Monthly Archives: מרץ 2012

על "הכל זריז", של שרי שביט, הוצאת "אחוזת בית"

פורסם במדור לספרות של "ידיעות אחרונות"

מלי מועלם, הגיבורה והמספרת של "הכל זריז", היא צעירה בתחילת שנות העשרים שלה, שהסתבכה זה עתה בפרשית סמים בהודו והושבה ארצה בידי משטרת ישראל. אחיה הנערץ, יזהר, הוגה עסק הסמים ומנהיגה של חבורת ישראלים, הולנדית והודי שניהלה אותו, נעלם בתת-היבשת ההודית ומלי, בפתח הרומן, שבה להודו ומתלווה לבלש פרטי ישראלי שנשכר על ידי משפחתה למצוא את יזהר. יזהר ומלי הם שני ילדים מאומצים, ברזילאים במקור, שאומצו על ידי הוריהם האהובים וחיו בשכונת הדר-יוסף בתל אביב. שביט מתארת במלאות (יחסית) את החיים בשכונה הזו, המוצגת כשכונה קשת-יום של בני המעמד הבינוני-נמוך.
כיוון שקריאה של רומן היא תהליך, אציג את התחושות שעלו בי ברצף הקריאה ברומן, תחושות שהשתנו למדי במהלך הקריאה.
התחושה בשליש הראשון של הרומן הייתה שהוא כתוב בצורה לא מספיק אלגנטית ושהנושא שלו לא מספיק מחדש. מבחינת אופן הסיפור: עד לעמוד מאתיים, בערך, הפיזור של חומרי הרקע הנצרכים בין אותם חלקי סיפור המתארים את התחלת מסע-החיפוש אחרי יזהר, לא נעשה בצורה מושכלת מספיק. חומרי הרקע ניתנים באופן קצת מכאני במקומות שיש הכרח בהם או, לחלופין, באופן שרירותי. בכל מקרה, הם בולמים את עלילת הרומן המרכזית: התקדמות מסע החיפוש עצמו. ואילו בחירת הנושא, ישראלים בהודו, מבטאת איחור בעשרים שנה ולכל הפחות בעשור. בישראלים בהודו טיפל א.ב. יהושע כבר ב-1994 ב"השיבה מהודו", וגור בנטוביץ', בסרטו “משהו טוטאלי”, תסריט שכתב עם אתגר קרת ושמזכיר מאד את רכיבי הרומן שלפנינו (סמים, הולנדים), טיפל בו כבר ב-2000. כמובן, מותר לסופר לחזור ולעסוק בנושא הזה, שהוא אכן תופעה מעניינת. אבל רעננות קשה להשיג כך.
אך את השליש השני של הרומן קראתי בהנאה. אחרי כמאתיים כעמודים מתחשל סוף סוף יסוד בסיסי שמתניע את הרומן והופך אותו למושך לקריאה, והוא בפשטות המתח. פתאום סיפור היעלמו של יזהר מתחיל לעניין. אמנם הנושא הסוציולוגי, ישראלים בהודו, לא מספיק מחודד כאמור, ואף יצירת המתח נעשית לעתים באמצעים לא מספיק אמינים אבל, איכשהו, השילוב בין הסוציולוגיה למתח הבסיסי הפך את הקריאה למעניינת.
אבל בשליש השלישי והאחרון של הרומן חל שינוי נוסף. ולרעה. ריבוי אירועים לא סבירים הפך בחלק זה את הרומן לטלנובלה. לא אפרט את כל אי הסבירויות שישנן כאן כדי לא להרוס למי שירצה לקרוא ברומן. אומר רק שאי סבירות בסיסית אחת הנה היקלעותם של חבורת הישראלים ללב סכסוך פנים הודי בין טייקונים, אי-סבירות שמתעצמת כשהקשר בין הישראלים לטייקונים נוצר משלושה כיוונים שונים ונפרדים. הבעיה העקרונית באי סבירויות טלנובליות כפולה. ראשית, הטלנובלה אינה מעניקה לנו את התחושה כי החיים הרגילים עצמם, בהסתכלות בוחנת, צופני סוד וקסם. אם אנו זקוקים לאירועים לא סבירים על מנת להפוך את העלילה ל"מעניינת", הרי שהנחתנו הסמויה היא שהחיים הרגילים אינם מעניינים. וזה אולי אחד מתפקידיה של הספרות: למצוא את המעניין בתוך הרגיל. אבל הבעיה באי סבירות טלנובלית ניתנת להסבר פחות מטפיזי. שימוש בספרות באמצעים טלנובליים משול למשחק שח מתוח ושקול שבו, לפתע, אחד השחקנים מוסיף ללוח טנק-צעצוע, ממשחק מסוג אחר, ומתחיל לטווח את הכלים של יריבו אחד-אחד ואז מכריז על ניצחונו. רומן שמתנהל לפי תהליכים סבירים ומובא בהצלחה אל סיומו הוא כמו משחק שח שמנצחים בו בהתאם לכללים נוקשים. יש בכך יופי וחכמה. סופר שמשתמש באי סבירויות וצירופי מקרים משול לאותו אחד שמכניס את טנק הצעצוע הקטלני ללוח. גם הוא חושב שהוא ניצח. אבל זה, כמו שאמרנו בילדותנו, "לא חכמה".
אז האם, לאור הסיום וההתחלה החלשים, הרומן אינו טוב? אני מתקשה לומר כך. זאת משום שלאורך כל חלקי הרומן מפגינה הסופרת יכולות לשוניות לא מבוטלות בשחזור סלנג עדכני בד בבד לחלישה מרשימה על הזירה הגאוגרפית והאנושית שהינה אותו חלק מהודו שהיא דנה בו. ויש עוד נקודה חשובה: ברומן מבצבצת אפשרות לתובנה חדשה על תופעת הישראלים בהודו. הודו, מציע בעקיפין הרומן, אינה רק מקלט ממה שמכונה באופן כללי מדי "הלחץ" של החיים בישראל, “לחץ" שמיוחס בדרך כלל למצב הביטחוני ולשירות הצבאי שכרוך בו. הרומן מציג אפשרות אחרת. הוא מציג את הודו כדרכו של המעמד הנמוך בחברה הישראלית להרגיש מעט "היי", הודו כשכטה שמאפשרת בריחה משלטון הקאסטות המעמדיות הישראליות. יזהר, בעודו בארץ, צופה ב"האזרח קיין" ומתפעל, בעיקר מעלייתו המעמדית של קיין. הודו, בעבור יזהר, התלוש וחלוש מבחינה מעמדית (וכמובן, היותו מאומץ תורמת לתחושת הזרות שלו), היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, המקבילה לאמריקה של קיין, בה כל אחד נחוש יכול להצליח ו”לעשות את המכה”. הודו כסם, שהופך הכל לאפשרי ומשכיח את פערי המעמדות הישראליים. זו תובנה מעניינת שנרמזת ברומן ותורמת לאמביוולנטיות שלי כלפיו.

יגון

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

יגון

"סליחה", אומרת לי הקופאית בסופרמרקט השכונתי, “שכחת משהו". היא מחייכת אלי בטוב לב סלחני. “השירים שלי?", היא מזכירה. "כמובן, כמובן”. אני נוטל ממנה את צרור הדפים ומבטיח חוות דעת כבר בקנייה הבאה של הגבינה והלחם. בשובי הביתה, במייל מחכה לי פנייה מסופר שסיים לכתוב אפוס בן 1500 עמודים על החברה הישראלית. כלומר, הוא לא בטוח אם הוא סיים ולכן רוצה שאעיף מבט. אתה יכול לקרוא את החלק הראשון בלבד, הוא עושה הנחה. בעמוד 700 מבינים פחות או יותר מה הכיוון. אני פונה לפייסבוק ועולה מולי אדם שאיני מכיר, או נדמה לי שאיני מכיר, כי לו דווקא נדמה שאני כן מכיר אותו, ומבקש לשלוח לי קטעי תיפוף מאולתרים שלו שהוא צילם. "זה יגזול ממך רק כמה דקות", הוא אומר. “אבל אני לא מבין כלום במוזיקה!”, אני אומר לו. “לא משנה, אין מה להבין", הוא מסביר באורך רוח, “רק תאמר מה דעתך". הפסיכולוג שלי מקשיב בסבלנות לדברים. “אתה מבין איזה מקצוע נורא זה לפעמים?", אני אומר לו. “כולם הרי רעבים לתשומת לב והנה, בדרך נס, מופיע מישהו שמבטיח לתת אותה ואף אכן נותן מדי פעם. אבל גם אני רעב לתשומת לב, לא פחות מכל אחד אחר, ובתקופות מסוימות – רעב במיוחד". הפסיכולוג מהנהן. הוא מבין. לקראת סוף הפגישה הוא אומר פתאום, כמו בעל כורחו: "הרי זה בדיוק אותה הבעיה גם במקצוע שלי! יום שלם אתה מקשיב לאנשים ואמפתי אליהם, אבל בסוף היום – ". נכון, לא חשבתי על זה", אני מודה וחש אשמה. הפסיכולוג שלי מעודד מתגובתי. הוא בדיוק כתב על הנושא מאמר לכתב העת "שיחות", האם ארצה להציץ בו?

תהיות

בשנה האחרונה בקירוב אני חש ברעב לידע, בעיקר לידע פילוסופי, שכדוגמתו לא כרסם בי בעצמה כזו, מאז שנותיי בישיבות ובשנים הראשונות לחזרתי בשאלה. אבל שתי מחשבות, מעט מופשטות וקשורות ביניהן, משתקות אותי לפעמים, כשאני מבקש לגשת ולהשלים במידת האפשר את השכלתי בפילוסופיה. הראשונה: מהי בעצם תכלית רכישת ההשכלה הפילוסופית? האם היא מכוונת לגופה של ידיעה, או לצורכי התהדרות חברתית? הדיון הסוציולוגי ב"תרבות גבוהה", מבית מדרשו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, טוען טענה מהסוג הזה, כלומר שתפקידן המרכזי של ההגות והתרבות הוא סוציולוגי, מכוון ליצירת בידול חברתי. המפעל של בורדייה הוא אנטי-אינטלקטואלי במהותו (כך כינה את מפעלו פרדריק ג'יימסון, מבקר הספרות האמריקאי החשוב). אבל נוכחות הטענה הזו באקלים האינטלקטואלי הנוכחי, מה גם שוודאי וקיים בה יותר משמץ של אמת להרגשתי, מחייבת כיום עבודת פילוס אינטלקטואלית מקדימה לעצם העיסוק באינטלקט. המחשבה השנייה: האם באמת העולם הזה הוא מקום מורכב שתובע פענוח? הפילוסופיה, באופן מסורתי, מניחה כך. "משל המערה" של אפלטון הוא הסיפור המכונן שלה: העולם, כפי שהוא נתפס באופן מיידי, מתעתע, עולם צללים. "מאמר על המתודה" של דקארט, יצירת המופת שחנכה את הפילוסופיה המודרנית, יוצא אף הוא מנקודת הנחה שאיננו יכולים לקבל כמובן מאליו שום דבר ממוסכמות "השכל הישר" ונתוני החושים. ההבחנה של הגל (ואוסיף, לבל אחטא בהתהדרות הריקה המוזכרת, שהיכרותי עם הגל מוגבלת מאד) בין השכל הרגיל, היומיומי, “Verstand”, לבין התבונה הפילוסופית האמיתית, “Vernunft”, בנויה על אותה מתכונת. אבל האם העולם כה מורכב? או, כמו שעולה לעתים חשד, הוא פשוט עד אימה?
אבל מניין בעצם נובעת התחושה שהעולם "פשוט"? יש לי לכך שתי השערות: התחושה שההתקדמות במדע ובהגות ביחס להבנת האדם הגיעה לשלב מתקדם כזה, שרוב הדברים החשובים כבר נאמרו. האדם פחות מסתורי לעצמו ולכן חש שהכל ידוע ו"פשוט". ההשערה השנייה: היחלשות הקולקטיביות בחברות שלנו מחזירה את בני האדם לחיק בדידותם. ואדם כשהוא לעצמו יכול להכיר את עצמו טוב יותר, או לחשוב שהוא מכיר; זה קל יותר מאשר לפענח את סודות הדיאלקטיקה בין היחיד לחברה.

הערה על הסרט "בושה"

הנה כאן

על בשר

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

לפני כשנה כתבתי מאמר ביקורת ארוך על ספר העיון של ג'ונתן ספרן-פויר, “לאכול בעלי חיים". הספר הוא מניפסט צמחוני, שנשען על תיאור הזוועות הכרוכות בגידול בעלי חיים לאכילה בעולם שלנו. גידול בעלי חיים בעשורים האחרונים, טוען ספרן-פויר, הפך לתעשייה, תעשייה המכונה "חקלאות תעשייתית". זוהי שיטה "שבה חיות – שמוחזקות במקרים רבים ברבבותיהן, או אפילו בקבוצות של מאות אלפים – מהונדסות גנטית, תנועתן מוגבלת והן מוזנות בתפריטים לא טבעיים (שכמעט תמיד מכילים תרופות שונות)", כלשונו. ספרן-פויר מבקש לעקור מראשנו את הדימוי הפסטורלי של החוואי, המגדל חיות לצורכי אכילה ולפני כן מוציאן לרעות באחו בשלווה או מספק את כל צורכיהן הטבעיים. גידול חיות למאכל הפך לעסק אכזרי-קר, מתוכנן בקפידה למקסם רווחים תוך מינימום תשומות. רווחתם של בעלי החיים לפני שחיטתם אינה ניצבת כלל לנגד עיני המגדלים. מנחה אותם רק הדרך הזולה והיעילה ביותר לגדלם ולפטמם.
זה ספר משכנע למדי בכמה מטיעוניו ובעיקר תיאוריו. ובכל זאת הוא גם צדקני והנו חלק מפוריטניות מערבית חדשה. חבויה בו גם תפיסה אוטופית של האנושות, כמי שמסוגלת להתנהגות מוסרית עילאית. בביקורתי על הספר העליתי את התהייה האם אכן אנו, בני האדם, יכולים לשאוף להתנהגות מוסרית נקייה מרבב, מבלי לשלם על כך מחיר. העליתי את ההשערה שאכילת בעלי חיים היא סוג של שחרור תוקפנות, שאם ייאסר לחלוטין ישתחרר במקום אחר. על דרך ההומור – אך בכל בדיחה יש שמץ של אמת – משמשת כראייה ל"חוק שימור התוקפנות" שהצעתי, התנהגותם הצדקנית-תוקפנית של חלק קטן מהצמחונים כלפי אחיהם אוכלי הבשר. האם רק מחאה עניינית יש כאן? או תירוץ מושלם לבטא סלידה ושטנה ותוקפנות, במעטה אידאולוגי-מוסרי?
חלפה שנה ואני עברתי דירה. ובדירתי החדשה ישנו מטבח כמו שצריך, בשונה מדירתי הקודמת בה הייתה "נישה" מטבחית עלובה שבגינה הסתפקתי בבישולים אלמנטריים ביותר. התחלתי, לראשונה בחיי, לבשל גם דברים מורכבים יותר מפסטה ואורז בשלל ווריאציות. התחלתי לבשל גם בשר.
ואז גיליתי שני דברים על בשר, שלא הייתי ער להם קודם, עת עיקר אכילת הבשר שלי הייתה במסעדות או אצל קרובים וחברים. הדבר הראשון: בשר הוא מוצר זול יחסית. בעוד שבאכילה בחוץ מנות הבשר יקרות בדרך כלל, הרי שקניית עוף ואפילו בקר, להכנה ביתית, היא הוצאה לא גבוהה, בייחוד בהשוואה לטירוף המחירים הכללי של מוצרי הצריכה בישראל ביתנו.
אך הדבר השני שגיליתי, העיב על שמחת הגילוי הראשון: קניית בשר טרי והתעסקות אתו מעמתות אותך באופן בלתי אמצעי עם מקורו, עם היותו יצור-חי לשעבר. השיא מבחינתי התרחש בשבוע שעבר, כשהחלטתי להכין לעצמי סטייקים בבית. ביקשתי מהקצב נתחי אנטרקוט והוא המליץ דווקא על נתחי צוואר בקר חתוכים לסטייקים. פיקת הגרוגרת שלי נסוגה בחיישנות אינסטינקטיבית. אבל שמעתי בעצתו.
הכנתי את הסטייקים, תוך כדי שאני מייחל שטיגונם יוביל לטשטוש מהיר של מקורם החייתי, להתמרתם לדבר מה ניטרלי יותר.
ואז התחלתי לאכול אותם. אבל פעולת האכילה והלעיסה הולידה במוחי חיזיון כמעט פסיכוטי. וזהו החיזיון: אני לועס ומניע את פיקת הגרוגרת שלי בשעת הלעיסה. אך מה שאני לועס כרגע בגרוני היה בעצמו גרון שלעס והניע את פיקת הגרוגרת שלו. האם מעלי יימצא פעם מישהו שיניע את פיקת הגרוגרת שלו בשעה שהוא ילעס את פיקת הגרוגרת שלי?
אין לי עמדה ברורה ביחס לאכילת בשר כתוצאה מהחוויה המעט מערערת הזו. זה בעיניי, עדיין, עניין מורכב מאד, שנוגע בנושאים עמוקים ותובעי עיון כמו הסוגיה שהזכרתי, על אודות התוקפנות, או סוגיית "מותר האדם", סוגיה לא פשוטה בכלל, כפי שסבורים אולי חלק מהצמחונים, אלה הסבורים שקל ואף נחוץ להוריד את "נזר הבריאה" היומרני מראשי בני האדם ושלכך לא תהיינה תוצאות חמורות.
אין לי עמדה ברורה בעניין. אבל אני יודע, שלפחות בשבועות הקרובים אתקשה מאד באכילת בשר ואולי אוותר על האכילה מכל וכל.

על "אחת שאלתי", של משה אופיר, הוצאת "ידיעות ספרים"

הנה כאן

על נתן שחם

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפני כחודשיים סיפר לי חבר בהתרגשות שהוא סיים זה עתה לקרוא את "רביעיית רוזנדורף", הרומן של נתן שחם מ-1987. זה ממש רומן טוב! הוא השתומם מעט, אתה מכיר את הסופר? ואת הרומן? אמרתי שכן, בוודאי, שחם הוא סופר טוב וזה רומן מצוין ממש, ואף ידוע במצוינותו זו ונבחר בגינה, ובצדק, לאחד מעשרים ספרי פרוזה ישראליים בולטים, שיצאו בפרויקט "עם הספר" לא מזמן. וחברי המשיך: הגעתי אליו במקרה והוא ממש ממש הפתיע אותי! עוד לפני הפוסט-ציונות של שנות התשעים הוא מבטא עמדות מפקפקות ביחס לפרויקט הציוני! וזה עוד סופר מדור הפלמ"ח! אמרתי לחברי שההיסטוריה הישראלית המקובלת של התפתחות העמדות ביחס לציונות בחברה הישראלית, אינה תקפה בכל הקשור לספרות העברית. הספרות הזו הייתה "פוסט ציונית" מראשיתה, במובן זה שהיא הרשתה לעצמה להיות ספקנית, לעתים באורח רדיקלי ביותר, באשר לציונות, פקפקה בהיתכנותה וצדקתה כאחת. כבר מימי אחד העם, דוד פרישמן וברנר, עבור לעגנון ב-1945 ("תמול שלשום"), לס. יזהר ב-1949 (“חרבת חזעה”), ל“מול היערות” של א.ב. יהושע בשנות הששים ולשבתאי ב-1977 (”זכרון דברים”), ואם למנות רק כמה דוגמאות בולטות, הייתה הספרות העברית ביקורתית ביחס למפעל הציוני, במעין גרסת מופת לתביעתו של מבקר הספרות הוויקטוריאני הדגול, מתיו ארנולד, מהספרות בכלל להיות “ביקורת החיים” (criticism of life). למעשה, באורח דיאלקטי, חלק גדול מחוסנה של הציונות נבע מהזרקה עצמית של נסיוב הביקורת שמתחה עליה הספרות העברית מראשיתה. ההתמודדות עם הביקורת, המחשבה והריסון שהביקורת הזו חייבו, תרמו לציונות רבות. מי שמכיר מעט את ההיסטוריה של הספרות העברית וחפץ בעתידו של הפרויקט הציוני, כמוני, צריך להיות מודאג הרבה יותר מהיחלשות והשתקת הביקורת מאשר מהשמעתה. כך ש“רביעיית רוזנדורף", רומן המתרחש בשנות השלושים וגיבוריו הם מוזיקאים יהודיים פליטי גרמניה הנאצית, הוא רומן מצוין לא בגלל שהוא מציג עמדה מרוחקת ביחס לפרויקט הציוני. זה רומן מצוין בגלל שהוא רומן בעל רב-קוליות מרשימה, ובו כמה דמויות שקשה לשוכחן, רומן שאורג את תאוותן העזה של הדמויות למוזיקה קלאסית בזרותם הבסיסית החריפה ביחס לפרובינציה הלבנטינית שהם נקלעו אליה. הרומן הוא גם ניסיון נועז לערוך הקבלה בספרות ובמלל לרב-קוליות המוזיקלית, זאת משום שארבע הדמויות הראשיות משתתפות ברביעיה מוזיקלית, “רביעיית רוזנדורף", שהעניקה לרומן את שמו.
שמחתי על ההודעה שנתן שחם זכה בפרס ישראל. אף על פי שהמלצתי מעל עמודים אלה, לפני היוודע ששחם זכה, להעניק את הפרס ליהושע קנז, הרי שבהנחה והפרס יינתן לקנז בעתיד, טוב עשתה הוועדה בבחירתה בשחם. שחם, יליד 1925, בנו של המסאי החשוב אליעזר שטיינמן, שייך לדור שכונה בביקורת הספרות העברית "דור הפלמ"ח" או "דור בארץ" (על שמה של אנתולוגיה שערך משה שמיר ב-1958 ובה השתתפו נציגי הדור בפרוזה ושירה). הכתרת "דור ספרותי" היא אמצעי שגרתי במסגרת מאבקם של סופרים להכרה (וגם במסגרת מאבקם של מבקרים להכרה – כי הכתרת "דור" היא אמצעי מובהק של מבקרים הן לארגון המצאי הספרותי הקיים והן לרכישת השפעה). אבל זהו אמצעי שהנו חרב-פיפיות. התביעה לתשומת לב לסופרים מסוימים כי הם חלק מ"דור", מאפשרת לדור הבא אחריהם להגדיר את עצמו בקלות מול ה"דור" הקודם, תוך הכללה גסה ודחיקה גורפת שלו. זה מה שקרה ל"דור הפלמ"ח", עת הדור שבא בעקבותיהם, שהוגדר על ידי גבריאל מוקד, כמדומני, כ"דור המדינה" (דורם של זך, עוז, יהושע וקנז והמבקרים שליוו אותם, כמוקד וגרשון שקד), דחק את רגליו של הדור הקודם תוך האשמתו בכתיבת ראליזם שטחי ובכתיבת מעין ספרות "מטעם" (הממסד). אין צורך לומר שההכנסה הכפויה הזו של עשרות סופרים שונים במזגיהם, כשרונם ותחומי עניינם, תחת הגג הנמוך של "דור הפלמ"ח", עשתה לחלקם עוול גדול. גם לנתן שחם היא עשתה עוול, וזאת על אף ששחם אכן היה בפלמ"ח!
אם יורשה לי להעיד על עצמי, כקורא שבא אל הזירה הספרותית עשרות שנים אחרי שהמאבק הבין-דורי הזה הוכרע זה מכבר, ולטובת "דור המדינה", הרי שהחוויה שלי מקריאת נתן שחם, בדומה לחוויית הקריאה בבן דורו אהרן מגד, הייתה חוויה של קריאה בסופרים מקצוענים ומהוקצעים, כותבים חמים האוהבים את דמויותיהם, שממשיכים להוציא ספרים טובים ולפרקים טובים מאד בקצב מעורר הערכה, כשהם עמוק בשנות הששים, השבעים והשמונים לחייהם. מבחינתי, כקורא מאוחר, שהחל בהיכרות עם הסופרים הללו אחרי שהדי הקרב נדמו מזמן, הכינוי "דור הפלמ"ח" היה רלוונטי בעיקר לכך שהשתעשעתי ביני לביני בהשערה כי ערך העבודה, שאפיין את הציונות הסוציאליסטית שממנה באו סופרים אלה, הביא אותם להמשיך לעבוד בתפוקה מעוררת השתאות גם בגיל מתקדם ולהוציא תוצרים יפים ולעתים מרשימים.
מיצירתו המאוחרת של שחם, מלבד "רביעיית רוזנדורף" המוזכר, אני ממליץ בחום על קריאת "חוצות אשקלון", ארבע נובלות מלוטשות המתרחשות בארה"ב ובמרכזם יהודים-אמריקאיים; "סדרה", רומן חריף על שלושה אנשי קולנוע שמצלמים סרט על החברה הישראלית; "לוח חלק", הרומן האחרון של שחם עד כה, שעוסק באופן מקורי ומפתיע בתהליך הפרטה של קיבוץ; ו”דור המדבר”, ספרו הממוארי-מסאי.

לקט

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

הטור הזה הוא ניסוי בדחיסת מקסימום תובנות בטור אחד. הוא נולד מתוך צורך דוחק לרוקן את תיבת ההודעות הנכנסות בסלולרי שלי, בה אני רושם רעיונות לטורים עתידיים. לקראת הפסח – החלטתי לאוורר את התיבה כדי שהתובנות שבה לא תחמצנה.

אוטופיה

הפילוסוף המרקסיסטי הלא-אורתודוקסי, ארנסט בלוך, טען שהדחף האוטופי, ליצירת חברה טובה יותר ולתיקון עולם, קיים, באופן מונמך, בחוויות רבות בחיי היומיום, כמו פרסומות מסוגננות או מוצרי צריכה קורצים, שמרמזות לנו על עולם אחר, על קיום מופז והרמוני. כמו, מוסיף אני, האור האלוהי שנשבר לניצוצות, אותם יש להעלות. אני מהרהר בכך שבכל פתיחת ספר חדש מופיע בעצמה רבה הרגש האוטופי: אנחנו נרגשים לקראת אפשרות הכניסה לעולם מפתיע, דחוס ומשמעותי יותר – עולם אחר.

אמרה

אמרה המיוחסת לאינטלקטואל והסופר הבריטי החשוב והמאמין ג'.ק. צ'סטרטון: “כאשר בני אדם מפסיקים להאמין באלוהים הם אינם הופכים לכאלה שאינם מאמינים עוד בדבר, הם הופכים לכאלה שמאמינים בכל דבר".

ניכור אורבני

אני נוסע בקו חמש מביתי ליוגה. בדרך הקצרה אני פוגש שלושה אנשי ספרות. תל אביב כקיבוץ. היכן הניכור האורבני שהובטח?

הזלילה הגדולה

הברקה של חברתי הטובה, כששיחתנו הסלולרית נקטעה במפתיע. לאחר כמה דקות הגיעה אלי ממנה הודעת הטקסט הבאה: “סליחה. הזוללה נגמרה".

סרטן בגב האומה

ידיד חברי, עורך הדין החרדי, ד.ש.: ערבים, חרדים ותל אביבים הם היחידים שמעשנים בארץ הזאת. הנה לך מצע ראשוני לקירוב לבבות בחברה הישראלית.

אירופה

להיות חסיד של התרבות האירופאית הפך ללא תקין פוליטית, ודווקא בעיקר בחוגים "נאורים". אבל אני איוותר חסיד של התרבות האירופאית, קרוב לוודאי עד הסוף. ובגלל אידאות האינדיבידואל והאינדיבידואליזם שפותחו בתרבות הזו. אם המזרח מבקש לשחרר אותך מהאגו לטובת התמזגות בהוויה בכללותה, ביקש פרויד האירופאי לשחרר דווקא את האגו, כלומר את "האני", משלטון האיד היצרי והלא-רציונלי.

ולעומת זאת

לעתים, כשאני עושה יוגה, חוזרים אלי לפתע זיכרונות מהילדות, כמו זיכרון צינת מגרש הכדורסל בכפר, האור הקר הלבן והמכה מהתאורה שמעליו וריח מריר שעלה מהאצבעות ומהכדורסל גופו, ריח של פרי הדר ואולי אמוניה (?). על מזרן היוגה, אני מתכנס בעצמי ומתכסה בעצמי וחוסם את העולם מלהסתנן ולצנן. אינני, לרגע, הדבר-כפי-שהוא-לאחרים אלא הדבר-כפי-שהוא-לעצמו.

רשימה

משטחי חיתוך לסלט, משטח לייבוש כלים, פינג'אן. אה, זה בעצם לא קשור. רשמתי בסלולרי דברים שאני צריך לדירה. סליחה.

סרט

אסי דיין הוא במאי מעניין ("מר באום"; סרט טוב, לטעמי, מ”אגפא”) ומהנה מאד (“גבעת חלפון”). אבל הסרט החדש שלו אינו אפוי.

היפסטרים ומוזיקה

תופעת ההיפסטרים חביבה בעיני בסך הכל. ורבים מחברי וכו'. רק חבל שבמוזיקה אוסרת העדה בתכלית האיסור על השמעתם של להיטים. אלה בבל יראה ובל ימצא. אני אוהב לשתות ולרקוד. אבל לרקוד לצליליה של מוזיקה אקספרימנטלית, מסוגים שונים ואף משונים, עוד לא עלה בידי וכנראה אינו כפי כוחי.

מסתורין

המסתורין המפעים שנרמז לנו מכמה להיטי פופ ורוק לועזיים גדולים נובע, בחלקו הלא מבוטל, מאי הבנתנו עד הסוף את המילים.

ימין ושמאל

האם יש אמת בסברה שהעלה בפני חברי האינטלקטואל (השמאלני) ולפיה הימין מוסרי יותר ביחסי בין אדם לחברו, בחיים הפרטיים, והשמאל מוסרי יותר בענייני צדק עקרוניים-כלליים?

סירוב לאהבה

כשאנחנו מסרבים לאהבה המוצעת לנו אנחנו חשים לעתים תעוקה. זו האחרונה נובעת מתחושתנו שאנחנו נוהגים באופן לא-הישרדותי בדחותנו את החום שהעולם הקר והקמצן זימן לנו לפתע באורח כה נדיר.

הערה על המינגוויי ופיצג'ראלד (שני סוגים של גבריות)

הנה כאן

על "האיש שלנו בהוואנה", מאת גראהם גרין, הוצאת "ידיעות" (מאנגלית: יואב כ"ץ)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד הדברים היותר מעניינים ביחס לרומן הזה הנו תאריך פרסומו. הוא ראה אור ב-1958, כאשר קובה נשלטה עדיין על ידי הרודן בטיסטה ולא הייתה עדיין קומוניסטית. המהפכה של קסטרו, שהחלה כבר אמנם, טרם נחלה את הצלחתה. אך העיקר ביחס לתאריך פרסומו הוא שהרומן הזה התפרסם יותר משלוש שנים לפני שהפכה קובה למוקד למתיחות בינלאומית ולמצע גאוגרפי לרגע הקרוב ביותר, אולי, שבו הפכה "המלחמה הקרה" לחמה: “משבר הטילים בקובה" (1962). זה מעניין כי הוואנה של גרין היא כבר, ב-1958, מוקד לרחישות ריגול בינלאומיות, כשאחד משיאי הרומן הוא תהייתם של שירותי הביון הבריטי מה משמעותם של תרשימי מתקנים חשודים שמספק להם "האיש שלהם" בהוואנה. האם אלה מתקנים של נשק סודי חדש? אולי טילים?
אבל הרומן הזה רחוק מאד מלהיות רציני כמו שהיה בשעתו משבר הטילים בקובה. זוהי מהתלה משעשעת ומהנה לקריאה, לפרקים מצחיקה ממש, אך חסרת ערך שאינו בידורי. גראהם גרין (1904-1991), סופר פורה שהיה גם מבקר ספרות, תסריטאי (הוא כתב את התסריט לסרט המופת “האדם השלישי”), איש ביון ותייר נמרץ, כתב גם כמה רומנים רציניים, כמו למשל "העוז והתפארת" המתרחש גם הוא בדרום אמריקה. זהו אינו אחד מהם. אם כי בכוונת-מכוון הוא אינו כזה; גרין בהחלט כיוון למהתלה וזה בהתאם מה שיצא. אגב, גם הרומנים הרציניים של גרין, אלה המוכרים לי ובהחלט לא כולם מוכרים לי, שעוסקים בחומרה בסוגיות של דת ומוסר, מהנים לקריאה אך אינם רומנים גדולים. ופרט אחרון מקדים: הקתוליות משחקת תפקיד משמעותי ביצירה של גרין, הרצינית והבידורית כאחת, והיא נוכחת גם כאן. גרין המיר את דתו לקתוליות בצעירותו ומעניין להשוות בינו לסופר בריטי סטירי נוסף, בן דורו ממש, הסופר הגדול אוולין וו, שאף הוא היה קתולי. האם יש קשר בין האאוטסיידריות הקתולית (באנגליה) לבין נקודת המבט המרוחקת של הסטיריקן?
הרבה הרבה שנים לפני הפרודיות על סרטי ג'יימס בונד (ושלוש שנים לפני סרט ג'יימס בונד הראשון, “ד”ר נו” עם שון קונרי), שם גרין את עולם הריגול ללעג ולקלס. הגיבור שלו הוא ג'ים וורמולד, בריטי שחי בהוואנה, בה נישא לאישה קובנית שנטשה אותו והותירה אותו עם בת יפהיפייה בת 17, בת שנעה בין פרצי דבקות דתית קתולית לגחמות של מתבגרת יפה ומפונקת. וורמולד הוא טיפוס מופנם ועגמומי, בעל חנות לממכר שואבי אבק. המודיעין הבריטי בוחר בו להיות "האיש שלנו בהוואנה" למרות שאין רחוק מוורמולד העצי כעולם הריגול. אבל דאגות הפרנסה שנובעות, בין השאר, מגחמותיה ופזרנותה של בתו, מביאות אותו לקבל את ההצעה המוזרה (ואת הכסף). וורמולד, כמובן, אינו מעלה בדעתו כלל וכלל לעסוק בריגול. במקום זה הוא בודה ממוחו רשת ריגול שפרש כביכול ברחבי האי הקובני, רשת שתובעת כמובן משכורות וחשבונות הוצאות. את פעולת ההמצאה הזו ממשיל וורמולד לעבודת הסופר, הממציא דמויות בדויות ומעורר את הקורא להאמין במציאותן. נקודת המפנה הראשונה במהתלה מתרחשת כאשר המודיעין הבריטי דווקא מתרשם מאד מהדיווחים המומצאים ולוחץ לקבלת עוד מידע. במיוחד הוא מתרשם מתרשים הבסיס הסודי ובו כלי הנשק המוזר שסיפק להם וורמולד. כלי נשק זה הנו, למעשה, הגדלה של מנגנון שואב האבק שוורמולד מוכר. ואכן, כלי הנשק מזכיר לכל המומחים של הביון הבריטי "משהו", אבל הם אינם מצליחים לפענח מה בדיוק הוא מזכיר להם. נקודת המפנה השנייה ברומן היא ששירותי ביון מתחרים, שהמידע של וורמולד הודלף להם, מתחילים אף הם להאמין ברשת הסוכנים הבדיונית ומחליטים לחסלה. כך מוצא את עצמו וורמולד אחראי לשלומם של אנשים שאין להם מושג מה התפקיד הדרמטי שמיוחס להם בעיני שני שירותי ביון של שתי מעצמות לפחות. כל הסטירה הזו מתרחשת על רקעה של הוואנה, עיר של דקדנס נהדר ולא נהדר, עיר של אלכוהול, סמים וזנות.
בצד קווי המתאר הסטיריים הגדולים ששורטטו זה עתה, יש ברומן כמה רגעים מקומיים יותר של הומור גדול. למשל, כאשר וורמולד בא להזהיר את אחד ה"סוכנים" שלו, פרופסור סאנשז, שהוא עומד להירצח על לא עוול בכפו, הוא מגלה שה"סוכן" מצוי עם מאהבת צעירה ולוהטת, שמתנהגת כלפיו, עם זאת, בגינונים פולניים של רעיה חוקית פגועה. המאהבת הלטינית-פולנית סבורה שוורמולד נשלח מטעם מריה. וורמולד ממהר להצטדק: "אין לזה שום קשר למריה – לסניורה סאנשז, התכוונתי". על כך עונה הפרופסור בחדות: "איך לעזאזל סניורה סאנשז קשורה לזה?". מריה, מסתבר, אינה אשתו של הפרופסור אלא מאהבת נוספת.
למרות אופיו הקומי הבסיסי של הרומן יש בו גם רגעי רצינות נוגעים ללב. למשל, כשוורמולד, שבקושי יודע להפעיל אקדח נדרש להשתמש בו לראשונה, הוא מגלה כמה לא טריביאלית הפעולה הזו כאשר אתה צריך לחסל בנאדם שאינו אנונימי בשבילך, אפילו עם היעדר האנונימיות נובע משניים שלושה פרטים אישיים שאתה מגלה עליו במשך היכרות קצרה.
אך ככלל זה אינו רומן חשוב משום בחינה, אלא רומן חביב המספק בידור יעיל.

על הקיטוב 2

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"; רשימה שנייה משתיים

בשבוע שעבר כתבתי על הקיטוב המחריף בחברה הישראלית. לכבוד פורים, אך לא רק לכבודו, אציג בשורות הבאות אופק אופטימי מעט יותר. כפי שכתבתי בטור הקודם, צריך, לטעמי, לנסות לנסח אמנה משותפת לפדרציית הסקטורים הישראליים. אביא להלן שתי דוגמאות לסעיפים היפותטיים באמנה עתידית כזו, שתייסד שביל זהב שיאפשר צעידה משותפת לסקטורים השונים בחברה הישראלית.
הדוגמה הראשונה פשוטה יחסית ונוגעת לשפה. האינטרס של כמעט כל הסקטורים בחברה הישראלית כיום הוא שהאזרחים ישלטו בשפתם ושזו תהיה שפה עשירה ומרובדת. שפה שמצויה במצב לא מדולדל, ומדולדל הנו לצערי מצב העברית היום, יוצרת זהות ותחושת שייכות ומאפשרת גם תקשורת טובה ויעילה. שפה דלה ועילגת יוצרת תחושת עזובה ופרובינציאליות ויוצרת גם תקשורת לקויה. כעת, יצירתה של שפה עשירה ומרובדת לא תתאפשר ללא ההיכרות הן עם מקורות העברית והן עם פסגותיה. היכרות עם מקורות העברית מצריכה בפשטות היכרות עם "המקורות" (התנ"ך, חז"ל וכדומה), כמו שהיכרות עם פסגותיה של העברית אינה יכולה להתעלם מהישגיה הכבירים של הספרות העברית המודרנית. הדאגה לשלומה של העברית יכולה להוות כך פרויקט משותף לסקטורים השונים בישראל.
הדוגמה השנייה מורכבת יותר ונוגעת לשליטה ביהודה ושומרון וליחס לאוכלוסייה הפלשתינאית שם. לכאורה, הסוגיה הזו היא "משחק סכום אפס", הצלחת השקפת עולמו של השמאל היא חורבן חלומו של הימין ולהפך. אבל, נדמה לי, שאפשר לצמצם את המחלוקת אם יובנו לאשורם החלקים היפים והלגיטימיים בהשקפתו של כל צד בצד הקווים האדומים שלו.
ובכן, הבה נבחן את השקפת השמאל, הסולד משליטה על עם אחר. גם אם אנחנו ימניים ואנחנו סבורים שהארץ שייכת לנו ובינינו לבין הפלשתינאים נטושה בפשטות מלחמה, הרי שאנחנו יכולים להכיר ביופי מוסרי מסוים שישנו בעמדת השמאל. במישורים אחרים, פרטיים, אנחנו, גם אם אנחנו אנשי ימין, היינו בהחלט יכולים להתפעל ממי שאינו רוצה להכריע מחלוקות בינו לבין שכנו באמצעות עליונותו החומרית והפיזית, אלא נשמע לחוש צדק שמפעם בו ומוכן לוותר ולהתפשר. זה באשר ליופי שקיים בעמדת השמאל. וכעת באשר לקו האדום שלו. מה שהימין מפספס, להבנתי, הוא עד כמה המחשבה שישראל שולטת בעם אחר בניגוד לרצונו היא בלתי נסבלת בעיני השמאל. הכיבוש נתפס בעיניו ככתם מוסרי ותחושת הזהות הישראלית והשייכות למדינת ישראל נפגעות אנושות בגינו. זהו קו אדום מבחינתו.
וכעת לעמדת הימין. גם אם אנחנו אנשי שמאל הסולדים מהכיבוש, נדמה לי כי אנחנו יכולים להבין שיש דבר מה יפה בדבקותו של הימין בחבלי ארץ רוויי היסטוריה יהודית עתיקה כפי שהם אכן יהודה ושומרון (וכפי שאינו גוש דן). לטעמי לפחות, ובהחלט אינני איש ימין, יש דבר מה אנושי ומובן ברצונו של ישראלי להיות קרוב למקומות שבהם התרחשו סיפורי התנ"ך ולחוש כך חלק משלשלת דורות ארוכה ולא כמי שנולד מהים. יותר מכך: אני סבור שמחויבותנו לחברה בה אנו חיים, ערך שהנו בהחלט גם ערך "שמאלי”, ובכן מחויבות זו תיפגם לאורך זמן, ובאופן אנוש, אם לא יישמר קשר כזה לעברה של הארץ. זהות לאומית, שהיא מצע הולם לתחושת סולידריות חברתית, נבנית גם על סמך היסטוריה משותפת וקשר עמוק למקום. זה באשר ליופי בעמדת הימין. וכעת לקו האדום שלו: ויתור מוחלט על שטחי יהודה ושומרון ייתפס בעיני הימין כבגידה בייעודה של מדינת ישראל עד כדי כך שישראל תאבד בעיניו את זהותה והימין את שייכותו לה. בנוסף, קיים קו אדום מעשי: פינוי התנחלויות שייעשה באופן לא מסודר וללא פיצוי הולם, כפי שנעשה בפינוי גוש קטיף.
אמנה ישראלית היפותטית תחתור, לפיכך, מחד גיסא למינימום של שליטה בחיי הפלשתינאים, תוך כדי גילויי נדיבות טריטוריאליים ופוליטיים כלפיהם, אך זאת תוך שימור מקסימום של אחיזה באזורים בעלי ערך היסטורי-רגשי לאומי. שרטוט המפות יצטרך כאן להיות יצירתי.
אבל לפני המפות, ששרטוטן לא תלוי רק בנו, הרי שכבוד לערכים היפים של הזולת והכרה בקווים האדומים שלו יתרמו כשלעצמם לצינון הלהבות.