הערב. בקיצור, מלבד לפני דדליינים, אז אני יכול לעבוד כמעט עשרים נטו שעות ביממה למשך שבועיים, אני לא חושב שאני עובד יותר מהוריי.
    הטכנולוגיה הארורה הזו – מאפשרת לנו להיות גמישים יותר בעבודה, פרודוקטיביים יותר בפחות זמן, נגישים יותר וגם בזבזני זמן יותר. זו אכן צרה, אבל היא בעיקר מגבירה את התיסכול על חוסר השליטה בניהול הזמן ולאו דווקא מעמיסה עוד עבודה.

  • אריק גלסנר  On פברואר 26, 2012 at 9:54 AM

    תודה אורן על תגובתך והערתך המעניינת.
    השאלה היא אם זה לא אומר שמצבנו יותר גרוע ממצבם של הורינו? כלומר, עצם זה שהברוטו גדול כל כך, למרות הערתך החשובה?
    וליתר דיוק, אולי היה עלי לדייק יותר בעצמי ולכתוב על טשטוש הגבול בין הפנאי לעבודה כך שהעבודה נמצאת כל הזמן סביבנו, גם אם היא פחות ב"נטו".

    • אורן  On פברואר 26, 2012 at 11:46 AM

      אני לא יודע אם מצבנו לא פחות גרוע, אני פשוט מנסה לתת קונטקסט ופרופורציה.
      באופן אישי אני חושב שהטשטוש הנוכחי בין פנאי לעבודה הוא נוראי (והוא גם מזיק לעבודה, אבל זה פחות מפריע לי). אני גם חושב שיש בשיטה המון עוולות, חלקן טבועות בה מקדמה דנא וחלקן נוצרו עם הטכנולוגיה ועם שיכלול מנגנוני שטיפת המוח של התרבות המערבית (מי אמר תודעה כוזבת ולא קיבל?).

  • avivamishmari  On פברואר 26, 2012 at 1:34 PM

    גם אני אוהבת את ארצי, מאז שהייתי ילדה ויצא "דרכים" ובעצם גם לפני כן. אבל רק באלבומים, לא בהופעות המיוזעות עם הזיופים-בכוונה. יש לו המון פניני פופ ורוק-רך נהדרות באמת, מ"שינויי מזג האוויר" העתיק ועד "תתארו לכם" החדש יחסית. מה שמרתיע בו הוא ההפיכה למפעל בזעיר אנפין, פס ייצור עם פועלים וסגנים שמקיפים אותו. כך זה נראה מבחוץ. אבל זה לא קשור למוזיקה עצמה.

    אגב, למה אתה מעמת אותו עם איינשטיין וחנוך? האם הם פחות מרגישים? חנוך אולי הפך יותר בוטה פוליטית, אבל עדיין חושף לא מעט מעצמו (כך נדמה לי, אני לא מכירה לעומק את אלבומיו המאוחרים).

  • אריק גלסנר  On פברואר 26, 2012 at 1:53 PM

    לאביבה, אכן ארצי בהופעה זה קטסטרופה, הוא יורה בשירים של עצמו אחד אחד.

    את חנוך, כאמור, איני מעריך פחות מארצי.
    איינשטיין הוא מבצע גדול ואישיות מרשימה, כך נדמה, אבל הערכתי נתונה למי שכותבים ומלחינים את שיריהם.

    • avivamishmari  On פברואר 26, 2012 at 8:44 PM

      הבנתי. כתבת "אך את חנוך איני אוהב יותר", ואני קראתי "אך את חנוך איני אוהב עוד" 🙂

  • אריק גלסנר  On פברואר 27, 2012 at 12:02 AM

    אוקי 🙂

  • רון  On פברואר 28, 2012 at 9:28 AM

    שני הציטוטים של ארצי שהבאת כאן באמת יפים. יפים מאוד. אבל על כל אחד כזה אני יכול להשיב בעשרה אחרים שלו שהם פשוט נוראיים-מביכים-עילגים-זולים-נבובים-לא בעברית. לכתוב מהלב, ואני באמת מאמין שזה מה שארצי עושה, לא מתיר פשעים כאלה.

  • לילי  On מרץ 1, 2012 at 1:56 PM

    נכון שכיום עובדים יותר שעות ליום, אבל נכנסים לשוק העבודה הפורמלי בגיל מאוחר יותר , ובנוסף
    חיים (בממוצע) יותר. צריך לשקלל גם את זה במשוואה .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: