על "שלוש נשים חזקות", של מרי נדיאי, הוצאת "כתר" (מצרפתית: עדה פלדור)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת שלוש הנובלות הצרפתיות הללו, “שלוש נשים חזקות", שזכו בפרס גונקור לפני כשנתיים, מעוררת רתיעה אינסטינקטיבית. הכותרת מרמזת שלפנינו ספרות מגמתית ("טנדנציוזית”, כינו לגנאי ספרות כזו בביקורת הספרות בעבר), שדנה ב"העצמה נשית". וכשמסתבר לקורא מהכריכה ששלוש הנובלות עוסקות גם במהגרים אפריקאיים – החשד מתעצם. אוי, לא, חושב הקורא, הנה לנו עוד ספרות נאורה ורוחשת טוב שבאה לחנך אותנו להתייחס יפה לנשים ולשחורים. ואנחנו – את חובותינו למערכת החינוך הרי סיימנו מזמן. הזכייה בגונקור רק מגבירה את החשד: פרסים ידועים לשמצה בתקינות הפוליטית שלהם. לאחרונה קראתי מאמר של חבר באחת מוועדות ה"בוקר" הבריטי, שמספר בזעם כיצד דחתה הוועדה את הענקת הפרס לבכיר סופרי בריטניה, מרטין איימיס, על ספרו "המידע" (1995), לטובת ספר חיוור אך תקין פוליטית וחביב. בקיצור, לפרסים ספרותיים צריך להתייחס באירוניה.
למעשה, הכותרת שלפנינו כל כך בוטה, שמיד עולה החשד שאולי יש כאן פרודיה על אותה ספרות מגמתית ומחנכת. אולי הסופרת שותפה לזעם הזה שלנו ובאה להגחיך את ספרות האנשים הטובים והנאורים שמתלקקים מול הראי בהתמוגגות עצמית על עצם טובם ונאורותם. אלא שהקריאה בטקסט עצמו מפריכה מיד את החשד הזה. הסופרת רצינית לגמרי בנתינת הכותרת. ועם זאת, הקריאה בשלוש הנובלות אינה מוציאה אותן חייבות. בחלקן ישנם יסודות מעניינים, למרות שהמכלול לא מרשים במיוחד.
הנובלה הראשונה מתחילה מצוין. אישה צרפתייה, בשנות השלושים המאוחרות לחייה, בת לאב עריץ אפריקאי ולאם צרפתייה, מגיעה לביקור בבית אביה בסנגל (הוריה נפרדו מזמן). הסופרת (כל הנובלות כתובות בגוף שלישי הצמוד לתודעת גיבוריהן) מתחקה באופן סבלני, מפורט ומעמיק אחר המפגש המחודש הטעון. אלא שאחרי הפתיחה המרשימה והסבלנית הנובלה מתדרדרת באופן לא צפוי. ראשית, יש איזו התפתחות לא מובנת, שרירותית ולא מוסברת, כשמשפחתה הפריזאית של הגיבורה מגיעה לפתע לסנגל ואז חוזרת כלעומת שבאה (הדבר נחווה כגרסה מוקדמת של הנובלה, גרסה שנזנחה אך בטעות נשכחה בטקסט הנוכחי). משמעותי יותר: מאמצע הנובלה הסיפור מואץ ומודהר לסיומו בצורה חפוזה. ממחצית הנובלה ואילך מרגיש הקורא שלפניו פרוזה רווייה שהפכה לפתע לתסריט גרום. ברגעים כאלה אתה מבין מהו תפקיד העורך. כל עורך סביר היה שולח את הסופרת, שגילתה כישרון מובהק בחלק הראשון, להמשיך לעבוד בבית. אבל אולי חש כאן העורך רגשות אשם כלפי הסופרת: לא העבדנו די את השחורים?
הנובלה השנייה, למרבה המזל, טובה בהרבה, הטובה בקובץ. הנובלה מתחקה אחרי רודי, צרפתי מהמעמד הבינוני-נמוך, מורה-לשעבר בעל יומרות אינטלקטואליות שכעת עובד לזוועתו במכירת מטבחים. רודי נשוי לפנטה הסנגלית והוא חושש שהיא כבר אינה אוהבת אותו ונוטרת לו טינה על שהביאה לצרפת. הנובלה מכילה כמה קלוז-אפים פסיכולוגיים מדויקים ומעט מייגעים בו זמנית. הפרוזה כאן מזכירה, באופן מעניין לטעמי, את הפרוזה הפסיכולוגיסטית של יעל הדיה. הפסיכולוגיזם, של הדיה כמו של נדיאי, גובל בדרך כלל בהיסטריה, כלומר הרגשות המוצגים מועצמים ובהולים, וכך היא גם הכתיבה שרצה אחרי נפתולי המחשבות בתחביר מסובך הולם. ההשוואה לפרוזה הישראלית מעניינת כי היא מלמדת על הקרבה, הן בלחצים הכלכליים והחברתיים והן בפסיכולוגיה ההיסטרית שנוצרת מהם, בין המיינסטרים הישראלי (הדיה) למעמד הבינוני-הנמוך הצרפתי. יש בנובלה הזו ייצוג לא שגרתי של החצר האחורית של צרפת, ייצוג נוגע ללב של היאוש ורגשי הנחיתות של בן המעמד הבינוני-נמוך הלבן, ייצוג של מציאות פרובינציאלית קשה המכילה לחצים כלכליים, טינה מעמדית, בקשת פיצוי בדת, חיכוך רצוני ולא רצוני, במהגרים האפריקאיים. רגע מזהיר שמבטא את מצבה של הפרובינציה הצרפתית, מצב שמוליד גזענות ודתיות, מצוי בתיאור המלאכים הטהורים שמציירת אמו האדוקה והמסובבת של הגיבור. אלה מלאכים "אשכנזיים" לעילא, בלונדיניים ובעלי עיניים כחולות. שחורים אינם יכולים להיות מלאכים נוצריים. אבל הסופרת כאן אינה שיפוטית, וליתר דיוק היא שיפוטית אך מסבירה את הנסיבות המעמדיות הקשות שעל רקען צומחת הגזענות האירופאית העכשווית.
הסיפור השלישי מתחיל באופן נאה. סנגלית ענייה מגורשת מבית משפחת בעלה שמת, ויוצאת למסע מסוכן לצרפת. מעלת הנובלה בראשיתה היא עיצוב הרגעים בהם מגלה האישה הצעירה והפסיבית שהיא סובייקט אוטונומי וחד-פעמי, אותם רגעים בהם היא עורכת מעין אילוסטרציה למאמרו המפורסם של עמנואל קאנט, "הנאורות מהי?”, ומתחילה, כהמלצת קאנט, להפעיל את שכלה ושיפוטיה. אבל המשך הנובלה מתאפיין בנימה מעצבנת של חינוך הקורא. המסע לצרפת, שאגב מזכיר מאד את תיאורי המסעות קורעי הלב של יוצאי אתיופיה בדרכם לארץ, מוריד את חלומה (ויותר מכך) של הגיבורה שאולה. זה מידע שחשוב להעבירו: ההתעללויות שסופגים האפריקאיים העניים בדרכם למחוזות העושר האירופאיים, שגם בהם, כמובן, לא מחכים להם בזרועות פתוחות. זה מידע שחשוב להעבירו אבל הספרות שנוצרה ממנו כאן בינונית.
לסיום, חשוב לציין כי התרגום, של עדה פלדור, מרשים במיוחד בעברית ההדורה אך הלא נפוחה שלו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי שחם  On מרץ 6, 2012 at 5:48 AM

    גלסנר, מה עשו לך נשים? זה היה עד כדי כך נורא?

  • אריק גלסנר  On מרץ 6, 2012 at 9:10 AM

    אני מניח שקראת את הספר ואהבת אותו?
    או שזה דיון כללי?

    אני מעדיף שנתמקד…

    בפרפרזה על וודי אלן שהואשם בשנאה-עצמית יהודית ואמר שהוא בהחלט שונא את עצמו אבל לא בגלל שהוא יהודי, אז בהחלט לא התפעלתי מחלקים בספר אבל לא בגלל שהוא נכתב על ידי אישה ועוסק בנשים.

  • מירי שחם  On מרץ 6, 2012 at 11:49 AM

    אני מדברת על הרוטב שבו טבלת את כל המאמר, לא על הספר הזה באופן ספציפי, וגם לא רק את המאמר הזה באופן ספציפי – מעין עיקום אף אנין שכזה לנוכח השטויות הנשיות שאתה נאלץ לסבול במהלך מסעותיך ברחבי הספרות המקומית והעולמית.. בהגינות עליי לציין שהפסקתי לקרוא את הבלוג שלך למשך תקופת-מה בשל נימה מיזוגנית שעלתה תדיר מבין השורות כמו אד-ביצות לא נעים בכל פעם שהספר הנדון היה בדגש נשי. לאחר זמן הוכחתי את עצמי שבטח דמיינתי, אולי הפגנתי רגישות מוגזמת וכו' – ושבתי לקרוא. אבל לא, מסתבר שלא טעיתי. לצערי. אני לא טוענת שכל ספר שנכתב על ידי אישה אודות נשים הוא ספר טוב וחשוב, רחוק מכך. אבל אני כן טוענת שבכל פעם שאתה קורא ספר כזה אתה מראש משוחד נגדו (בעצמך כתבת כבר בפתיח: "כותרת שלוש הנובלות הצרפתיות הללו, “שלוש נשים חזקות", שזכו בפרס גונקור לפני כשנתיים, מעוררת רתיעה אינסטינקטיבית. הכותרת מרמזת שלפנינו ספרות מגמתית ("טנדנציוזית”, כינו לגנאי ספרות כזו בביקורת הספרות בעבר), שדנה ב"העצמה נשית"."). האם היה עולה בדעתך לכתוב פתיח כזה בביקורת אודות ספר שנמנה על ז'אנר גברי מובהק, ולכתוב משהו לא כל כך סימפטי על ספרות גברית שנצרכת על ידי גברים ומטרתה העצמה גברית-מאצ'ואיסטית? והרי ספרים כאלו לא חסרים. אולי כדאי להשלים מניה וביה עם המחשבה שיש לספרי קריאה תפקיד סוציולוגי תקף אף מעבר לייעוד האמנותי שלהם, ושמבקר כמוך עושה עוול סדרתי כשהוא מבקר ספרים שקהל היעד שלהם הוא אחר ממך. אני חייבת לדייק את התחושה שעלתה בי למקרא דבריך – של התגוננות כנגד סירוס מדומה. האם ספרות נשית מעצימה היא מעצם הגדרתה ספרות שגורמת לגבר קורא להתכווץ באימה? למה לא לקחת את ההעצמה למקומות שיחזקו בכל אחד מאיתנו, גבר או אישה, את המקומות הנידפים, המבוהלים, חסרי הביטחון?

  • אריק גלסנר  On מרץ 6, 2012 at 12:13 PM

    למירי – אני חושב שאת עושה לי עוול גדול.
    תפיסתי בעניין הזה אינה קשורה ליחסי גברים ונשים. תפיסתי היא שספרות אין תפקידה לחנך במובן המידי של המילה לחנך. היא לא צריכה לשרת אידאולוגיה כזו או אחרת הרווחת כיום בשוק הדעות. וליתר דיוק: היא צריכה לשרת אידאולוגיה אחת חשובה והיא זו המצדדת בערך האינדיבידואליות (באמצעות יצירת "דמות מלאה", מה שמכונה בז'רגון הספרותי). היחידה שלפי תפיסתי על הספרות לעסוק בה, כלומר על הפרוזה המודרנית, היא האינדיבידואל, הגברי והנשי כאחד. זו תפיסה שניתן, כמובן, לחלוק עליה אבל לא להנמיך את הדיון כפי שעשית ולתלות אותו בעניינים אישיים. כיוון שאחת האידאולוגיות הרווחות היום קשורה להעצמה נשית – יוצא שאני נאבק פעמים רבות בהשפעות האידאולוגיה הזו בספרות העכשווית. איני נאבק באידאולוגיה כשלעצמה – אלא בביטויה בספרות. ודוק: ההתנגדות שלי לאידאולוגיה בספרות נובעת משני מקורות: היא מטשטשת את האינדיבידואליות והיא גם משעממת כי הכותב אינו יוצא להרפתקה אלא יודע את התשובות הנאורות מראש.
    אינני מכחיש שיחסי גברים ונשים בעבורי הם יחסים טעונים ואינני סבור, אגב, שאני חריג גדול בזה, כך הם גם עבור רובנו או לפחות חלקנו הלא מבוטל. איך זה אצלך, מעניין? האם הכל שליו וחלק שם? אינני מכחיש גם שזווית הראייה שלי – את העולם ואת הספרות – קשורה בהיותי גבר ובהתנסויות שההיות הזו גורמת לה. אבל בביקורותיי אני מתייחס לערכים אחרים שהם לדעתי המרכז בז'אנר הספרותי: דמות עשירה (ובכך חיזוק תחושת האינדיבידואליות של הקורא בהיפגשו בדמות אינדיבידואלית), יכולת לבניית עלילה, רעננות ומקוריות וכו'. אומר זאת אחרת: אני מנסה להתמקד בזה. אינני טוען שלא מתפלקות לי דעות קדומות, לעתים. זה קורה וזה אנושי.

    הזעם המשתלח והפרסונלי מאד שלך אינו במקום, לעניות דעתי.

  • אריק גלסנר  On מרץ 6, 2012 at 12:35 PM

    כיוון שאני נסער מהתגובה שלך אני חש צורך להוסיף כמה נקודות למחשבה (ובכך לקטוע שטיפת כלים בעיצומה!):
    1. כשתעייני בביקורת עצמה, אם טרחת לעשות כך, תראי שניסיתי להיות הוגן ואף מצאתי צדדים לזכות הנובלות המדוברות. לא מצאתי צדדים אלה בקושי רב כי יש בסיפורים בהחלט מעלות, כפי שמצוין בביקורת. רוב מה שהערתי עליו לגנאי אינו קשור כלל לעניין הפמיניסטי: רשלנות ושינוי קצב מוזר בסיפור הראשון, טרחנות מייגעת בשני. לגבי הסיפור השלישי הערתי על אי-חידוש ועל הטפתיות דידקטית ורק יסוד זה קצת קשור לעמדה אידאולוגית. ביקורתי על ההטפתיות האידיאולוגית פורטה בתגובתי הקודמת. אני חושב שאני ראוי לביקורת מאוזנת לפחות כמידת האיזון שבה אני עצמי מבקר.
    2. המציאות שאת מתארת היא של סופרת אישה מסכנה ומודרת שלמולה מבקר גברי אימתני ורב כוח. ההגמוניה הגברית באה לרמוס את הקול הנשי הפעוט והמסכן.
    אבל המצב במקרה הזה רחוק מלהיות כזה, נכון? הספר הרי זכה בפרס היוקרתי ביותר בצרפת וכך הוא גם משווק אצלנו! ולכן חלק מהרצון שלי להסתייג במפורש מסוג הכתיבה הזה (בחלקו; כאמור, יש בספר הרבה דברים טובים, שצוינו בביקורת) נובע מכך שלטעמי מיקומו במקום נישא אינו מוצדק.
    אני לא גולית והספר הזה אינו דוד.

  • מירי שחם  On מרץ 6, 2012 at 12:38 PM

    זה לא זעם, ודאי שלא פרסונלי, אני שמחה שעוררתי את תשומת לבך לסוגייה

  • אריק גלסנר  On מרץ 6, 2012 at 12:57 PM

    "גלסנר, מה עשו לך נשים? זה היה עד כדי כך נורא?'

    זוהי לשון תגובתך המקורית והיא פרסונלית.

  • מירי שחם  On מרץ 6, 2012 at 2:12 PM

    שאלות רטוריות. לא ציפיתי שתענה עליהן

  • אריק גלסנר  On מרץ 6, 2012 at 3:04 PM

    בפני עצמי בעיקר ואולי לטובת קוראים אחרים אני חש צורך לדייק: חלק גדול משיפוטיי הספרותיים אינו קשור כלל לשאלה הג'נדרית. הוא נובע מטעמים ספרותיים אחרים, כלומר מטעמי הספרותי בסוגיות אחרות, ומתנגש בסוגיות ג'נדריות רק בעקיפין (זה היה המקרה בביקורת הזו) אפשר לומר, מתוך זה שהוא סבור שהספרות לא צריכה לשרת אידאולוגיות קיבוציות. לזה כיוונתי בתגובתי הראשונה הרחבה בשרשור זה.

    בנוסף לכך חלק משיפוטיי אכן נוגע ישירות בשאלות ג'נדריות ומוטה, יש להניח, מכך שאני גבר ומחוויות שעצבו אותי, אך הוא נאמר בגלוי וכעמדה פובליציסטית שאפשר כמובן לא לקבלה (למשל, כשאני כותב כנגד ספרות שנראית לי פוריטנית במובן זה שהיא עוינת את המיניות הגברית – סתם דוגמה). ואפשר לא לקבל כמובן גם את טעמי הספרותי בסוגיות לא ג'נדריאליות.

  • דוד  On מרץ 6, 2012 at 7:49 PM

    אני קצת סוטה מהעניין, אבל מחפש אחר תובנה: אני מורה בתיכון, מקיף כללי חילוני בן 1,500 תלמידים, שיש בו הכל מהכל, ממש מיקרוקוסמוס וכו' ושמתי לב לתופעה שהולכת ומתרחבת במימדיה: חלק הולך וגדל של התלמידים הבנים מתחפשים לנשים, בדרך כלל חשפניות, מעודדות וכו'.
    אם לפני כמה שנים היה מדובר במיעוט "האמיץ", הרי שהיום זו התחפושת המובילה בפער האדיר על כל חלופה וקשת הנערים הבוחרים בה חוצה כל הגדרה. אז היות וכבר דובר פה על נשים-גברים דידיתי אל העגלה ואשמח לשמוע את דעתך: מה הסיבה לכך בעיניך? (ושלא יהיה לך ספק, זה בהחלט מאפיין ארצי)
    האם זה מאחר שלהיות אשה זו בעצם התחפושת האולטימטיבית? לאן נעלמו כל המודלים הגבריים החזקים או סתם אינדיאנים?

  • אריק גלסנר  On מרץ 6, 2012 at 8:07 PM

    לדוד – זו תופעה מעניינת מאד.
    אני חושב – אם לנסות להעלות השערה – שגברים מצויים היום במבוכה, לבטח גברים צעירים. אין מקבילה בתרבות שלנו לאידאולוגיה גברית לגיטימית, המקבילה לפמיניזם. אני חושב שגברים רבים מצויים במצוקה ומבוכה. ואני לא חושב שניתנת לזה מספיק הדעת, למרות הטענה של אגפים בפמיניזם שהם באים להיטיב גם עם הגברים. זו נותרת הצהרה שאינה מגובה בתכנית מעשית.

    וזה אכן קשור בעקיפין לוויכוח (אם זו המילה) שלעיל.

  • מירי שחם  On מרץ 6, 2012 at 10:42 PM

    אריק, אכן, לא ויכוח, אני חושבת שיש כאן שאלת עומק שיש לתת עליה את הדעת במובן הרחב, לא הפרטי, אודות האתיקה של הביקורת והאם צריך לשאוף לדגם של 'מבקר-כל' או שביקורת צריכה להיכתב על ידי משתמשים פוטנציאליים (זה נראה לנו הגיוני לחלוטין כשרשימת הביקורת סוקרת שפתון מסוג חדש). חשוב לי לומר שבעיניי העצמה נשית היא מהלך חברתי- הכרחי, נשים רבות, בנות רבות, זקוקות להעצמה מבחוץ על מנת שיוכלו להאמין בעצמן, לבנות יותר קשה להאמין בעצמן ביחס לבנים בני אותו גיל. וברור שהספרות היא סוכן העצמה יעיל, וברור שאסור שזה יבוא על חשבון האיכות הספרותית האידיוסינקרטית או איך שלא אומרים את זה. ועדיין אני חושבת שעל מנת לעשות צדק עם ספרים מהסוג שהזכרת ראוי שהמבקרים לא יתנגדו התנגדות פנימית להעצמה כאופציה.

    למורה דוד – אם יותר לי להביע את דעתי, חשפניות/מעודדות/שפנפנות/מלכות סאדו וכו' – אלו לא מודלים סבירים של נשיות, אלא מציגים נשיות כפי שהיא מפונטזת על ידי גברים. מבין כל המודלים הנשיים המוצעים על גבי המסכים השונים, המודל הפתייני הוא הנפוץ ביותר (כי הוא הכי מתגמל מסחרית, אבל לא ניכנס לזה). התחפושת מצד אחד מאשרת את הפופולריות של המודל הזה, אך העובדה שיש שם בחור מתחת למסקרה ולתחרה מוכיחה שהם מבינים שזו פנטזיה. הם בעצם מציגים בעיניי הנשים תמונת מראה מפונטזת, מתבססת על שיחזור דימויים נפוצים (וכוזבים) מהמדיה.

  • אריק גלסנר  On מרץ 6, 2012 at 11:12 PM

    יכתוב ביקורת רק מי שאליו הספר מיועד, ואולי רק מי שנהנה ממנו, ואולי גם, אם כבר, רק מי שבכלל חושב חיובית…
    למה לבקר בכלל? בואו נשתיק מחלוקות והכל יבוא על מקומו בשלום.
    זו גישה נאורה לכאורה, שהיא סוג של סתימת פיות. שכל אחד יטפל במה שהוא מבין: הנשים – בענייני נשים; הגברים – בענייני גברים; והפוליטיקאים – במדינה…שקט! בלי להפריע ובלי לבקר!
    חבל שהגונקור הוא פרס כללי. היה עוזר לטיעון שלך לו גם הגונקור היה מיועד ל"משתתף פוטנציאלי" בלבד.

    הייתי מציע לך עסקה אינטלקטואלית רצינית: בואי תקראי את הספר ותאמרי מה דעתך כאן אחרי קריאתו. אתן לך את מלוא המקום. אני מבטיח. אני חושב שחלק נכבד ממחאתך נובע מזה שלא קראת את הספר.
    בביקורתי ניסיתי לשתף את הקורא במהלך מחשבה של "לפני" ו"אחרי": ציינתי דעה קדומה שלי (כלומר, מה שיערתי שהספר הנו) ואיך קריאת הספר הקונקרטית התעמתה אתה ושינתה אותה בחלקה. זה התפקיד של המבקר: לא להתכחש לדעותיו ולהכחישן אבל לתת לעצמו הזדמנות למפגש רענן עם היצירה הקונקרטית כפי שהיא.

    אני, באתר זה, לא מצנזר דעות של אחרים (למעט מקרים קיצוניים ביותר) ולא חושב שיש אנשים שאינם יכולים להביע דעה על עמדותיי כי אולי אינם "משתמשים פוטנציאליים" של השקפותיי… ולכן מזמין אותך לכתוב פה ביקורת בתום הקריאה.
    (כוונתי שאני מתחייב להעלותה בבלוג עצמו – ולא רק בתגובות).

  • מירי שחם  On מרץ 6, 2012 at 11:35 PM

    זו רדוקציה קצת פשטנית, לא? הטיעון 'סתימת פיות' הוא אמנם טיעון חזק ואפקטיבי. לפיכך אני חוזרת בתשובה שלמה ומצהירה שאשמח מאד אם יתמנה עיוור צבעים למשרה של מבקר אמנות, או אדם שמקפיד על דיני הכשרות יועסק כמבקר מסעדות בעיתון יומי נפוץ. לעיתים הפלורליזם הופך למפגן סר טעם של דמוקרטיה במקום בו הדמוקרטיה אינה רלוונטית כלל. כדאי להבדיל בין 'מבינים' לבין 'משתמשים'. אני טוענת שהמינעד החווייתי שספר מספק הוא רחב יותר וגולש מעבר לספרות ה'טהורה'. וברוח קריאתך, למה לעצור בספרות? הבה נבטל את בית המשפט לענייני תעבורה, לענייני משפחה, לתביעות קטנות! שופט הוא שופט הוא שופט.

    תודה על העסקה המוצעת, נדיב מצידך. אין לי הכישורים הנחוצים. הרבה יותר קל לרכך את העמדה האנטי-העצמתית שלך מאשר ללמד אותי לכתוב ביקורת כהילכתה.

    עתידות: מחכה לטור שייכתב אודות קובץ הסיפורים הקצרים של רחל חלפי. עוד לא קניתי אותו, הציפיות שלי גבוהות ואני לא רוצה להתאכזב. מעטים המקרים בהם משוררים מעולים מצליחים לכתוב פרוזה ברמה גבוהה. אני חושבת שחלפי השכלתנית היא מועמדת טובה לשבור את הנאחס הזה.

  • אריק גלסנר  On מרץ 6, 2012 at 11:40 PM

    בגלל שאני גבר טיפוסי אני חש צורך לומר את המילה האחרונה (את כמובן מוזמנת להגיב גם בהמשך שרשור זה ובכלל) 🙂
    והמילה האחרונה שלי היא שאקח לתשומת לב את חלק מהטענות שלך ועם זאת אעמוד על זכותי להביע את דעתי, כל עוד תינתן לי במה, על ענייני ספרות ואף אעז להביע דיעה זו גם על ענייני חברה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: