יגון

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

יגון

"סליחה", אומרת לי הקופאית בסופרמרקט השכונתי, “שכחת משהו". היא מחייכת אלי בטוב לב סלחני. “השירים שלי?", היא מזכירה. "כמובן, כמובן”. אני נוטל ממנה את צרור הדפים ומבטיח חוות דעת כבר בקנייה הבאה של הגבינה והלחם. בשובי הביתה, במייל מחכה לי פנייה מסופר שסיים לכתוב אפוס בן 1500 עמודים על החברה הישראלית. כלומר, הוא לא בטוח אם הוא סיים ולכן רוצה שאעיף מבט. אתה יכול לקרוא את החלק הראשון בלבד, הוא עושה הנחה. בעמוד 700 מבינים פחות או יותר מה הכיוון. אני פונה לפייסבוק ועולה מולי אדם שאיני מכיר, או נדמה לי שאיני מכיר, כי לו דווקא נדמה שאני כן מכיר אותו, ומבקש לשלוח לי קטעי תיפוף מאולתרים שלו שהוא צילם. "זה יגזול ממך רק כמה דקות", הוא אומר. “אבל אני לא מבין כלום במוזיקה!”, אני אומר לו. “לא משנה, אין מה להבין", הוא מסביר באורך רוח, “רק תאמר מה דעתך". הפסיכולוג שלי מקשיב בסבלנות לדברים. “אתה מבין איזה מקצוע נורא זה לפעמים?", אני אומר לו. “כולם הרי רעבים לתשומת לב והנה, בדרך נס, מופיע מישהו שמבטיח לתת אותה ואף אכן נותן מדי פעם. אבל גם אני רעב לתשומת לב, לא פחות מכל אחד אחר, ובתקופות מסוימות – רעב במיוחד". הפסיכולוג מהנהן. הוא מבין. לקראת סוף הפגישה הוא אומר פתאום, כמו בעל כורחו: "הרי זה בדיוק אותה הבעיה גם במקצוע שלי! יום שלם אתה מקשיב לאנשים ואמפתי אליהם, אבל בסוף היום – ". נכון, לא חשבתי על זה", אני מודה וחש אשמה. הפסיכולוג שלי מעודד מתגובתי. הוא בדיוק כתב על הנושא מאמר לכתב העת "שיחות", האם ארצה להציץ בו?

תהיות

בשנה האחרונה בקירוב אני חש ברעב לידע, בעיקר לידע פילוסופי, שכדוגמתו לא כרסם בי בעצמה כזו, מאז שנותיי בישיבות ובשנים הראשונות לחזרתי בשאלה. אבל שתי מחשבות, מעט מופשטות וקשורות ביניהן, משתקות אותי לפעמים, כשאני מבקש לגשת ולהשלים במידת האפשר את השכלתי בפילוסופיה. הראשונה: מהי בעצם תכלית רכישת ההשכלה הפילוסופית? האם היא מכוונת לגופה של ידיעה, או לצורכי התהדרות חברתית? הדיון הסוציולוגי ב"תרבות גבוהה", מבית מדרשו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, טוען טענה מהסוג הזה, כלומר שתפקידן המרכזי של ההגות והתרבות הוא סוציולוגי, מכוון ליצירת בידול חברתי. המפעל של בורדייה הוא אנטי-אינטלקטואלי במהותו (כך כינה את מפעלו פרדריק ג'יימסון, מבקר הספרות האמריקאי החשוב). אבל נוכחות הטענה הזו באקלים האינטלקטואלי הנוכחי, מה גם שוודאי וקיים בה יותר משמץ של אמת להרגשתי, מחייבת כיום עבודת פילוס אינטלקטואלית מקדימה לעצם העיסוק באינטלקט. המחשבה השנייה: האם באמת העולם הזה הוא מקום מורכב שתובע פענוח? הפילוסופיה, באופן מסורתי, מניחה כך. "משל המערה" של אפלטון הוא הסיפור המכונן שלה: העולם, כפי שהוא נתפס באופן מיידי, מתעתע, עולם צללים. "מאמר על המתודה" של דקארט, יצירת המופת שחנכה את הפילוסופיה המודרנית, יוצא אף הוא מנקודת הנחה שאיננו יכולים לקבל כמובן מאליו שום דבר ממוסכמות "השכל הישר" ונתוני החושים. ההבחנה של הגל (ואוסיף, לבל אחטא בהתהדרות הריקה המוזכרת, שהיכרותי עם הגל מוגבלת מאד) בין השכל הרגיל, היומיומי, “Verstand”, לבין התבונה הפילוסופית האמיתית, “Vernunft”, בנויה על אותה מתכונת. אבל האם העולם כה מורכב? או, כמו שעולה לעתים חשד, הוא פשוט עד אימה?
אבל מניין בעצם נובעת התחושה שהעולם "פשוט"? יש לי לכך שתי השערות: התחושה שההתקדמות במדע ובהגות ביחס להבנת האדם הגיעה לשלב מתקדם כזה, שרוב הדברים החשובים כבר נאמרו. האדם פחות מסתורי לעצמו ולכן חש שהכל ידוע ו"פשוט". ההשערה השנייה: היחלשות הקולקטיביות בחברות שלנו מחזירה את בני האדם לחיק בדידותם. ואדם כשהוא לעצמו יכול להכיר את עצמו טוב יותר, או לחשוב שהוא מכיר; זה קל יותר מאשר לפענח את סודות הדיאלקטיקה בין היחיד לחברה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אדוה  On מרץ 31, 2012 at 11:06 PM

    אריק יקר, כיוון שאתה חפץ התייחסות ואולי גם חיבה, אז הנה התייחסותי. ראשית יפה שאתה משתף במחשבותיך (מי שמשתף, משתפים אותו וכך נוצר דיאלוג). שנית, לגבי כולם זקוקים לתשומת לב, כמה נכון. גם אתה, גם אני, כולם. יש מי שמודים, יש מי שלא, יש מי שלא מקבלים אז בוחרים לתת אותה באופן שנוכל לכנות כ the next best thing
    אתה בטח מכיר את הסרט עם ג'ק ניקולסון…. בהחלט מומלץ יותר מאשר לשאוב תשומת לב מאחרים, למה? כי כך הולכים בדרך מעניינת יותר שלפחות מכריחה אותך להתפתח מבחינה אישית ולהעשיר את עצמך, גם אם המקור לכל זה לא בדיוק קיבל או אי פעם יקבל תשובה. שלישית, יש אנשים שלעולם לא יקבלו תשומת לב או את האהבה אליה הם מייחלים, זה פשוט עניין של טיפוסים, אבל על זה בפעם אחרת. ולגבי פילוסופים, או לגבי דחיסת מוחותיהם של אחרים לתוך מוחנו אנו, הגעתי למסקנה שבדרך כלל, לא צריך לקרוא ספרים מקיר אל קיר, מספיק לדלג ביניהם, ממילא לכל סופר, משורר, פילוסוף יש רק סיפור אחד לספר (בדרך כלל). מעבר לכך, המוח שלנו הוא לא פח אשפה, וזה בדיוק מה שהאינטלקטואלים שבינינו עושים לעצמם. אדם חכם באמת, מדלג בין הרבה ספרים בתחומי העניין שלו, מניח אותם בספרייתו ופונה אליהם כשהוא נזקק להם. לפני שמישהו מאד חשוב לי הלך לעולמו, חשבתי, הנה האדם הזה, דחס לתוך מוחו אין ספור ידיעות, כתב ספרים אפילו, אבל בסוף הכל הולך אתו ואפשר שאולי היה נהנה יותר לעשות כמה דברים אחרים מאשר ללמוד ולחקור עד יומו האחרון… בברכת חג פסח אסיים.

  • אריק גלסנר  On אפריל 1, 2012 at 9:17 AM

    תודה רבה אדוה – וחג שמח!

  • avivamishmari  On אפריל 3, 2012 at 7:38 PM

    שמחתי לראות שמאז הפוסט האחרון שקראתי פה התווספו שלושה – שאפו על הקצב, אני תמיד שמחה לראות רשימות שלך.

    שנית, לגבי הפסיכיאטר, אולי היה אפשר לסגור עסקה סיבובית – הוא יאזין לתופים ואתה תקרא את המאמר בכתב העת שיחות. זה יאלץ כמובן את המתופף לקרוא את השירים של הקופאית מהסופר, אבל כמה גרועים הם כבר יכולים להיות?

  • אריק גלסנר  On אפריל 3, 2012 at 9:32 PM

    רעיון טוב, אביבה. אציע לכל הנוגעים בדבר 🙂

  • איילה  On אפריל 17, 2012 at 2:10 AM

    אריק, הרשימה מצערת קצת… אולי כי נעדרו ממנה החמלה והתשוקה שאפיינו את כתיבתך על אמנות ורעיונות.
    בנוגע לפילוסופיה. סלח לי אבל, איזו התהדרות חברתית? הפילוסופיה גססה בשישים השנה האחרונות. ונכון, זו אמרה של סוף המאה התשע עשרה (כבר ניטשה הצהיר ברוח זו), אבל נדמה שכיום יותר מכל תקופה אחרת, אין הוגי מגה סטארס שיצילו את המצב. פרדריק ג'יימסון הוא דוגמא מעולה למישהו שנשמע כמו פילוסוף מרענן, אבל הוא כופר בזה. ההיי לייט שלו זו הטענה שהגענו לסוף ומכאן נשאר רק פסטיש ורק רטרו. עד כה, הוא צדק.
    ובורדייה? קראתי רק את "אמריקה", אבל כולו בכייה על אובדן העומק האירופאי הישן אל מול עליית השטחיות האמריקנית – גסות החוויה על פני 'הדיבור'. שוב, מות הפילוסופיה.
    אתה משתוקק להבין את העולם, יש לכך גם את הדרך הדתית, שמביאה אתה את הנחת ההתגלות (שפסקה מאז סרה הנבואה , אבל הזיכרון נשאר), ואז לא צריך את תיווכו הבלעדי של השכל. והרי מהי ההתגלות? ידיעת האל, כלומר ידיעת העולם, באופן ישיר ומיידי.
    אני לא אומרת לחזור אל מה שעזבת, רק אל הדרך ההיא כאמצעי להבין ולתפוס, אפילו להשתוקק, לעולם סביבנו.
    בנוגע למדע, הוא עוסק רק במה שניתן לדעת. ובד"כ, למדוד. זו מערכת מובנית , אבל תשובות לשאלות פילוסופות או אתיות, כמובן, לא יימצאו. אגב הניסיון לעשות מהפוזטיביזם כלי אולטימטיבי לידיעה ולחקר, גם הוא סוג של דת לא כן? אני לא רוצה להאריך יתר מדי, אבל המהפכות הגדולות של המדע במאה הקודמת צמחו מהגדרת גבולותיו. במילים אחרות המדע הוא כלי חסר וזה אפילו בא עם הוכחות. הן בפיסיקה, מתמטיקה וכו.

    נוגע ללב ההוא עם ה-1500 עמוד. איך בעצם אדם יחיד מגיע למספרים כאלה? אולי הוא גאון? 🙂 מדהים. ואשמח לקרוא את שירי הקופאית אם תחליט לפרסמם

  • אריק גלסנר  On אפריל 17, 2012 at 10:03 AM

    לאיילה – תודה על תגובתך.
    יש אמת בהערתך שאני נתקף ספקות לגבי מה שמזמן לא פועם בעוז. בכך כביכול אני מצטרף למגמה השלטת. אבל אני נתקף ספקות דווקא בגלל שאני מבקש לראות מה יש בפילוסופיה עבורי, כלומר מתוך רצון בהחייאת רלוונטיות.
    לגבי ג'יימסון – הוא לא פסימיסט. הוא ניאו-מרקסיסט ומנסה להתבונן בפוסטמודרניות מהגב שלה, כלומר כחלק מהקפיטליזם, ובכך לבקר אותה. בודריאר אגב מעניין לטעמי אבל ביצירתו המוקדמת כמו "חברת הצריכה".

    הדת עבורי אינה פתרון ואני סבור, לפחות לגבי, שהיא בחירה לא אותנטית. וגם לו אלוהים היה קיים – לא הייתי מוכן להיות כפוף לו. החיים לפעמים קשים מאד אבל את הדרך שלנו לאושר (יחסי) אני סבור שעלינו לחפש בכוחות עצמנו והוא מושתת על יסודות ארציים. זה מאד לקוני, אבל איני יכול להרחיב כרגע. לא חייבים להחליף פילוסופיה בדת. אפשר להיות נטולי שניהם. כלומר, אקזיסטנציאליסטים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: