ארכיון חודשי: מרץ 2012

תעוקה עמומה על הציר שנמתח בין המדע והטכנולוגיה לספרות ולמדעי הרוח ובסופה תחילת-מניפסט

הנה כאן

על "שלוש נשים חזקות", של מרי נדיאי, הוצאת "כתר" (מצרפתית: עדה פלדור)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת שלוש הנובלות הצרפתיות הללו, “שלוש נשים חזקות", שזכו בפרס גונקור לפני כשנתיים, מעוררת רתיעה אינסטינקטיבית. הכותרת מרמזת שלפנינו ספרות מגמתית ("טנדנציוזית”, כינו לגנאי ספרות כזו בביקורת הספרות בעבר), שדנה ב"העצמה נשית". וכשמסתבר לקורא מהכריכה ששלוש הנובלות עוסקות גם במהגרים אפריקאיים – החשד מתעצם. אוי, לא, חושב הקורא, הנה לנו עוד ספרות נאורה ורוחשת טוב שבאה לחנך אותנו להתייחס יפה לנשים ולשחורים. ואנחנו – את חובותינו למערכת החינוך הרי סיימנו מזמן. הזכייה בגונקור רק מגבירה את החשד: פרסים ידועים לשמצה בתקינות הפוליטית שלהם. לאחרונה קראתי מאמר של חבר באחת מוועדות ה"בוקר" הבריטי, שמספר בזעם כיצד דחתה הוועדה את הענקת הפרס לבכיר סופרי בריטניה, מרטין איימיס, על ספרו "המידע" (1995), לטובת ספר חיוור אך תקין פוליטית וחביב. בקיצור, לפרסים ספרותיים צריך להתייחס באירוניה.
למעשה, הכותרת שלפנינו כל כך בוטה, שמיד עולה החשד שאולי יש כאן פרודיה על אותה ספרות מגמתית ומחנכת. אולי הסופרת שותפה לזעם הזה שלנו ובאה להגחיך את ספרות האנשים הטובים והנאורים שמתלקקים מול הראי בהתמוגגות עצמית על עצם טובם ונאורותם. אלא שהקריאה בטקסט עצמו מפריכה מיד את החשד הזה. הסופרת רצינית לגמרי בנתינת הכותרת. ועם זאת, הקריאה בשלוש הנובלות אינה מוציאה אותן חייבות. בחלקן ישנם יסודות מעניינים, למרות שהמכלול לא מרשים במיוחד.
הנובלה הראשונה מתחילה מצוין. אישה צרפתייה, בשנות השלושים המאוחרות לחייה, בת לאב עריץ אפריקאי ולאם צרפתייה, מגיעה לביקור בבית אביה בסנגל (הוריה נפרדו מזמן). הסופרת (כל הנובלות כתובות בגוף שלישי הצמוד לתודעת גיבוריהן) מתחקה באופן סבלני, מפורט ומעמיק אחר המפגש המחודש הטעון. אלא שאחרי הפתיחה המרשימה והסבלנית הנובלה מתדרדרת באופן לא צפוי. ראשית, יש איזו התפתחות לא מובנת, שרירותית ולא מוסברת, כשמשפחתה הפריזאית של הגיבורה מגיעה לפתע לסנגל ואז חוזרת כלעומת שבאה (הדבר נחווה כגרסה מוקדמת של הנובלה, גרסה שנזנחה אך בטעות נשכחה בטקסט הנוכחי). משמעותי יותר: מאמצע הנובלה הסיפור מואץ ומודהר לסיומו בצורה חפוזה. ממחצית הנובלה ואילך מרגיש הקורא שלפניו פרוזה רווייה שהפכה לפתע לתסריט גרום. ברגעים כאלה אתה מבין מהו תפקיד העורך. כל עורך סביר היה שולח את הסופרת, שגילתה כישרון מובהק בחלק הראשון, להמשיך לעבוד בבית. אבל אולי חש כאן העורך רגשות אשם כלפי הסופרת: לא העבדנו די את השחורים?
הנובלה השנייה, למרבה המזל, טובה בהרבה, הטובה בקובץ. הנובלה מתחקה אחרי רודי, צרפתי מהמעמד הבינוני-נמוך, מורה-לשעבר בעל יומרות אינטלקטואליות שכעת עובד לזוועתו במכירת מטבחים. רודי נשוי לפנטה הסנגלית והוא חושש שהיא כבר אינה אוהבת אותו ונוטרת לו טינה על שהביאה לצרפת. הנובלה מכילה כמה קלוז-אפים פסיכולוגיים מדויקים ומעט מייגעים בו זמנית. הפרוזה כאן מזכירה, באופן מעניין לטעמי, את הפרוזה הפסיכולוגיסטית של יעל הדיה. הפסיכולוגיזם, של הדיה כמו של נדיאי, גובל בדרך כלל בהיסטריה, כלומר הרגשות המוצגים מועצמים ובהולים, וכך היא גם הכתיבה שרצה אחרי נפתולי המחשבות בתחביר מסובך הולם. ההשוואה לפרוזה הישראלית מעניינת כי היא מלמדת על הקרבה, הן בלחצים הכלכליים והחברתיים והן בפסיכולוגיה ההיסטרית שנוצרת מהם, בין המיינסטרים הישראלי (הדיה) למעמד הבינוני-הנמוך הצרפתי. יש בנובלה הזו ייצוג לא שגרתי של החצר האחורית של צרפת, ייצוג נוגע ללב של היאוש ורגשי הנחיתות של בן המעמד הבינוני-נמוך הלבן, ייצוג של מציאות פרובינציאלית קשה המכילה לחצים כלכליים, טינה מעמדית, בקשת פיצוי בדת, חיכוך רצוני ולא רצוני, במהגרים האפריקאיים. רגע מזהיר שמבטא את מצבה של הפרובינציה הצרפתית, מצב שמוליד גזענות ודתיות, מצוי בתיאור המלאכים הטהורים שמציירת אמו האדוקה והמסובבת של הגיבור. אלה מלאכים "אשכנזיים" לעילא, בלונדיניים ובעלי עיניים כחולות. שחורים אינם יכולים להיות מלאכים נוצריים. אבל הסופרת כאן אינה שיפוטית, וליתר דיוק היא שיפוטית אך מסבירה את הנסיבות המעמדיות הקשות שעל רקען צומחת הגזענות האירופאית העכשווית.
הסיפור השלישי מתחיל באופן נאה. סנגלית ענייה מגורשת מבית משפחת בעלה שמת, ויוצאת למסע מסוכן לצרפת. מעלת הנובלה בראשיתה היא עיצוב הרגעים בהם מגלה האישה הצעירה והפסיבית שהיא סובייקט אוטונומי וחד-פעמי, אותם רגעים בהם היא עורכת מעין אילוסטרציה למאמרו המפורסם של עמנואל קאנט, "הנאורות מהי?”, ומתחילה, כהמלצת קאנט, להפעיל את שכלה ושיפוטיה. אבל המשך הנובלה מתאפיין בנימה מעצבנת של חינוך הקורא. המסע לצרפת, שאגב מזכיר מאד את תיאורי המסעות קורעי הלב של יוצאי אתיופיה בדרכם לארץ, מוריד את חלומה (ויותר מכך) של הגיבורה שאולה. זה מידע שחשוב להעבירו: ההתעללויות שסופגים האפריקאיים העניים בדרכם למחוזות העושר האירופאיים, שגם בהם, כמובן, לא מחכים להם בזרועות פתוחות. זה מידע שחשוב להעבירו אבל הספרות שנוצרה ממנו כאן בינונית.
לסיום, חשוב לציין כי התרגום, של עדה פלדור, מרשים במיוחד בעברית ההדורה אך הלא נפוחה שלו.

קצר על מקצוע מוזר וביקורת שמו

הנה כאן

על הקיטוב

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

קיטוב (טור ראשון משניים)

אנחנו חברה מקוטבת. בכך אין חדש. אבל אחד מתהליכי העומק המשמעותיים ביותר בחברה הישראלית היום, תהליך שתורם משמעותית לקיטוב, הוא התחושה של המרכז-שמאל הישראלי, החילוני ברובו, שאף הוא הופך לסקטור. לא רק העובדה שהמרכז-שמאל אינו בקואליציה תורמת לתחושה הזו. אלא גם הדמוגרפיה העכשווית, ואולי יותר ממנה: התחזיות הדמוגרפיות, שלפיהן הרוב היהודי-החילוני מצטמק והולך. חלק מההקצנה, שלא לומר ההיסטריה, בציבור המרכז-שמאל, הקצנה שלא האחרונה בהתבטאויותיה היא חוסר הסובלנות בקרבו כלפי אנשים ששואפים לפשרה ולפיוס, נובעת מאימת הדמוגרפיה המוזכרת, מהתחושה שהשעה חירומית וצריך כעת לנקוט מדיניות של “הלנו אתה אם לצרינו”. אגב, כתבתי פה בשבוע שעבר על הדואט של איינשטיין וארצי. ניתן לראות בדואט הזה חלק מההיערכות החדשה בחברה הישראלית. המרכז-שמאל הישראלי, החש שהוא הופך לסקטור, מלכד את השורות ומציע ל"ציבור" שלו "גדולי תורה" משלו. איינשטיין וארצי בתפקיד הרב אלישיב והרב עובדיה.
אני מודע לכך שאני כותב בעיתון שמזוהה עם הימין הדתי (אם כי, אני מודע גם לכך שלהגדרה "ציונות דתית" גוונים רבים). אבל אני רוצה לשכנע את קוראיי שהסקטורליזציה הזו, של המרכז-שמאל, רעה לכולנו. זה תהליך רע כי הוא מביא לאותו קיטוב המוזכר. חברה מקוטבת היא חברה שלא נעים לחיות בה. במסגרת הקיטוב המוזכר הפכה העמדה שהוזכרה לעיל, זו שרוצה לחיות בחברה שכן נעים לחיות בה, לעמדה חשודה ומבוזה. אבל הרצון הזה הוא אנושי מאד ואף אינו המצאה ישראלית. לאחרונה עלתה במסכנו קומדיה רומנטית צרפתית קלילה בשם "שמות של אהבה". לענייננו היא מעניינת, כי היא דנה בקיטוב הפוליטי בצרפת – צמד הנאהבים בסרט הם בת למהגר אלג'יראי ובן ליהודיה ניצולת שואה – ומבטאת כמיהה לחברה פחות קונפליקטואלית. בנוסף, הפיכת המרכז-שמאל היהודי-החילוני לסקטור, תפגע אנושות באותה מטריית זהות שיקרה ללבי, אך גם יקרה ללבם של רבים בציונות-הדתית, והיא "הישראליות". ההישג הכביר של הציונות ביצירת הזהות הזו, הישראלית, השונה מהזהות היהודית אך לאו דווקא סותרת אותה, מצוי כך בסכנה כש"הסובייקט ההיסטורי" שלו הולך ומתכווץ. אבל הסכנה בקיטוב גדולה הרבה יותר מסתם "לא נעים" ואפילו מהתשת כוחה של הזהות הישראלית. חברה מקוטבת היא חברה משותקת, שאינה מסוגלת להניע תהליכים שיתרמו לחברה בכללותה. בנוסף, המשמעות של הפיכת הרוב של המרכז-שמאל היהודי-החילוני לסקטור נוסף, הנה שבחברה שלנו אין יותר מבוגר אחראי. המרכז-שמאל החילוני והציוני היה עשרות שנים כזה. גם מאז "המהפך", המשכת אחיזתו במוקדי כוח שונים בחברה הישראלית, על אף שהייתה לצנינים בעיני הימין, הותירה על כנה את המעמד הזה של "המבוגר האחראי". ומה קורה כשאין יותר מבוגר אחראי? כל סקטור הוא הילד הפגוע שרוצה את הצעצוע שלו ויהי מה – ושימות העולם (או החברה). אף חלק של החברה הישראלית לא מזוהה מספיק עם הפרויקט הישראלי בשלמותו, כפי שהיה המרכז-שמאל היהודי-חילוני בגבורתו, עד שהאינטרס העליון שלו יהיה שימורו. כל אחד מושך את השמיכה לכיוונו עד שזו תיקרע.
אבל זה המצב. אנחנו צועדים שבטים-שבטים לקראת חברה בלי מרכז. ולזה צריך להיערך. ואחת ההיערכויות החשובות ביותר להבנתי היא לנסות לנסח אמנה ישראלית חדשה (לאו דווקא משפטית-חוקתית ולאו דווקא פוליטית, אלא קודם כל אידאולוגית ואף נפשית). אמנה שתכיל את ההבדלים ותכיר בהם אך תחתור גם אל כמה הסכמות עקרוניות. אמנה כזו אפשרית לדעתי כי למרות הקיטוב המוזכר הרי שאנו, הפשרנים והפייסנים שאיננו רוצים בהעלמת אורח החיים של הזולת (החרדי, הציוני-דתי, הערבי, החילוני-שמאלי), אלא סבורים שהוא יכול דווקא להעשיר את חיינו וגם למתן את המגמות הקיצוניות והבדלניות של הסקטור "שלנו", ועם זאת אנו רוצים לנהל את חיינו כפי בחירתנו, ובכן אנו, הישראלים הלא מתלהמים, אנו הרוב פה. החברה הישראלית אמנם מתמגזרת והולכת אבל הרצון לקיים מסגרת פדרטיבית של כל סקטוריה, כך לפחות נדמה לי, מקובל עדיין על רובה.