על "הרוח יוצא", של פיליפ רות, הוצאת "זמורה ביתן" (תרגום: אמיר צוקרמן)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשורות הבאות תושמענה כמה השגות על ספרו האחרון של פיליפ רות שתורגם לעברית. לכך יש להקדים שתי הבהרות: אלה השגות על סופר שמגיע לו, לטעמי, פרס נובל. ההשגות הן, לפיכך, השגות על רומן שמצופה ממנו להיות רומן של נובליסט. הבהרה שנייה: גם בין יצירותיו של רות, זהו רומן מאז'ורי, ולכן ההשגות הנן בהשוואה לפסגות של רות, שהרומן הזה נופל מהן.
רות הוא אחרון "הנרקיסיסטים הגבריים הגדולים", כפי שכינה לפני כעשור דייויד פוסטר וואלאס, את הדור ששלט בספרות האמריקאית לפניו, ובייחוד את אפדייק, מיילר ורות עצמו. ההערה המפורסמת של וואלאס, שהובעה בצירוף של הערצה, סלידה ומרד אדיפלי – קולעת. לטעמי, הסכנה עם הסתלקותם (ונקווה שרות ייוותר עמנו עד מאה ועשרים) של "הנרקיסיסטים הגבריים הגדולים", כותבים שדנו ביצירותיהם בכנות ובלי בושה בתאוותיהם ובשאיפותיהם, הנה שניוותר עם כותבים-גברים "חמודים", כמו ספרן-פויר ובני דורו, שכפי שהיטיבה לנסח מבקרת ספרות אמריקאית, איליין בלייר, במאמר מעניין שפורסם ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" אך בשבוע שעבר, הנם סופרים-גברים שעושים הכל כדי לרצות את הקהל הנשי המשוער שלהם והתוצאה היא ספרות שבבסיסה חנופה וחוסר כנות.
לרומן עצמו: לכאורה אין מה להתלונן. זה רומן סוחף, קשוח ואכזרי, כלומר רומן אופייני של רות במיטבו, על האני-החלופי הוותיק שלו, נייתן צוקרמן (כך צוקרמן אחר, אמיר צוקרמן המתרגם, החליט בהיגיון לקרוא לו, אחרי שנים שקראנו לו, בפמיליאריות-משהו, "נתן"). צוקרמן, המספר את סיפורו, שב לניו יורק אחרי אחת עשרה שנים של התבודדות בבית כפר מצפון לעיר. הוא כבר בן שבעים ואחת ושב לצורכי הליך רפואי, שאולי יסייע לו להתמודד עם בריחת שתן, שמצידה הנה תוצאה עגומה מניתוח להסרת ערמונית מסורטנת. בכוונתו לשהות בניו יורק זמן קצר בלבד. צוקרמן כבר שבע דיו מהפיתויים והסחות הדעת של הכרך וקנאי לבדידותו. אלא שהעיר מצליחה להדיחו שוב ומערערת את שלוותו היחסית, מתנתה היחידה של הזקנה. הוא מתאהב בסופרת צעירה ונשואה ונקלע לעימות עם ידידה האמביציוזי, שמבקש להיות הביוגרף של סופר גאון אך שכוח, ע"א לונוף, שנפטר לפני חמישים שנה, אך שצוקרמן הספיק להכיר. הידיד טוען שישנו סוד אפל בעברו של לונוף ומבקש לדלות מידע מצוקרמן, המסרב מצידו לסייע בחשיפת קלונו של הסופר הגדול.
החלקים החזקים ברומן, והם חזקים מאד, הנם תיאורי הזקנה האכזריים שישנם כאן, בצד תיאורי הניכור מניו יורק העכשווית ותשוקת ההתרחקות מהכרך, מהפוליטיקה ומהנשים. רות אינו חוסך בתיאורי האימפוטנציה של גיבורו ובייחוד בשיבתו לילדותו שנייה, כלומר להרטבה. בצד הראליזם הבוטה והמשובח ישנה כאן, כמובן, אירוניה ברורה ומכוונת: לגבר טורף הנשים כבר לא עומד. ולא רק זה: הוא שב להיות ילד. אבל איבר המין הגדול ביותר הוא כידוע המוח, וצוקרמן מגלה לתדהמתו שהגבריות שולחת אותו למשימה אבסורדית, לנסות לפתות (?) את הסופרת הצעירה ג'יימי לוגן. אותה גבריות גם שולחת אותו להתעמת עם ידידה, שהוא חושד שהוא מאהבה, אותו ביוגרף שאפתני שהוזכר. ג'יימי היא דמוקרטית גאה, אמנם ממוצא דרומי-רפובליקני עשיר, ושונאת בוש (הרומן מתרחש בשעת בחירתו השנייה של בוש לנשיאות). צוקרמן רחוק כבר מכל זה. הרחק מההמון המתהולל הוא כבר לא יודע, או משים עצמו כלא יודע, מי הוא טום קרוז ועומד משתאה, בקטע נהדר במיוחד, לנוכח אובססיית הטלפונים הסלולריים של הניו יורקרים. החזרה להיסטוריה ומשוגותיה, לעיר והבליה, נובעת ממקור אחד ויחיד: מרצון להתמודד על ליבה, על גופה הרי אין מה לדבר מבחינתו, של האישה הנחשקת. הסלידה מההווה וההימשכות כמעט-בעל-כורחו אליו וסיבתה, מעניקים לרומן כוח רב.
הבעיות הן אלה: ראשית, אפילו בנוגע לתיאורי הזקנה, יש משהו מעט פומפוזי, נפיחות כמעט לא מורגשת אבל, כאמור, מסופר ברמה של נובל מצופה שלא תהיה קיימת כלל, בדיבור ה"דוגרי" והגברי-במודגש על הזקנה והמוות. קיים כאן יסוד מודע מדי לרושם "החזק" שהישירות הזו תותיר בקורא. בנוסף, לא ברורה לי עד תום ההתמרמרות של צוקרמן על גילוי סודו של לונוף. כלומר, ברור שישנו כאן דיון מתוחכם על יחסי בדיון ומציאות: צוקרמן, שחייו מקבילים מאד לחיי רות עצמו, מוחה על אי ההבחנה בין הביוגרפיה לספרות ומנסה למנוע את חשיפת חייו הפרטיים של לונוף. אבל הדיון מורגש כמתוחכם מדי, ובמילים אחרות: מתחכם. בנוסף, ישנו גם איזשהו פגם אסתטי חמקמק, תחושה דקה מיני דק שרות כותב במעין תבנית מוכנה-מראש על "האהבה האחרונה של הגבר הזקן”. איו מדובר בפשטות בקלישאה, לא אצל רות, אבל כן ישנה תחושה אוורירית של יציאה מהפשטה, מתבנית-נתונה, והכפפת הפירוט הראליסטי לאותה תבנית מחד גיסא, בצד עודף מודעות לאיך הטקסט הזה יתקבל כשירת הברבור של הארוס מאידך גיסא. התוצאה היא שלא תמיד הטקסט מדוד ולעתים רות מזרז ומבליט, באופן מעט מלאכותי, את הקונפליקטים שמתאר הרומן, על מנת להתאים את הרומן לאותה ”תבנית”. העימות החזיתי עם הצעיר הביוגרף, למשל, נועד להבליט את מאבק הדורות האדיפלי. ואכן הוא מבליטו, מבליטו מדי.
ושוב, עוצמת הבעיות הייתה נחשבת נמוכה מאד לו היה מדובר בסופר מן המניין. אבל רות אינו מן המניין (וביותר ממובן אחד). אז כיצד לסכם? רומן שהתכוון להיות גדול, אך בפועל הוא רק טוב מאד, של סופר גדול מאד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רון  On אפריל 4, 2012 at 9:48 AM

    פיליפ רות הוא אחד מכמה סופרים שאני מוצא את עצמי קורא יותר עליהם מאשר אותם.
    למעשה קראתי רק את the plot against america וחצי הכתם האנושי (לא כי ויתרתי, פשוט העותק אבד באמצע).
    זכורה הנאה במהלך הקריאה אבל אף אחד מהם לא השאיר רושם בל יימחה.
    אשמח לקבל הפניות לפסגות היצירה שלו ולנסות שוב.

  • אריק גלסנר  On אפריל 4, 2012 at 11:21 AM

    לרון –
    אני ממליץ על "נחלת אבות", "חיי כגבר" ו"התיאטרון של מיקי שבת".

  • אדוה  On אפריל 4, 2012 at 12:27 PM

    אריק, דייקת יפה במאמר הביקורת שלך וחידדת את הדברים באופן שאני לפחות רואה אתו עין בעין.
    הערת אגב, לגבי המבנה היצוק כבר אליו יוצק רות את התכנים הספרותיים שלו, "לכל אדם יש שיר אחד לשיר" והוא חוזר עליו שוב ושוב, מקסימום עם וריאציות… למעט מעטים שהם אנשי אשכולות של ממש. בסך הכל יש אחידות די רבה ביצירה שלו והוא הרי כותב את עצמו. חג פסח שמח, אדוה

  • tamargurel  On אפריל 4, 2012 at 3:19 PM

    ומה עם הספר של רות "כל אדם"? קטן ממדים, מיוחד בכתיבה ושוב אותם נושאים של הזדקנות.

  • אריק גלסנר  On אפריל 4, 2012 at 4:15 PM

    לאדוה – תודה! חג שמח

    לתמר – עוד לא קראתי את "כל אדם"

  • tamargurel  On אפריל 5, 2012 at 7:26 AM

    "כל אדם" הוא מעין ביוגרפיה של אדם במונולוג פנימי מרגע הלווייתו (…) – אחורה למהלך חייו, ילדות, נעורים, בגרות, זיקנה – עד מותו. המבנה הזה מעניין ומרשים. מעורר השתאות. הנושאים והסגנון ודאי מוכרים מספריו האחרים של רות.

  • אריק גלסנר  On אפריל 5, 2012 at 8:06 PM

    שכחתי למנות ברות במיטבו את "היה שלום, קולומבוס"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: