מתוק מעז

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

האם ניתן להפיק איזו תועלת מנפילה למצב רוח רע? מנפילה לדכדוך, או, חס וחלילה, לדיכאון? האם יש איזה מתוק שניתן להוציא מעז? אני רוצה להציע אפשרות אחת לניצול הרגעים שבהם אנחנו נופלים לכאב נפשי. והאפשרות שאני מציע היא לנסות לאפיין את טיב המחשבות שעולות בנו בזמן שאנחנו מדוכדכים, להתבונן בכמה מאפיינים של הדיכאון בזמן אמת, לנצל את "החופשה" הלא קרואה הזו מהחיים הרגילים על מנת לנסות ללמוד משהו על עצמנו. מצב רוח רע מטיל "צל" על המציאות. אני מציע להתבונן מעט בטיב "הצל" הזה.
נדמה לי שאחד המאפיינים המרכזיים של מצב רוח רע, בתווך שבין הדכדוך לדיכאון, הוא איבוד העניין בעולם החיצוני. האדם המצוברח עסוק מאד בעצמו, בדרך מיוסרת אמנם ושכמובן אינה ראויה כלל לביקורת, אבל ללא יכולת להיחלץ מדבקותו זו בעצמו לטובת התבוננות בזולת או בעולם. כשאנחנו במצב רוח רע אנחנו, פעמים רבות, מוכיחים את עצמנו על כך שאיננו טובים מספיק, איננו חכמים מספיק, איננו מוצלחים מספיק. אנחנו אובססיביים ביחס לאי מספיקותינו. אבל מעבר לערך השלילי שאנחנו מייחסים לנו עצמנו אנחנו, כשאנחנו מדוכדכים, בפשטות אובססיביים ביחס לעצמנו.
הרגעים בהם אנחנו יוצאים מחשכה לאור גדול, הרגעים בהם אנחנו יוצאים מהדכדוך, מתאפיינים, פעמים רבות, לא בכך שאנחנו מרגישים פתאום טובים, חכמים ומוצלחים. ישנו, לדעתי, שלב שקודם לכך. היציאה מהגלות של העצב אל הגאולה של השמחה מתאפיינת, פעמים רבות, קודם כל בכך שאנחנו שוב סקרנים ביחס לעולם. העולם שוב מעניין אותנו. ולאו דווקא, בתחילת היציאה מהדכדוך, בגין מקומנו בתוכו. העולם פשוט נראה מסקרן – נקודה. אני רוצה לחדד את הטענה: אחד המאפיינים של הדכדוך הוא, פעמים רבות, אבדן היכולת לאהוב ואיבוד העניין הארוטי-רגשי בזולת. מה שאני מבקש לטעון הוא שהשלב הראשון ביציאה מדכדוך אינו מתאפיין דווקא ברצון מחודש "להשיג" אהבה. הוא מתאפיין בחזרתה של הסקרנות ביחס לעולם, בחזרתה של היכולת לצאת מהאני ולהתבונן באותו עולם שהנו לא-אני, כולל בני האדם האחרים החיים בו. כתוצאה מכך, בשלב שני, חוזרות גם האהבה והתשוקה. כלומר, לאהבה והתשוקה עצמן קודמת הסקרנות המתחדשת והן מתפתחות ממנה.
מה שיכול להיות משמח בתובנה הזו, כמובן אם אתם מסכימים אתי עליה, הינו שהיא מעניקה הגדרה מפתיעה של הבסיס לבריאות הנפשית. הבריאות הנפשית אינה דווקא פעילותנו האינטרסנטית, חתירתנו "להשיג" דברים מהעולם. הבריאות הנפשית היא קודם-כל סקרנות לא-אנוכית: יכולתנו להיות מתבוננים בעולם סביבנו. במילים אחרות: חלק גדול מהשמחה בחיים ללא דכדוך היא דווקא היציאה מהאנוכיות הקטנונית והמרירה של הדכדוך וכניסה לעולם שאנו נהנים להתבונן בו בעניין ולאו דווקא מתוך אינטרסים דוחקים.
תכונה נוספת של הדכדוך, בצד אנוכיותו הקיצונית, הינה שהוא מעודד חשיבה בשחור ולבן. יש טובים ורעים, חכמים וטיפשים, מוצלחים וכושלים – והאדם המדוכדך סבור שהוא מוגדר לפי הקוטב השלילי בצמדים הללו. אבל היציאה מהדכדוך אינה מאופיינת דווקא בחשיבה ההפוכה, כלומר בכך שהמדוכדך חש שהוא טוב, חכם, מוצלח. היציאה מהדכדוך הינה, בראש ובראשונה, ניתוץ החשיבה הדיכוטומית הזו. העולם, מגלה האדם היוצא מהדכדוך, הנו מקום מורכב יותר מכזה שבו מושלת חלוקה בינארית פשטנית; העולם גם הרבה פחות תחרותי ממה שהוא דימה לעצמו, מגלה הנגאל מכאביו הנפשיים. יש הרבה דרכים להיות "טוב", "חכם" או "מוצלח" ויש גם הוויות שאינן בהכרח נתונות לדירוג ויש גם מקום לכולם. במציאות אין רק שחור ולבן; יש בה צבעים מלוא הספקטרום. והצהוב אינו "טוב" יותר מהירוק; אלה בפשטות שני צבעים שונים.
אם אתם מסכימים גם לאפיון הזה של הדכדוך, הרי שיוצאת מכאן מסקנה מעניינת. כל תפיסת עולם בינארית ותחרותית באופן קיצוני, כזו שמחלקת את בני האדם למוצלחים וללא מוצלחים, למנצחים ולמפסידים (למשל, התפיסה הפרוטסטנטית על כאלה שנגאלים, אם הם משגשגים כלכלית, וכאלה שאינם נגאלים, אם הם אינם – תפיסה שניצבת בשורשי הקפיטליזם) – היא בעצם השקפת עולם שיש בה יסוד דכאוני.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On אפריל 15, 2012 at 12:07 PM

    איזו מסקנה מקסימה! לא לחינם טען הבודהא שהדרך לאושר עוברת דרך שיוויון הנפש.

  • יריב מוהר  On אפריל 15, 2012 at 12:10 PM

    מעולה, אני הרבה זמן חש שחטאו העיקרי של הקפיטליזם הוא בדיכאון, לאוו דווקא מהזווית שהצבת, שגם היא נכונה, מדוייקת ומאוד מעניינת וחשובה. אפרט בהמשך.

  • מרית בן ישראל  On אפריל 15, 2012 at 12:11 PM

    שיוויון (איזו מילה בלתי נסבלת בכתיב מלא, מקווקוות כמו טבלה בדפי הכלכלה) הנפש כלפי הדברים שגורמים לנו עונג או מעוררים שנאה, כמובן, כלפי טלטלת הניצחונות וההפסדים למשל.

  • bognabartosz  On אפריל 15, 2012 at 12:42 PM

    שלום

    אני מטופל בהפרעה דו קוטבית בתרופות אנטי פסיכוטיות והיו לי שתי אפיזודות דכאוניות אחת קשה מאוד ואחת קשה. מדובר על גהינום עלי אדמות והרגשה שסרקו את גופך במסרקות ברזל. אין צורה אחת של דיכאון יש צורות רבות,ישנן עבודות מסריחות שבמצב דיכאוני מהוות מפלט,אבל אף אדם נורמלי שלא צריך להתפרנס מהם לא היה עושה אותם.

  • bognabartosz  On אפריל 15, 2012 at 12:49 PM

    שלום

    אני מטופל בתרופות בשל הפרעה דו קוטבית. הדכאון במהותו נחווה כגהינום עלי אדמות או סריקת הגוף במסרקות ברזל. הדבר האידיוטי ביותר שאפשר לעשות הוא לסמוך על מה ששרלטנים אומרים על תרופות פסיכיאטריות ,להימנע משימוש בהם ולהאריך באופן מלאכותי את הסבל

    שאול סלע

  • אריק גלסנר  On אפריל 15, 2012 at 10:04 PM

    תודה על תגובותיכם.

  • דרול  On אפריל 16, 2012 at 2:13 PM

    יפה מאוד. אהבתי וכיכבתי.

  • אריק גלסנר  On אפריל 16, 2012 at 9:10 PM

    תודה.

  • edith  On אפריל 17, 2012 at 2:09 PM

    מסכימה עם כל הניתוח פרט לקטע אחרון, לא רואה את הקשר של הפרוטסטנטיות עם הדכדוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: