על הערה של וירג'יניה וולף

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

א
יש משפט ביומנים של וירג'יניה וולף, שראו אור בעברית לפני כמה שנים (הוצאת "כתר"; תרגום: אלינוער ברגר), שמאז קראתיו לא נותן לי מנוח. את מראה המקום המדויק איני מאתר לצערי, אבל המשפט הולך בערך כך: "החלטתי לא לבוז לעולם למה שאיני מסוגלת להשיגו".
חלק ממהלך החיים הבריא גורם לנו, פעמים רבות, לבוז למה שמעבר ליכולותינו. כך, באופן בריא, אם כי לא תמיד מדויק, מתארים לעצמם אנשים בעלי קשיי פרנסה את חיי העשירים כמנוונים ומשועממים ולא אותנטיים ועסיסיים כמו חייהם שלהם. כך, למשל, בחורה שהכרתי לפני שנים ארוכות הייתה נוהגת לומר על מסיבה שבה לא זכתה בתשומת לב מספקת: "נכנסתי לשם ואף אחד לא מצא חן בעיניי – אז הלכתי". את המציאות, כלומר את העובדה שהיא לא זכתה לתשומת לב, היא עיוותה, מבלי להיות מודעת לכך, להיפוכה. העיוות הזה, שכולנו מתעוותים בו, כולנו ממעיטים פעמים רבות בערכם של מצבים או אנשים שממעיטים את דמותנו – הנו תנאי לבריאות נפשית. אבל הוא בכל זאת עיוות המציאות. להצליח להתבונן במציאות כהווייתה ולא לקרוס תחתיך, להצליח לא לבוז למה שאינך מסוגל להשיגו, כדברי וירג'יניה וולף, ועם זאת לא לבוז לעצמך – זו מדרגה רוחנית נדירה. מה מרוויחים מזה? ראשית, ריאליזם צונן והכרת מציאות. אולי גם דרבון לשאפתנות. ואולי, בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר – יכולת להכיל את כל הטוב והזוהר בתוככי הנפש, יכולת להתמלא מעושר העולם בלב פנימה, בלי להזדקק לבעלות עליו.

ב
ראיתי בינתיים את הפרק הראשון מ"מראה שחורה", הסדרה הבריטית המדוברת של הבי.בי.סי, שעוסקת בהשלכות הקודרות שיש לטכנולוגיה על חיינו, סדרה שמנויי "הוט" יכולים לראותה על שלושת פרקיה. בפרק הראשון חוטפים טרוריסטים את הנסיכה הבריטית ומציבים אולטימטום בפני ראש הממשלה הבריטי: עליו לבצע אקט משפיל ופורנוגראפי לעיני האומה כולה, ולא – הנסיכה תירצח. התגובה האינסטינקטיבית שלי בתום הצפייה הייתה שה"הייפ", כמו שאומרים הצעירים, סביב הסדרה מוגזם למדי. כלומר, הוא מוגזם למדי כי הסדרה מוגזמת למדי. והסדרה מוגזמת למדי כי על מנת ליצור דרמה צריך להגזים. אבל השפעתה של הטכנולוגיה על חיינו, השפעה אדירה ללא ספק, ניכרת דווקא בדרכי עקיפין וטיפין-טיפין וקמעה-קמעה. למשל, עידוד האובססיביות והתלות בדעת אחרים שמעודדים המייל, הסלולארי או פייסבוק. למה כוונתי? למשל לזה: כמה פעמים ביום אתם בודקים מייל? באיזו תדירות אתם רצים לחקוק את הגיגיכם בפייסבוק? כמה פעמים נדמה לכם שהסלולר רטט אך בעצם הוא לא? נוסף על כך, לא ברור לי עד תום האם הפרק הזה מגיב בעדכניות לטכנולוגיות החדשות ממש, כמו שהוא מתיימר לעשות. הרי, לכאורה, הפרק הזה שייך לעידן הטלוויזיה יותר מאשר לעידן האינטרנט. כלומר, עיקר הדרמה, המעשה שנתבע לעשות ראש הממשלה הבריטי, אמור להתרחש בטלוויזיה. אבל משהו הפריע לחוות הדעת השלילית שלי על הפרק. משהו בכל זאת היה חזק שם. אבל מה? אחרי זמן מה הבנתי: היסוד המטריד ביותר בפרק, לטעמי, הוא המחשה בוטה ונוראה של הפרת הפרטיות. ראש הממשלה הבריטי נתבע לעשות מעשה פרטי לעיני כל האומה. אמנם הוא נתבע לעשות זאת בטלוויזיה, אבל בכך יש מטפורה לניהול הגובר והולך של חיינו הפרטיים לעיני כל באמצעי מדיה החדישים יותר.

ג
פרויד טען כי הפסיכואנליזה היא המכה השלישית שספגה האנושות לגאוותה מהמדע. לאחר שקופרניקוס לימד את בני האדם שכוכב הלכת שלהם אינו במרכז היקום, לאחר שדרווין טען כי האדם אינו נפלה מממלכת החי, באה הפסיכואנליזה וגרסה שהאדם אף אינו אדון בביתו שלו, כלומר בנפשו פנימה: הלא-מודע מושל בו ואליו תשוקתו. אבל, לעניות דעתי, פרויד שגה בזאת. הפסיכואנליזה דווקא מוסיפה לכבוד האדם. ההכרה שאנו ישויות מורכבות מאד, שיש בנו יותר ממה שנראה על פני השטח, שלקיום שלנו יש כובד וסמיכות, שאנו יצורים מסתוריים מאד, ההכרה בכל זה דווקא יכולה להיות מרוממת רוח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  On אפריל 21, 2012 at 10:10 PM

    בהקשר ל "לא לבוז למה שאין ביכולתנו להשיג". יש גם תופעה הפוכה של לפרגן על מנת לא לחשוף צרות עין.

  • לוסי  On אפריל 22, 2012 at 9:05 PM

    זה משפט נהדר של וירג׳יניה וולף. תודה שכתבת עליו!

  • גילית  On אפריל 27, 2012 at 9:46 PM

    משפט נהדר אך נהדר ממנו "לא לבוז למה שיש ביכולתינו להשיג" .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: