על "הקומדיה התל אביבית", מאת יובל בן-עמי, הוצאת "אחוזת בית"

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

יובל בן-עמי כתב ספר אוטוביוגרפי קולח, כן, משעשע ונבלע בגמיעה, על הבוהמה הספרותית התל אביבית של שנות האלפיים. הספר נפתח בחוסר מנוח של גבר צעיר כבן שלושים אך כבר נשוי. משם הוא ממשיך לפרידה מאשתו, תוצאת חוסר המנוח המוזכר, ולצלילה מצפון העיר לתוך עולם השירה הצעירה שבדרומה ולהתאהבויות שונות במשוררות או במוזות משוררים. המשוררים, המשוררות, המוזים והמוזות, מופיעים כאן בשמם המלא ומוסיפים עניין לקוראים המכירים את הנפשות הפועלות. לבסוף ממשיך בן-עמי לגילוי תשוקתו ללבישת בגדי נשים, תשוקתו של גבר סטרייט חשוב לציין, תשוקה שמתוארת כאן באומץ ובחן אם כי לאו דווקא בעמקות מיוחדת (וזו תופעה פסיכולוגית מרתקת שמשוועת לקצת עומק).
יש בכתיבה של בן-עמי אירוניה והומור דקים ומשובבי-נפש במידה, אירוניה והומור דקים שהנם כמעט נוסחתיים בכתיבה של הדור הצעיר התל אביבי, מרועי צ'יקי ארד ועד עודד כרמלי. אלה הומור ואירוניה הרבה פחות תוקפניים וצורבניים מאלה של עוזי וייל או קסטל-בלום, הנציגה הגדולה של הדור הקודם בספרות העברית, דור שנות התשעים, ואני מעדיף אותם בהרבה. אני מעדיף אותם בהרבה כי הם ויטליים ואינם מעודדים אימפוטנציה, כפי שהיו האירוניה המיואשת וההומור השחור של בני הדור הקודם.
הניסיון של בן-עמי בכתיבת ספרי תיור (הוא כתב כמה כאלה) מסייע לו להתבונן בסצנת השירה התל אביבית העכשווית בעיניים משתאות, עיני תייר. בן-עמי הנו, לפי עדותו, תייר בורגני, בורגני-לשעבר, בבוהמיה. התיירות הזו הופכת אותו למשקיף שמזהה נכונה את מיוחדות התופעה. אבל מה שנעדר מהספר הוא ההדגשה שהבוהמה התל אביבית העכשווית היא לא רק תופעה משעשעת, אלא סוג של נס, תופעה סוציולוגית חשובה ביותר. כי הבוהמה, ובייחוד הבוהמה הספרותית, לא הייתה קיימת בתל אביב בשני העשורים שקדמו לשנות האלפיים. מדובר ברנסנס מפתיע מאד. גם אני הייתי פעם תייר בתל אביב, בשנות התשעים, וחוויית התייר שלי הייתה של אכזבה עמוקה מהיעדרה של בוהמה, מהפיכתה של העיר העברית הראשונה לעיר יאפית מסריחה ונטולת עניין כלשהו בספרות ובטח שלא בעברה הספרותי המפואר, בחיים הספרותיים הדי סוערים שהתנהלו בה משנות השלושים עד שנות השבעים.
במרוצת הרומן הווידויי בן-עמי מתאר כמה מהסערות שהסעירו את ביצת השירה התל אביבית בשנים האחרונות. פרשת צאלה כ"ץ, המשוררת המומצאת ששיריה כיכבו בכתב העת התל אביבי “מעיין”; יהודה ויזן ועודד כרמלי, המשוררים הצעירים, שהטמינו דמה של מטען-נפץ בפתח משרדי עמותת השירה "הליקון", במחאה על התנהלותה האנטי-ספרותית לטענתם; הטענות כלפי אפיגוניות של משורר צעיר אחר שעוררו מהומה זוטא וכדומה. אבל למרות שהסערות הן סערות בביצה, כאמור, הרי שהופעת השירה התל אביבית היא תופעה חשובה ביותר, שהסיבות לה והשלכותיה גדולות בהרבה מאיכותם של השירים הנכתבים באותה ביצה. השירה התל אביבית הצעירה של שנות האלפיים, יותר מאשר הנה תופעה שהינה בעד משהו, כתיבת שירה, היא, לטעמי, תופעה שיצאה נגד משהו. זה מרד צעיר נגד הבורגנות והמטריאליזם המחניקים שנפלו כמו אובך על הישראליות בשנות התשעים. השירה, כמוצר רוחני שלכאורה אין שום צורך בו, "אין לו שוק", הוא המוצר המתאים ביותר להתנוסס כדגל על מרד כזה. השירה הפכה לצורת המחאה הנמרצת המועדפת נגד העבודה המנוכרת שרוב הישראלים נאלצו להתמכר לה בעשורים האחרונים. במרקסיזם מדברים על עבודה מנוכרת כעבודה שאינה נובעת מצרכיו של העובד ושפרותיה גם נלקחים ממנו עם תומה. השיר הוא ההפך המוחלט מכך. ראשית, השיר תואם בדיוק את צרכיו הנפשיים של הפועל-הכותב ונובע רק מהם. השיר לא מנוכר גם מבחינה זו שהמשורר אחראי על כל תג ותו בשירו, בניגוד למהנדס היי טק או פועל בבית חרושת שאחראי רק על פיפס מתוך מוצר כולל שלא תמיד הוא אף יודע או מבין מהו. ולבסוף, השיר גם לא מנוכר בכך שהוא אינו יוצא מתחת ידיו של המשורר עם פרסומו, בניגוד לכמעט כל עבודה שכירה, שבה אמצעי הייצור וההפצה אינם תחת ידו של העובד וגם המוצר הסופי ניטל מידיו ונמכר בשוק. השיר המודפס או המועלה ברשת אינו ממש אובד לפועל-השירה שייצר אותו. בתמצות: השיר לא מנוכר מכיוון שהוא מוצר אישי, הוא אינו נזקק לחומרי גלם שמצויים בידי בעל הון והוא גם לא נלקח מהמשורר עם תום העבודה. במילותיו של המשורר הלאומי: נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא.
כך שהשירה התל אביבית הצעירה היא הרבה יותר משירה. היא מחאה. ובפרפרזה על אותו משורר גדול: אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבה המחאה התל אביבית של הקיץ האחרון את תעצומותיה – סורה אל בית המדרש הישן נושן של השירה.
כך שיובל בן-עמי כתב על חוויותיו המשעשעות כתייר על מורדות הר ירוק וססגוני, מבלי להרגיש שזה בעצם הר געש פעיל; הוא כתב קומדיה תל אביבית מבלי לשער שהיא פרק בדרמה ישראלית גדולה בהרבה, הרת משמעות ותוצאות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • einataloni  On מרץ 7, 2012 at 10:22 PM

    לדעתי זאת פעם ראשונה שאני קוראת ביקורת שלך על הדבר עצמו, ולא על איך שהדבר כתוב. מה באמת קורה בסצנת השירה בתל אביב? אלוהים יודע.
    השאלה היא האם כתיבתו של בן עמי מסקרנת כמו הופעות הדראג שלו (לפתע תחת כל עץ רענן)
    לא? אז לא.

  • אריק גלסנר  On מרץ 7, 2012 at 10:46 PM

    לעינת, תודה על תגובתך. לגוף הדברים שהעלית: אינני מבקר שירה מכמה סיבות שלא אפרטן כאן. חוות הדעת שלי על תופעת השירה של העשור האחרון אינה נוגעת לאיכות השירים אלא, כפי שניסיתי לטעון, לדבר מה גדול יותר. אגב, לא התכוונתי לטעון שאנשי סצנת השירה אחראיים למחאה החברתית של הקיץ אלא שהשירה של העשור האחרון והמחאה שתיהן יצאו ממקור דומה.

    לגבי הספר עצמו, כפי שכתבתי בפתיח הוא מהנה מאד לקריאה. וזה אינו דבר של מה בכך. לא מדובר בספר "גדול" ואין חובה תרבותית לקוראו. אבל כתיבה קולחת, אינטליגנטית ובעלת הומור היא דבר שאני מעריך.

  • einataloni  On מרץ 8, 2012 at 12:49 PM

    אני לא בטוחה שהובנתי. הביקורת שלך נראתה לי כך:
    יובל בן עמי טען תזה X ואתה ביקרת את הטענה שלו בכך שיש תזה Y או X+1.
    לא שאני מבינה יותר מידי בעולם הביקורת, אבל זה נראה לי שונה משאר הביקורות שלך, שבדרך כלל לא נוגעות בתזה, אלא בדרך שבה התזה מוצגת.
    נאמר ש"מכתוב" מצייר את חווית המזרחיות (בהכללה והקצנה) בשנות ה-90 – אז זה יהיה קצת מופרך לטעון: לא, החוויה הזאת לא נכונה (מה שכמובן לא עשית – ביקרת את הכתיבה)
    בקיצור – רציתי לשמוע על הספר ויצא ששמעתי את הדעה שלך על סצנת השירה בתל אביב.
    לא שזה לא מעניין, ובכל זאת.

  • אריק גלסנר  On מרץ 8, 2012 at 1:18 PM

    לעינת – אני לא רואה את הכתיבה הביקורתית ככתיבה שמתוחמת להערכת איכות הכתיבה במובן המצומצם. זה גמיש יותר, הביקורת הכוונה, ונוגע גם לסוגיות חברתיות שאינן "מקצועיות" גרידא. הספרות היא גם מראה של החברה, וזה נקודה שמעניינת אותי מאד בספרות הישראלית, ואם אני רוצה להזיז קצת את המראה כי אני חושב שהיא בזווית לא מספקת – אני עושה זאת. כמובן, במגבלות יכולת ההשגה שלי. והכל, כמובן, פתוח לוויכוח ולדיון.

    • einataloni  On מרץ 8, 2012 at 3:17 PM

      לתחושתי: המיקוד של הביקורת היה סצנת השירה בתל אביב בהקשר למחאה החברתית. מה ששכל הנראה, נעדר מהספר. רב הנסתר על הגלוי: האם מדובר בספר על מסע חניכה אישי? בדיקת גבולות הג'נדר? ספר טיסה שטוח?
      אני אומרת, בהיסוס (כי אין לי באמת מושג) אם יש לך משהו להגיד, תגיד, בלי התיווך של ביקורת. אני מבטיחה לקרוא.

  • אריק גלסנר  On מרץ 8, 2012 at 3:44 PM

    אם לסכם כשירות אישי: כתיבה עיתונאית קולחת, כנה ושנונה-במידה על מסע אישי בתוך עולם השירה התל אביבית, שנותנת מידע רב על העולם הזה אך לא עומדת על מלוא הקשרו החברתי.

    אני צריך לגבות כסף על שירות כזה 🙂

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: