על "התחייה", של טולסטוי, הוצאת "כרמל" (תרגום: דינה מרקון)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

"טולסטוי נגד רוסיה", כך ניתן היה לקרוא לרומן הגדול האחרון של טולסטוי, שתורגם כעת מחדש לעברית. ביצירה יוצאת הדופן הזו, שראתה אור במקור ב-1899 ועוררה סערה גדולה, לקח על עצמו הסופר הנודע משימה אדירה: הוקעת ציביליזציה שלמה ביצירה ספרותית אחת. “התחייה" מספר על בן האצילים הצעיר, דמיטרי נכליודוב, שנקרא לשמש כמושבע במשפט שבו, להפתעתו, נשפטת קטיושה מסלובה, צעירה מצודדת ממעמד נמוך שאותה פיתה כעשר שנים לפני המשפט הזה. מסלובה, כתוצאה מאותו פיתוי, הידרדרה לחיי זנות, הידרדרות שטולסטוי מתאר במסקניות אכזרית ומשכנעת, בראליזם נוקב אופייני. התיאור של השתלשלות ההידרדרות הזו רלוונטי מאד גם היום, כשנושא הסחר בנשים נמצא בראש סדר היום הציבורי. כעת מסלובה עומדת למשפט על חטא שלא ביצעה. המפגש המחודש עם מסלובה והכרתו באשמתו כלפיה מניעים בנכליודוב תמורה רוחנית גדולה. הוא נרתם להוכחת חפותה של מסלובה ובינתיים מחליט ללוותה במסעה לריצוי עונשה בסיביר. אבל התמורה הרוחנית אינה מסתכמת בהכרה בחטאו הפרטי. נכליודוב מתעורר לראות את העוול הנורא שב"שיטה" הרוסית כולה: האכזריות של מערכת המשפט והכליאה ברוסיה; הריקנות של חיי "החברה הגבוהה"; הטמטום שבדוגמות של הכנסייה הפרבוסלבית ושיתוף הפעולה בינה לבין המעמד השליט בדיכוי העם; ניצול האיכרים והשכבות הנמוכות בידי שכבה דקה של אצילים-עשירים. ברומן "נוטות החסד", נייד ג'ונתן ליטל במיומנות את גיבורו, קצין האס.אס, בכל הצמתים החשובים של מלחמת העולם השנייה ו"הפתרון הסופי". ליטל הוא סופר שמושפע בבירור מטולסטוי. כאן ניתן לראות את המאסטר עצמו בפעולה: כיצד מנייד טולסטוי עצמו את נכליודוב בכל שדרות החברה הרוסית – מבורות הכלא לשדות האיכרים, משם לחוגי המהפכנים ולמסיבות האצולה ועד למדורים הגבוהים של המנהל הרוסי – על מנת להוציא את משפטה של החברה הזו.
התמונה שעולה מהתיאור הטולסטויאני היא של מדינה רקובה, חברה שטופה בשכרות ובזימה, עם פערי מעמדות בלתי נתפסים, חברה מנוונת שהאליטות שלה אוחזות בתפיסות פטליסטיות של מטריאליזם דרוויניסטי גס מחד גיסא ושטופות באמונות טפלות מיסטיות מאידך גיסא. למעשה, ביתרון ההיסטורי שיש לנו היום בקריאת "התחייה", ברור לנו שהתיאור הוא בעצם תיאורה של חברה טרום-מהפכה. לולי ידענו את ההיסטוריה הממשמשת ובאה, קל היה לפטור את עמדתו של טולסטוי כדוגמה להגזמה לא "אורבנית"/מתוחכמת שאינה הולמת את “איש העולם הגדול”, כדוגמה יוצאת דופן ל"מזוכיזם מוסרי", רגשי אשם שיצאו מפרופורציה של בעל זכויות על זכויותיו. אך, בדיעבד, ברור לנו כי טולסטוי תיאר נאמנה חברה שאינה יכולה להמשיך להתקיים באופן שבו היא מתנהלת. וזאת לתשומת לבם של קברניטים בהווה, שאינם מייחסים תשומת לב מספקת לסממנים ברורים של חוסר נחת חברתי ופוטרים קולות של מחאה חברתית כקולות היסטריים ו"קיצוניים".
שלוש הערות על עמדת טולסטוי ברומן:
1. זוהי עמדה רוחנית-דתית, שניזונה מפרשנות מקורית של הנצרות, אך עמדה שמתנגדת לכל הדתות הממוסדות כולל הנצרות. העיקר המרכזי בעמדה הרוחנית של טולסטוי הוא מוסרי: אי עשיית הרע לרעך. עניינים מטפיזיים כמו סוגיית קיומו של אלוהים אינם מעסיקים אותו במיוחד. להאמין באלוהים פירושו לעשות טוב לבני האדם. באחד הקטעים הכבירים ברומן מתמצת נכליודוב-טולסטוי את השקפתו: "כל העניין הוא בכך, שאנשים סבורים שיש מצבים שאפשר לנהוג בהם בבן-אדם ללא אהבה, ואין מצבים כאלה. בעצמים אפשר לנהוג ללא אהבה". מכאן נגזרת השקפת עולם פוליטית אנרכיסטית, השוללת שימוש בכל אמצעי כפייה, לא רק במלחמה אלא גם בחיים האזרחיים. לפיכך, עמדתו של טולסטוי-נכליודוב, כלפי המהפכנים הרוסים, שהיו ברובם בתקופה הנידונה פרה-מרקסיסטיים או אנטי-מרקסיסטיים, אוהדת. אבל הוא מודע לאגפים בתנועה המהפכנית הרוסית שיוקדת בהם תאוות נקמה, תשוקת עריצות ואתאיזם רדיקלי, שטולסטוי סולד מהם. מעניין שהפעם היחידה בה מרקס מוזכר ברומן, מופיעה בתיאור סלידתו של נכליודוב מאסיר פוליטי מרקסיסטי, שאותן תכונות מגונות שהוזכרו מתגלות אצלו. 2. עמדתו הדתית-רוחנית של טולסטוי קרובה מאד לניהיליזם. היא אינה נובעת מנפש תמה ומוארת, אלא מנפש קודרת, מסוכסכת ובעלת יסוד מיזנטרופי. ב"וידוי" שכתב טולסטוי הוא הביע הערצה לשופנהאואר, הפסימיסט, הניהיליסט והמיזנטרופ. שופנהאואר מתאר נכונה את הקיום האנושי, גורס טולסטוי, שממנו ניתן להיחלץ רק באמצעות תמורה רוחנית-דתית. הפתיחה של "התחייה", אחת הפתיחות הגדולות בתולדות הספרות, שמנגידה בין העולם האנושי האכזר לעולם הטבע, חושפת את היסוד המיזנטרופי-ניהיליסטי בהשקפת טולסטוי. 3. השנאה למיניות שמבטא הרומן רבת עצמה ונוראה. במיניות רואה טולסטוי את אחת הסיבות העיקריות לאכזריות ולבהמיות של הקיום האנושי. ברנר, מעריצו של טולסטוי אך גם מי שכל חייו התחבט בשאלה מה מניע מבחינה פסיכולוגית מוכיחים ומטיפי מוסר כמו טולסטוי (וכפי שברנר חשד: כמוהו עצמו), תהה פעם, האם קיים קשר בין הסלידה הגוברת הנוראה מהמיניות לבין הזדקנותו של הסופר הגדול (טולסטוי היה בן שבעים ואחד בזמן פרסום "התחייה"), כלומר הגעתו לגיל כזה שהמיניות ממילא כבר אינה מרעישה כל כך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: