על הקיטוב

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

קיטוב (טור ראשון משניים)

אנחנו חברה מקוטבת. בכך אין חדש. אבל אחד מתהליכי העומק המשמעותיים ביותר בחברה הישראלית היום, תהליך שתורם משמעותית לקיטוב, הוא התחושה של המרכז-שמאל הישראלי, החילוני ברובו, שאף הוא הופך לסקטור. לא רק העובדה שהמרכז-שמאל אינו בקואליציה תורמת לתחושה הזו. אלא גם הדמוגרפיה העכשווית, ואולי יותר ממנה: התחזיות הדמוגרפיות, שלפיהן הרוב היהודי-החילוני מצטמק והולך. חלק מההקצנה, שלא לומר ההיסטריה, בציבור המרכז-שמאל, הקצנה שלא האחרונה בהתבטאויותיה היא חוסר הסובלנות בקרבו כלפי אנשים ששואפים לפשרה ולפיוס, נובעת מאימת הדמוגרפיה המוזכרת, מהתחושה שהשעה חירומית וצריך כעת לנקוט מדיניות של “הלנו אתה אם לצרינו”. אגב, כתבתי פה בשבוע שעבר על הדואט של איינשטיין וארצי. ניתן לראות בדואט הזה חלק מההיערכות החדשה בחברה הישראלית. המרכז-שמאל הישראלי, החש שהוא הופך לסקטור, מלכד את השורות ומציע ל"ציבור" שלו "גדולי תורה" משלו. איינשטיין וארצי בתפקיד הרב אלישיב והרב עובדיה.
אני מודע לכך שאני כותב בעיתון שמזוהה עם הימין הדתי (אם כי, אני מודע גם לכך שלהגדרה "ציונות דתית" גוונים רבים). אבל אני רוצה לשכנע את קוראיי שהסקטורליזציה הזו, של המרכז-שמאל, רעה לכולנו. זה תהליך רע כי הוא מביא לאותו קיטוב המוזכר. חברה מקוטבת היא חברה שלא נעים לחיות בה. במסגרת הקיטוב המוזכר הפכה העמדה שהוזכרה לעיל, זו שרוצה לחיות בחברה שכן נעים לחיות בה, לעמדה חשודה ומבוזה. אבל הרצון הזה הוא אנושי מאד ואף אינו המצאה ישראלית. לאחרונה עלתה במסכנו קומדיה רומנטית צרפתית קלילה בשם "שמות של אהבה". לענייננו היא מעניינת, כי היא דנה בקיטוב הפוליטי בצרפת – צמד הנאהבים בסרט הם בת למהגר אלג'יראי ובן ליהודיה ניצולת שואה – ומבטאת כמיהה לחברה פחות קונפליקטואלית. בנוסף, הפיכת המרכז-שמאל היהודי-החילוני לסקטור, תפגע אנושות באותה מטריית זהות שיקרה ללבי, אך גם יקרה ללבם של רבים בציונות-הדתית, והיא "הישראליות". ההישג הכביר של הציונות ביצירת הזהות הזו, הישראלית, השונה מהזהות היהודית אך לאו דווקא סותרת אותה, מצוי כך בסכנה כש"הסובייקט ההיסטורי" שלו הולך ומתכווץ. אבל הסכנה בקיטוב גדולה הרבה יותר מסתם "לא נעים" ואפילו מהתשת כוחה של הזהות הישראלית. חברה מקוטבת היא חברה משותקת, שאינה מסוגלת להניע תהליכים שיתרמו לחברה בכללותה. בנוסף, המשמעות של הפיכת הרוב של המרכז-שמאל היהודי-החילוני לסקטור נוסף, הנה שבחברה שלנו אין יותר מבוגר אחראי. המרכז-שמאל החילוני והציוני היה עשרות שנים כזה. גם מאז "המהפך", המשכת אחיזתו במוקדי כוח שונים בחברה הישראלית, על אף שהייתה לצנינים בעיני הימין, הותירה על כנה את המעמד הזה של "המבוגר האחראי". ומה קורה כשאין יותר מבוגר אחראי? כל סקטור הוא הילד הפגוע שרוצה את הצעצוע שלו ויהי מה – ושימות העולם (או החברה). אף חלק של החברה הישראלית לא מזוהה מספיק עם הפרויקט הישראלי בשלמותו, כפי שהיה המרכז-שמאל היהודי-חילוני בגבורתו, עד שהאינטרס העליון שלו יהיה שימורו. כל אחד מושך את השמיכה לכיוונו עד שזו תיקרע.
אבל זה המצב. אנחנו צועדים שבטים-שבטים לקראת חברה בלי מרכז. ולזה צריך להיערך. ואחת ההיערכויות החשובות ביותר להבנתי היא לנסות לנסח אמנה ישראלית חדשה (לאו דווקא משפטית-חוקתית ולאו דווקא פוליטית, אלא קודם כל אידאולוגית ואף נפשית). אמנה שתכיל את ההבדלים ותכיר בהם אך תחתור גם אל כמה הסכמות עקרוניות. אמנה כזו אפשרית לדעתי כי למרות הקיטוב המוזכר הרי שאנו, הפשרנים והפייסנים שאיננו רוצים בהעלמת אורח החיים של הזולת (החרדי, הציוני-דתי, הערבי, החילוני-שמאלי), אלא סבורים שהוא יכול דווקא להעשיר את חיינו וגם למתן את המגמות הקיצוניות והבדלניות של הסקטור "שלנו", ועם זאת אנו רוצים לנהל את חיינו כפי בחירתנו, ובכן אנו, הישראלים הלא מתלהמים, אנו הרוב פה. החברה הישראלית אמנם מתמגזרת והולכת אבל הרצון לקיים מסגרת פדרטיבית של כל סקטוריה, כך לפחות נדמה לי, מקובל עדיין על רובה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד  On מרץ 4, 2012 at 2:44 PM

    אני חושב שהניתוח הקצר שלך אינו לוקח בחשבון מרכיב מאד משמעותי והוא: התהליך שאירע בתוך השמאל הציוני עצמו. למעשה, השמאל הציוני תמיד חתר לעוצמה לצד אמונה. עוצמה צבאית, כלכלית, מדעית ומוסרית לצד אמונה בהיתכנות פתרון צודק לשני העמים. מה שאירע בעקבות האינתיפאדה השנייה הוא שחלק גדול מהשמאל הציוני איבד את אמונתו בשלום, לא מתוך תאוות כיבוש, אלא מתוך ריאליזם מפוכח, וגם כחלק מתהליך של חילופי דורות. אותו חלק (גדול) של השמאל הציוני נסחף למרכז ושם פגש את הדור הבא של מצביעי הימין החילוני המסורתיים, שכבר מוכנים עקרונית לוותר על השטחים, אך לא מאמינים בפרטנר. מהבחינה הזו, החברה היהודית הרבה פחות מקוטבת מאשר בשנות השמונים והתשעים, אלא שמאחר ו"אנשי המרכז" לא בחרו במקום בו הם נמצאים, אלא נסחפו אליו, קולם נחלש ואל החלל שהתרחב נכנסו הסקטורים הבטוחים בדרכם, וגם בדמוגרפיה שלהם (חלקם). לכן, אני חושב שכתבת טור מאד תל-אביבי, המייצג את השמאל הציוני שנותר במקומו ובאמונתו, מחנה שבאמת הפך לסקטור, ומתייחס בעיקר לסקטורים המנוגדים אליו ועל כן חווה את המתרחש בחברה כקיטוב.

  • אריק גלסנר  On מרץ 4, 2012 at 2:50 PM

    שלום דוד,
    הערתך מעניינת. אם כי יש עוד תופעה, שלא הייתה כדוגמתה בשנות השמונים והתשעים, שאולי מסייעת לתזת הקיטוב שלי והיא ריחוקם ההולך וגדל של חלק גדול מהצעירים הישראליים מכל מה שכרוך בזהות לאומית בכלל, מתוך חוויה קיומית ואידאולוגית חריפה של הגלובליזציה. וגם אלה מהאוכלוסיה הצעירה שמצהירים לעיתים בעוז על לאומיותם או שהם סתם אנשי "מרכז" חיים דה-פאקטו חיים שאין בהם הרבה משמעות לזהות הלאומית הזו וכשמתאפשר הם יבחרו לחיות במקום אחר (ויותר ויותר מתאפשר הדבר בעולם הגלובלי שלנו).

  • רוני ה.  On מרץ 4, 2012 at 3:04 PM

    לא הבנתי איך עידוד סקטור שאדם לא שייך אליו ימתן את הקיצוניות של הסקטור שהוא כן שייך אליו.

  • אריק גלסנר  On מרץ 4, 2012 at 3:11 PM

    נגיד אני מתנחל ובסקטור שלי יש קיצוני שכופר בריבונות הישראלית מכל וכל, בכך שאני מכבד את החילונים אני מחליש את ההקצנה שלו.
    נגיד אני חילוני, ובסקטור שלי יש מי שמדבר בדיבורים שגובלים באנטישמיות נגד החרדים, בזה שאני מכיר בזכות קיומם של החרדים ומכבד את אורח חייהם אני ממתן את המופרע שבמחנה שלי.
    ואידך זיל גמור

  • shaultweig  On מרץ 4, 2012 at 3:53 PM

    גילוי נאות : אני משונאי המשטר במדינת ישראל לדורותיו ומוצא את הציונות כצורה של גזענות

    שורש הרע הם שונאי דת ישראל

    מדובר במפלגה שרשומה ברשם המפלגות ושמה מפלגת "אור". כדי להיות רשום ברשם המפלגות צריך להביא מהבית לפחות 70000 שקל(לכל מערכת בחירות) שזה הרבה יותר מכתיבת טוקבק. בנוסף מדובר בשתי עמותות שנתמכות ע"י הקרן החדשה לישראל,אחת מזוהה עם מרץ והשניה מזוהה עם התנועה הרפורמית.

    המשותף לשלושת גופים אלה שהם בעד "היהודי החדש" שקם על חורבנו של היהודי בעל מסורת של אלפי שנים.

    לפני חודש הייתי באירוע בו נוגנו פיוטים ומזמורי קודש ע"י משה חבושה ,ועובדיה יהודה פתיה. במוסיקה יוצאי ארצות האיסלאם לוקחים ובגדול.הרב דוד מנחם, ליאור אלמליח ויאיר דלאל מופיעים לצידו של ז'ורדי סבאל מגדולי המנצחים בדורנו ברפרטואר של באך ,מוצארט וכו.

    במאתיים השנים האחרונות עמודי התווך ביצירה ספרותית יהודית הם ברנר,גנסין,עגנון ,יצחק בשווחס זינגר ודוד שחר.
    קראתי את כל הרומנים שדוד שחר כתב היכל הכלים השבורים שמונה במספר,ירח הדבש והזהב,ו "אל הר הזתים". קראתי את ארבעת הרומנים הארוכים של עגנון שירה,תמול שלשום,הכנסת כלה ואורח נטה ללון. כרגע אני קורא את עידו ועינם. רומאנים חשובים של זינגר הם העבד,האחוזה והנחלה.

    המתרגמים הגדולים הם מרדכי אבי שאול וזלמן וולפבסקי.

    היוצרים הגדולים הם אשכנזים אבל הצעירים לא רוצים לקרוא את עגנון, הם גם לא מסוגלים. אין להם יכולת להתמודד עם העברית של מרדכי אבי שאול וזלמן וולפובסקי.

    מה זה "תרבות ישראלית" שנשענת על האתוס הציוני ?? האח הגדול !!!

  • איילת  On מרץ 5, 2012 at 8:37 AM

    כתבת פוסט מעניין ביותר. אני מאד מזדהה עם הדברים. אולי כי חציתי קווים בעצמי משמאל חלוני
    למרכז כיפה סרוגה.כואב לי ומדאיג אותי הקיטוב הזה.אני מאד רואה אותו בקבוצה ממנה באתי-משפחה רוב החברים,שאט אט ובביטחון מסגלים גישה מנוכרת כלפי הישראליות. על אף
    חילוקי הדעות שיש לי היום איתם,צר לי שהם פוזלים החוצה אל מחוץ לתרבות שלהם לקולקטיב שלהם.

  • דרימר  On מרץ 5, 2012 at 3:59 PM

    אני חושב שעדיף היה לו היית מבקש תגובות לאחר פרסום חלקו השני של המאמר, אבל מילא… אגיב עכשיו.

    ראשית, יש חולשה מובנית בבקשה לשנות גישה/עמדה. לא ניתן לבקש ממישהו "תרגיש כך", בדיוק כשם שלא ניתך לדרוש "אל תפחד". מה שכן ניתן לדרוש זה מעשים. הצעת לחתום על אמנה (מי אמור לחתום?), אבל קשה לי להאמין שזה יעזור, אלא אם כן מפלגות יחתמו עליה – אלא שאז היא לבטח תהיה מעורפלת ביותר.

    שנית, הקיטוב הוא אידאולוגי, לא רק חברתי. כלומר, אם אני רואה בן אדם עם פאות ומרגיש אי נוחות – זהו קיטוב חברתי. אלו רגשות סובייקטיביים. לעומת זאת, אם אותו בן אדם טוען שצריך להשליט את דת היהודים, שמפעיל את כוחו כדי לחתור לכך, כיצד לא אחוש רתיעה?

    אני רוצה להרחיב את הנקודה הזו.
    בגדול, הקיטוב מגיע מהצד הדתי של המפה הפוליטית. בעוד שסיסמת החופשיים היא "חיה ותן לחיות", סיסמת הדתיים היא "הוכח תוכיח את עמיתך".
    לקיטוב הזה יש אספקט פנים-דתי, כמו חיבוטי הנפש בשאלה- 'מה אני יותר, ישראלי או יהודי?'. וכמובן, ישנו האספקט הלאומי – המלחמה על צביון דתי למדינה (צביון שמדיר ערבים, למשל) או למען שטחים קדושים. אלו החומרים העיקריים שמהם מורכב הקיטוב החברתי בישראל.

    כוונתי לומר שהקיטוב נובע מהקושי של הדת היהודית (ובכך היא דומה לאיסלאם) להישאר בד' אמות שבין אדם לאלוהיו. ככל ששאיפותיה של הדת יותר גדולות, כך גדלה החפיפה בין הזהות היהודית לזהות הישראלית-ממלכתית, וזה מוביל למאבקים פנימיים וחברתיים.

    אחת הבעיות בהעברת הנקודה הזו היא הנטייה בקרב דתיים רבים שלא לראות שום דבר יוצא דופן במעשיהם למען צביון דתי. מבחינתם, כפיית נישואים דתיים היא בסה"כ תמונת מראה לחקיקה בעד נישואים הומוסקסואליים. אלו ואלו חותרים לצביון זה או אחר של המדינה.
    אלא שלא כך הדבר !

    בהשקפת עולם החילונית-הומניסטית, המדינה הדמוקרטית היא בסה"כ מנגנון שפועל לרווחתם *האובייקטיבית* של אזרחיו. לא צביון, לא כפייה, אלא תועלתנות. זה השמאל הפוליטי, וזה מה שהימין הדתי-לאומני לא יכול להתיימר להיות.

  • אריק גלסנר  On מרץ 5, 2012 at 4:44 PM

    לדרימר – תודה על תגובתך.
    אך אני סבור שיש מעט פישוט יתר של הדברים בגישתך. מדינה היא חוזה ואמנה בין אזרחיה. ואם, נניח, קם החוזה על זה שיש צביון לשבת ופתאום צד אחד, החילוני, מפר אותו – הרי שזו דוגמה לקיטוב. איני מביע דיעה בעד או נגד תחבורה ציבורית בשבת. רק נותן דוגמה לכך שלא כל התביעות החילוניות נותרות בד' האמות של הפרט אלא הינן תביעות גם ביחס לרשות הרבים של הישות המדינית שהינה ישראל ולכן הן יכולות להיחשב לקיטוב באם הן מקצינות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: