על נתן שחם

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפני כחודשיים סיפר לי חבר בהתרגשות שהוא סיים זה עתה לקרוא את "רביעיית רוזנדורף", הרומן של נתן שחם מ-1987. זה ממש רומן טוב! הוא השתומם מעט, אתה מכיר את הסופר? ואת הרומן? אמרתי שכן, בוודאי, שחם הוא סופר טוב וזה רומן מצוין ממש, ואף ידוע במצוינותו זו ונבחר בגינה, ובצדק, לאחד מעשרים ספרי פרוזה ישראליים בולטים, שיצאו בפרויקט "עם הספר" לא מזמן. וחברי המשיך: הגעתי אליו במקרה והוא ממש ממש הפתיע אותי! עוד לפני הפוסט-ציונות של שנות התשעים הוא מבטא עמדות מפקפקות ביחס לפרויקט הציוני! וזה עוד סופר מדור הפלמ"ח! אמרתי לחברי שההיסטוריה הישראלית המקובלת של התפתחות העמדות ביחס לציונות בחברה הישראלית, אינה תקפה בכל הקשור לספרות העברית. הספרות הזו הייתה "פוסט ציונית" מראשיתה, במובן זה שהיא הרשתה לעצמה להיות ספקנית, לעתים באורח רדיקלי ביותר, באשר לציונות, פקפקה בהיתכנותה וצדקתה כאחת. כבר מימי אחד העם, דוד פרישמן וברנר, עבור לעגנון ב-1945 ("תמול שלשום"), לס. יזהר ב-1949 (“חרבת חזעה”), ל“מול היערות” של א.ב. יהושע בשנות הששים ולשבתאי ב-1977 (”זכרון דברים”), ואם למנות רק כמה דוגמאות בולטות, הייתה הספרות העברית ביקורתית ביחס למפעל הציוני, במעין גרסת מופת לתביעתו של מבקר הספרות הוויקטוריאני הדגול, מתיו ארנולד, מהספרות בכלל להיות “ביקורת החיים” (criticism of life). למעשה, באורח דיאלקטי, חלק גדול מחוסנה של הציונות נבע מהזרקה עצמית של נסיוב הביקורת שמתחה עליה הספרות העברית מראשיתה. ההתמודדות עם הביקורת, המחשבה והריסון שהביקורת הזו חייבו, תרמו לציונות רבות. מי שמכיר מעט את ההיסטוריה של הספרות העברית וחפץ בעתידו של הפרויקט הציוני, כמוני, צריך להיות מודאג הרבה יותר מהיחלשות והשתקת הביקורת מאשר מהשמעתה. כך ש“רביעיית רוזנדורף", רומן המתרחש בשנות השלושים וגיבוריו הם מוזיקאים יהודיים פליטי גרמניה הנאצית, הוא רומן מצוין לא בגלל שהוא מציג עמדה מרוחקת ביחס לפרויקט הציוני. זה רומן מצוין בגלל שהוא רומן בעל רב-קוליות מרשימה, ובו כמה דמויות שקשה לשוכחן, רומן שאורג את תאוותן העזה של הדמויות למוזיקה קלאסית בזרותם הבסיסית החריפה ביחס לפרובינציה הלבנטינית שהם נקלעו אליה. הרומן הוא גם ניסיון נועז לערוך הקבלה בספרות ובמלל לרב-קוליות המוזיקלית, זאת משום שארבע הדמויות הראשיות משתתפות ברביעיה מוזיקלית, “רביעיית רוזנדורף", שהעניקה לרומן את שמו.
שמחתי על ההודעה שנתן שחם זכה בפרס ישראל. אף על פי שהמלצתי מעל עמודים אלה, לפני היוודע ששחם זכה, להעניק את הפרס ליהושע קנז, הרי שבהנחה והפרס יינתן לקנז בעתיד, טוב עשתה הוועדה בבחירתה בשחם. שחם, יליד 1925, בנו של המסאי החשוב אליעזר שטיינמן, שייך לדור שכונה בביקורת הספרות העברית "דור הפלמ"ח" או "דור בארץ" (על שמה של אנתולוגיה שערך משה שמיר ב-1958 ובה השתתפו נציגי הדור בפרוזה ושירה). הכתרת "דור ספרותי" היא אמצעי שגרתי במסגרת מאבקם של סופרים להכרה (וגם במסגרת מאבקם של מבקרים להכרה – כי הכתרת "דור" היא אמצעי מובהק של מבקרים הן לארגון המצאי הספרותי הקיים והן לרכישת השפעה). אבל זהו אמצעי שהנו חרב-פיפיות. התביעה לתשומת לב לסופרים מסוימים כי הם חלק מ"דור", מאפשרת לדור הבא אחריהם להגדיר את עצמו בקלות מול ה"דור" הקודם, תוך הכללה גסה ודחיקה גורפת שלו. זה מה שקרה ל"דור הפלמ"ח", עת הדור שבא בעקבותיהם, שהוגדר על ידי גבריאל מוקד, כמדומני, כ"דור המדינה" (דורם של זך, עוז, יהושע וקנז והמבקרים שליוו אותם, כמוקד וגרשון שקד), דחק את רגליו של הדור הקודם תוך האשמתו בכתיבת ראליזם שטחי ובכתיבת מעין ספרות "מטעם" (הממסד). אין צורך לומר שההכנסה הכפויה הזו של עשרות סופרים שונים במזגיהם, כשרונם ותחומי עניינם, תחת הגג הנמוך של "דור הפלמ"ח", עשתה לחלקם עוול גדול. גם לנתן שחם היא עשתה עוול, וזאת על אף ששחם אכן היה בפלמ"ח!
אם יורשה לי להעיד על עצמי, כקורא שבא אל הזירה הספרותית עשרות שנים אחרי שהמאבק הבין-דורי הזה הוכרע זה מכבר, ולטובת "דור המדינה", הרי שהחוויה שלי מקריאת נתן שחם, בדומה לחוויית הקריאה בבן דורו אהרן מגד, הייתה חוויה של קריאה בסופרים מקצוענים ומהוקצעים, כותבים חמים האוהבים את דמויותיהם, שממשיכים להוציא ספרים טובים ולפרקים טובים מאד בקצב מעורר הערכה, כשהם עמוק בשנות הששים, השבעים והשמונים לחייהם. מבחינתי, כקורא מאוחר, שהחל בהיכרות עם הסופרים הללו אחרי שהדי הקרב נדמו מזמן, הכינוי "דור הפלמ"ח" היה רלוונטי בעיקר לכך שהשתעשעתי ביני לביני בהשערה כי ערך העבודה, שאפיין את הציונות הסוציאליסטית שממנה באו סופרים אלה, הביא אותם להמשיך לעבוד בתפוקה מעוררת השתאות גם בגיל מתקדם ולהוציא תוצרים יפים ולעתים מרשימים.
מיצירתו המאוחרת של שחם, מלבד "רביעיית רוזנדורף" המוזכר, אני ממליץ בחום על קריאת "חוצות אשקלון", ארבע נובלות מלוטשות המתרחשות בארה"ב ובמרכזם יהודים-אמריקאיים; "סדרה", רומן חריף על שלושה אנשי קולנוע שמצלמים סרט על החברה הישראלית; "לוח חלק", הרומן האחרון של שחם עד כה, שעוסק באופן מקורי ומפתיע בתהליך הפרטה של קיבוץ; ו”דור המדבר”, ספרו הממוארי-מסאי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  On מרץ 19, 2012 at 10:43 PM

    אריק שלום

    כאשר אנחנו מדברים על ספרות תמיד יתנוסס הויכוח בין מה כותבים לאיך כותבים.

    בספור על אהבה ועל חושך של עמוס עוז תופסים "ההיסטוריוגרפיה של הציונות" והטרגדיה של התאבדות האם את המקום המרכזי. בתמול שלשום תפס אצלי הכלב בלק את המקום המרכזי.

    באירלנד אנחנו רואים את המחזה קירקי אותו "תקע" ג'ויס ליוליסס לעומת הרומן הריאליסטי מאוד של אייריס מרדוק "חלומו של ברונו".

    אני חולק על אריק בנוגע לסופרים שפנו עורף לאתוס הציוני. אמנון נבות מציין את החיים כמשל אני מצאתי את "ירח הדבש והזהב" של דוד שחר. קתרין של שחר הצעיר היא לוטציה של שחר המבוגר. גם הפרשנות הפרועה שבה אברהם אבינו "הואשם" בגילוי עריות ו הפיכת שרה אמנו לזונה מקדימה את פרשנתו של דוד שחר לספור העקדה בחלום ליל תמוז.

    מומלץ מאוד לקרוא את "אל הר הזתים" שכתב דוד שחר לפני שהלך מאתנו בטרם עת

    גם ירח הדבש והזהב וגם כחיים כמשל סורבו על ידי עם עובד ,הקבוץ המאוחד וספריית פועלים.

    כאשר ביצעתי את הרכישה של כל הספרים שכתב דוד שחר דחפו לי גם את "אני קוהלת של דוד שחם". (אשמח לקבל פידבקים)

  • אריק גלסנר  On מרץ 19, 2012 at 10:54 PM

    לשאול – דוד שחר הוא סופר מצוין, גם לדעתי. ובייחוד "נינגל".
    את "אני קוהלת" לא קראתי אבל קראתי את ספרו האחרון של דוד שחם והוא טוב מאד.

  • elik  On מרץ 20, 2012 at 12:22 PM

    למה כוונתך, במה בדיוק ניכרת תרומת ספרות ה'פוסט' לפרויקט הציוני כשלעצמו?

  • אריק גלסנר  On מרץ 20, 2012 at 12:37 PM

    לאליק, ישנן כמה רמות:
    ראשית, התנועה הציונית ניסתה לתקן חלקים אותם קיבלה מהביקורת. כך, למשל, הציונות, במחצית הראשונה של המאה העשרים, הייתה פרקטית ונטולת אשליות ומגלמוניה, בין השאר בגלל הביקורת של אחד העם או ברנר כנגד הציפיות המוגזמות מהפרויקט הציוני בראשיתו. כך התנהלה הציונות באופן מופתי – לא בפנטזיה אלא לפי תביעות המציאות והגיעה להישגים מופלאים.
    שנית, עצם זה שהביקורת נמתחת "מתוך המחנה", מאפשר לחלקים אמביוולנטיים בחברה לקחת בה חלק. ברגע שביקורת נאסרת כליל – חלקים בחברה שחשים מנוכרים לציונות ממשיכים במנוכרותם והופכים לאדישים לפרויקט הציוני ונותנים חילם ושייכותם למקומות אחרים; הם מרגישים שזו תנועה לא מורכבת שאינה מתאימה לאנשים מורכבים ואמביוולנטיים כמותם ולכן מחריפים את ניכורם ואדישותם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: