על "בית קיץ עם בריכה", של הרמן קוך, הוצאת "כתר"/"עברית" (מהולנדית: ענבל זילברשטיין)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

כמו את קודמו, "ארוחת הערב" – שהיה רב מכר גדול בהולנד ב-2009 וגם אצלנו, לפני כשנה, עורר תשומת לב – גם את "בית קיץ עם בריכה", הרומן שנכתב מייד אחריו וכעת תורגם, אי אפשר להניח מהיד, כמאמר הקלישאה. המספר הוא רופא בשם מארק שלוסר, נשוי ואב לשתי בנות. מארק הוא רופא משפחה של סלבריטאים ואמנים, להם הוא רוחש תיעוב מוצנע בקפידה. בעיקר הוא רוחש תיעוב לפחות מצליחים שבהם. בכלל, אלימות מפעפעת במארק, הרופא המהוגן לכאורה, ביחס לאנשים רבים, בעיקר אלה שנתפסים בעיניו כחורגים מאיזושהי נורמאליות. ואילו המשפחה בעיניו של מארק, כמו גם בעיניו של המספר ב"ארוחת הערב", היא הערך העליון. במסגרת עבודתו מכיר מארק שחקן מצליח, ראלף מאייר שמו. הוא מתרועע עם משפחתו של השחקן ואף מנהל רומן עם אשתו. ראלף הוא גבר כריזמטי, שטוף זימה וגרגרן. לרגע מתעורר במארק חשד שהוא מטריד את בתו בת השלוש עשרה והוא נתקף זעם אלים שתוצאותיו חמורות.
כמו "ארוחת הערב", אם כך, עוסק גם הרומן הזה באלימות ובסטיות, הרוחשות מתחת למעטה המהוגן של הבורגנות הגבוהה. בכך הרומן הזה, כמו קודמו, שייך במובהק למה שאני מכנה "הניהיליזם האירופאי החדש". הרומן מצטרף בכך לספריו של הולנדי אחר, ארנון גרונברג, וקרוב מעט ברוחו גם ליצירות של סופרים כמישל וולבק ואמלי נותומב. הניהיליזם האירופאי החדש נשען על תפיסה ביולוגיסטית ואבולוציוניסטית של המין האנושי. התרבות נתפסת אצל סופרים אלה ככיסוי דק וקל להיקרע שמסתיר מאחריו עולם יצרי וחייתי. ברומן הזה מתפקד כקול הביולוגיזם פרופסור אהרון הרצל, מורהו לשעבר של מארק באוניברסיטה, המצוטט כמה פעמים לאורך הטקסט. "אי אפשר להשמיד את האינסטינקט", הוא מורה לתלמידיו, "שנים של ציוויליזציה יכולות להסתיר את האינסטינקט. תרבות וחוק כופים עלינו לרסן את האינסטינקטים שלנו. אבל האינסטינקט אף פעם לא נמצא רחוק".
את הרומן הזה, כמו את "ארוחת הערב", אי אפשר, כאמור, להניח מהיד. קוך הוא סופר מיומן מאד, חשיפת החיה שבאדם תמיד מעניינת, כמו תאונת דרכים, ומנוחה מובטחת לקורא בזמן הקריאה, מנוחה מהציביליזציה. גם הזירה הסלבריטאית לא מזיקה לעניין בקריאה (כאן מדובר, כאמור, באמנים וב"ארוחת הערב" היה זה מועמד לראשות הממשלה). אבל הספר הזה, כמו קודמו, מבטא תופעה מסוכנת מאד. ויש הבדל גדול מאד בינו לבין הנציגים האחרים של הניהיליזם האירופאי החדש. זאת כי יש ניהיליזם טוב ויש ניהיליזם רע. הניהיליזם הטוב קשוב לסבל האנושי ומבטא את מחאת הסובלים כנגד התרבות המייפה והמכחישה ואילו הניהיליזם הרע הוא היתר להתנהגות בהמית. הניהיליזם הטוב נובע מהארוס, ממחאת אלה שאינם רשאים בסדר הקיים ליהנות ממנעמיו, כמו אצל וולבק, ואילו הניהיליזם הרע מבטא תוקפנות ואת יצר המוות. ואם הניהיליזם הטוב מבטא בכל זאת תוקפנות, הרי שהיא תוקפנות עצמית, כלומר דיכאון (כך הדבר אצל וולבק, ילינק וגרונברג) ואילו אצל קוך אין דיכאון בכלל, רק תוקפנות. קיים, אם כך, הבדל גדול בין קוך לנציגים האחרים של הניהיליזם האירופאי החדש וחשוב להבחין בינו לבינם.
הרומנים של קוך מבטאים שנאה ותוקפנות. הם לא מבקרים אותן, חשוב להדגיש, אלא מבטאים אותן ומבקשים למעשה להעניק להן לגיטימציה. התחושה הקשה העולה בקריאת הרומן הזה היא שהרצחנות המפורשת שמבטא מארק ביחס לאנסי ילדים ולפדופילים אינה נובעת מחומרת המעשים הללו כשלעצמם, אלא מכיוון שקוך יודע שלפחות במקרה הזה ישנה איזושהי לגיטימציה חברתית (מפוקפקת) לרצחנות של גיבורו. אנו הרי למדים מהרומן שמארק היה מעוניין לנהוג בתוקפנות כלפי אנשים רבים שלא מוצאים חן בעיניו. כלפי הומואים למשל (שוב מופיע קול הביולוגיזם, פרופסור הרצל: "אם הכוונה של אלוהים היתה שגבר יכניס את האיבר שלו לפתח פי הטבעת, הוא היה עושה את הפתח הזה גדול יותר. אני אומר כאן בכוונה 'אלוהים', אבל יכולתי גם לומר 'הביולוגיה'"). כלפי הומלסים, למשל (כפי שהינה האלימות המיוצגת ב"ארוחת הערב"). וחשוב לומר שוב שהתחושה הקשה היא שקוך אינו מבקר את גיבוריו על אלימותם, אלא מזדהה איתם. ב"בית קיץ עם בריכה", חש הקורא, בנה קוך במכוון את עלילתו כך שהאלימות תבוצע כלפי אלה שנחשדים בפדופיליה או אונס רק על מנת לסייע בעיכולה של האלימות ולהעניק לה לגיטימציה. אבל גיבורו הוא אדם אלים נקודה, והרומן בכללותו מזדהה אתו ומעניק לו צידוק באותם הביולוגיזם והדרוויניזם המוזכרים.
הניהיליזם האירופאי החדש צמח כריאקציה לחזונות האוטופיים של השמאל בשנות הששים, חזונות אוטופיים על חברה שוויונית והרמונית, בצד ריאקציה לשבחים העצמיים של המערב הליברלי-קפיטליסטי, שהתעצמו עם קריסת האופציה הקומוניסטית בשנות התשעים. מול תפיסות עולם נאיביות ושקריות כאלו הציג וולבק, למשל, את החיים בחברות המערביות בסוף המאה העשרים כגיהינום. ניכר שקוך תופס את עצמו באופן דומה, כלומר כמי שבא לומר אמיתות קשות, כמי שאינו "פוליטקלי קורקט". אבל הגרסה שלו לאמירת אמיתות קשות הינה נתינת היתר לאלימות.
הבחירה בפרופסור יהודי, אהרן הרצל, להעניק ברומן לגיטימציה אינטלקטואלית לחייתיות, הינה ניסיון מגושם של קוך להסתיר את מהות עמדתו, שהינה בפשטות סוג של פשיזם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • iritirit  On אפריל 15, 2016 at 11:50 AM

    כמה נכון. זה ההסבר המושלם לרתיעה ולאי הנוחות שהרגשתי למקרא ספריו של קוך ( הפסקתי בשני ) כמה היטבת לפרש ולהביע זאת במילים. תודה

  • אריק גלסנר  On אפריל 16, 2016 at 6:17 PM

    תודה רבה, עירית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: