הערה על יהושע קנז

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הערה מקדימה: מאמר זה נכתב לפני ההכרזה על נתן שחם כזוכה פרס ישראל השתא. שחם הינו סופר מוערך בעיניי ואהוב עלי כך שמאמר זה לא נכתב כנגד זכייתו

הסיבה ההגיונית היחידה שבגינה לא ניתן עדיין ליהושע קנז פרס ישראל היא שחברי הוועדות השונות אולי חשבו שהפרס כבר ניתן לסופר המרכזי. אבל הפרס טרם ניתן ואת השערורייה הזו טוב לתקן במהרה. הקריירה הספרותית של קנז יוצאת דופן. מפרסום ספרו הראשון, “אחרי החגים", ב-1964, ועד, פחות או יותר, פרסום "התגנבות יחידים", ב-1986, היה קנז "סופר לסופרים", סופר שבמעגלים הפנימיים של הספרות הכירו בכוחו, אך כזה שטרם הגיע לתודעתם של עשרות אלפי קוראים כמו כמה מעמיתיו בני דורו. דורו של קנז, דור ילידי שנות השלושים פלוס מינוס, הוא הדור הפורה ביותר בספרות העברית החדשה, אחרי דור ילידי שנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 (ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר, גנסין, שופמן, עגנון ועוד). מקרב בני הדור המופלא הזה (עוז, יהושע, שבתאי, אפלפלד, קניוק, זך, חנוך לוין ועוד), לטעמי, קנז ושבתאי יצאו בחשבון היסטורי הסופרים החשובים ביותר. מ-1986 הפך קנז למוכר במעגלים רחבים יותר ויותר, אם כי עדיין לא ברמת ההיכרות שמכיר הציבור הישראלי את חלק מעמיתיו, היכרות שיש לתלותה גם בפעילותם הפוליטית והציבורית. קנז טען בהצטנעות, שעמיתיו, עוז ויהושע, מבטאים היטב גם את עמדותיו הפוליטיות ולכן אין לו צורך להוסיף תבן לעפריים. זו אמירה מטעה. יש בקנז יסוד א-פוליטי מובהק והוא שמסביר חלק גדול מכוחו, כפי שאציע מיד.
מהלך הקריירה של קנז, אם כן, מבחינת ההתקבלות, מציג גרף שהזדחל נמוך, ולפתע, סביב 1986, זינק לערכים גבוהים ומשם רק הלך והיתלל. אבל מבחינה אמנותית גרידא הקריירה של קנז משרטטת פרבולה. לאחר התחלה מינורית, גם אם מסקרנת, זינק קנז לכתיבת שלושה ספרים שהם-הם אלה שחקקו את שמו בכותל המזרח של הספרות העברית: “מומנט מוזיקלי" (1980), “התגנבות יחידים" (1986), “בדרך אל החתולים" (1991) (כשהשלישייה הזו מייצרת פרבולה פנימית נוספת, כי "התגנבות יחידים" חשוב מצמד רעיו). אחרי שלושה ספרים אלה חלה הידרדרות משמעותית. אבל השלושה חשובים יותר מכמעט כל מה שפרסמו בני דורו.
מה ייחודו של קנז? קנז החדיר לספרות העברית תמה בעלת מסורת ארוכה-ארוכה בספרויות אירופה: ספרות העוסקת באמנים ובאמנות (את הטענה הזו אני חב לשיחות שניהלתי עם קרן דותן, שכתבה עבודת מאסטר על החניכה-לאמנות ביצירת קנז). אבל ייבוא התמה הזו למציאות הישראלית הפך אותה לשונה מעיקרה ולמעשה תרם כך בחזרה תרומה משמעותית למסורת האירופאית של רומן-האמן. בחברה מגויסת כל כך כמו שלנו בעבר; בחברה שפסקה מלהיות מגויסת כבעבר, אבל שבה, מה שמכונה "אקטואליה", הפך להיות צורת הבידור העממית ביותר; בחברה שבה המשפחתיות והשבטיות מושלות בגאון; בחברה שבה קשיי הקיום ורעשיו הצורמים הופכים את העצירה וההשתהות לצורכי התבוננות לכמעט בלתי אפשריים; בחברה שבה היכולת לחיות חיים פרטיים הייתה ועודנה יקרת מציאות – הצליח קנז להצניח את עמדת האמן-המתבונן כמו יחידת עילית בעורף האויב. ההישג המזהיר של "התגנבות יחידים" נעוץ בהחדרתה של העמדה הזו, עמדת האיש הפרטי המתבונן בחברה שלתוכה הושלך בהזרה אסתטית, בסקרנות מרוחקת, בגועל או במשיכה פרברטית, לתוך לב לבה של הישראליות החונקת, השבטית, האחוקית והאידאולוגית: השירות הצבאי. גדולתו של קנז היא, אם כן, הא-פוליטיות שלו. ולהבה של הא-פוליטיות הזו כפול. הוא אינו מופנה רק כנגד מה שבקיצור אכנה כאן עמדות "ימניות". כלומר להבה של הא-פוליטיות הזו לא מבקש לבתק או לרופף רק את כבלי האידאולוגיה הלאומית-הציונית. להבה האחר של יצירת קנז מופנה כנגד העמדות הפוליטיות של השמאל (ואין זה משנה אם קנז עצמו הוא "שמאלן" בחייו הפרטיים). כי השמאל הישראלי הלוהט אינו פחות אידאולוגי וקולקטיבסטי מהימין הישראלי. גם הוא רואה את חזות הכל בפוליטיקה; ססמתו היא “הכל פוליטי”. אם הימין סבור שישראלי צריך להיות מסור ללאומיותו מעל הכל, הרי שהשמאל סבור שישראלי צריך להיות מסור למלחמה בלאומיות הימנית הזו מעל הכל. כל מי שנסוג לחיים הפרטיים, לפי השמאל והימין כאחד, הוא משתמט ואסקפיסט. גדולתו של קנז הייתה הצבת עמדת "החיים הפרטיים", בגילומם המהוקצע והקריר ביותר: עמדת האמן, בתוך המציאות המיוזעת שלנו. כיניתי את עמדתו של קנז א-פוליטית. אבל לחלץ את היחיד מציפורני החברה היא בעצם עמדה פוליטית חשובה ביותר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רון  On פברואר 28, 2012 at 9:19 AM

    כ'שחמיסט' מושבע אני מרגיש מחוייב להגן על כבודו הלא-אבוד. נדמה לי שהוא, הרבה יותר והרבה לפני קנז, המציא את רומן-האמן הישראלי המודרני. גם דן צלקה. אצל שניהם האמנות היא נדבך מרכזי בנפש הגיבורים שלהם, בין אם הם עוסקים בה בפרקטיקה או לא. דווקא אצל קנז העיסוק בזה הוא פחות מרכזי.
    נדמה לי.

  • הילה  On פברואר 28, 2012 at 2:25 PM

    מי שעוד עוסקת בספרות החניכה לאמנות היא, כמובן, רות אלמוג (בסיפורי הקובץ "תיקון אמנותי", למשל)

  • רואן  On מרץ 2, 2012 at 12:42 PM

    לא מסכים! דווקא מה שמפריע ב'התגנבות יחידים' שלא יכולתי לקרוא אותו בגלל זה, זה חוסר המסוגלות להכיר באיזשהם דברים חברתיים חשובים ונוגעים, הם קיימים מאוד! ובלעדיהם אין בני אדם אלא קופים, גם אם אתה מעדיף קופים. זכותך. אז יש כאן חסך וחוסר וויטליות (אם דיברת על וויטליות). ואני חושב שזה טכסט חסר שאר רוח, בגלל צורך נפשי חברתי לקפוץ בטירוף לצד האנטיאודיאולוגי לא רואים מה יש פה. פרטיות ומשפחתיות זה לא מה'כפתלי, או " מה העבודה הזאת לכם"..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: