פייסבוק

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

מדי כמה חודשים, כך נצפה ממושבי בקצה מזרח, מתפרסמת באחד מכתבי העת האמריקאים המשובחים – סצנה עיתונאית, שמאותו קצה מזרח, מעוררת קנאה – כתבה נרחבת על השלכות ההתפתחויות הטכנולוגיות החדשות שאנו עדים להן בשנים האחרונות. הטון של חלק ניכר מהכתבות הללו כלפי ההתפתחויות הטכנולוגיות הוא ביקורתי וחשדני. אולם, במיטבן, לא מדובר בעמדות טכנופוביות גרידא, אלא בפרישת טיעונים מנומקים. כתבה דומה, מאת סטיבן מארץ', התפרסמה זה עתה במגזין "the Atlantic" והיא עוסקת בפייסבוק. כותרתה: "האם פייסבוק גורמת לנו להיות בודדים?" ואתם יכולים לקוראה בשלמותה כאן:
http://www.theatlantic.com/magazine/archive/2012/05/is-facebook-making-us-lonely/8930/

מארץ' פותח את כתבתו בסיפור אמיתי שהתפרסם בעיתונות בארה"ב: שחקנית עבר מוכרת יחסית של בי-מוביז נמצאה בביתה בלוס אנג'לס כשהיא מתה זה קרוב לשנה. הגופה המתפוררת נמצאה בצד מחשב פתוח. משחקנית לשעבר בסרטי אימה, כותב מארץ', היא הפכה לאחר מותה למגלמת אימתו של העידן שלנו: פחדנו מבדידות. ללא קהילה ומשפחה, היחסים היחידים שהשחקנית לשעבר ניהלה היו יחסים וירטואליים עם מעריציה. האם ניתן לראות בדוגמת הקיצון הזו סימבול לכך שיחסינו, כתוצאה מהדומיננטיות של אתרים כמו פייסבוק, הופכים לרבים ונרחבים יותר אך גם לרדודים יותר? הרי ישנה איזו דיאלקטיקה מעניינת בכך שהאינטרנט מאפשר לנו להתנתק מהסביבה המיידית שלנו מחד גיסא אך לקיים קשרים עם כל העולם מאידך גיסא. הדיאלקטיקה הזו זכתה כבר במחקר לשם, מצטט מארץ', "פרדוקס האינטרנט". אבל מה האינטרנט יותר? יותר מנתק או יותר מקשר? מארץ' מנסה ומצליח לא להיות דמגוגי כשהוא בוחן את הסוגיה. הוא מנסה לגבש עמדה בעקבות כמה מחקרים עדכניים בסוגיית הבדידות בכלל והקשר בינה לשימוש באינטרנט בפרט. הוא מצטט, ראשית, מחקרים המדברים על עלייה ניכרת בתחושות הבדידות בעשור האחרון. בהמשך מתייחס מארץ' למחקרים שעוסקים באופן ספציפי יותר בפייסבוק. מחקר אוסטרלי, למשל, מצא כי משתמשי פייסבוק אופייניים נוטים לחוש פחות בודדים מבחינה חברתית מהממוצע. אך מאידך, אותו מחקר מצא כי משתמשי פייסבוק חשים הרבה יותר מהממוצע שקשריהם עם משפחותיהם אינם מספקים. אותו מחקר גם מצא כי אנשים שחשים בודדים נוטים לבלות בפייסבוק זמן רב יותר מאשר אנשים שחשים בודדים פחות. מחקר אחר, אמריקאי הפעם, מציין כי ככל שפעילותך בפייסבוק אקטיבית יותר, למשל מורכבת מתכתובות אישיות או כתיבת תגובות מילוליות לסטטוסים של אנשים אחרים (לעומת הסתפקות ב"לייק"), כך השימוש בפייסבוק מעשיר מבחינה חברתית ומפחית בדידות. ואילו צריכה פסיבית של "פייסבוק" יכולה להגביר תחושות של בדידות ואף לעודד דיכאון. חוקר בדידות אמריקאי מרכזי, ג'ון קסיופו מאוניברסיטת שיקגו (אני מקווה שאני מתעתק את השם Cacioppo נכון), טוען כי האמונה שאתר אינטרנט יכול להפיג את בדידותנו היא אווילית. במחקר שערך קסיופו נמצא כי ככל שכמות הפגישות פנים מול פנים מתוך כלל האינטראקציות שמנהל אדם גדולה יותר כן קטנה תחושת הבדידות שלו. לעומת זאת, ככל שגדולה כמות האינטראקציות הוירטואליות מתוך כלל האינטראקציות כן גדלה תחושת הבדידות. אך ממצא זה כשלעצמו אינו מלמד אותנו שרשתות חברתיות הן דבר "רע", מדגיש קסיופו. הוא מלמד אותנו שהרשתות מועילות למי שמשתמש בהן ככלי לצורכי פגישת פנים אל פנים, אך מזיקות למי שמשתמש בהן כתחליף ל"דבר האמיתי" שהוא המפגש הלא וירטואלי.
המאמר מאלף ומומלץ לקריאה. אבל אני רוצה להציע מחשבה בכיוון נוסף. ב"פייסבוק" לא צריך רק להתבונן דרך הקטגוריות של "בדידות" לעומת "חברותיות". "פייסבוק" עונה על צורך מרכזי אחר, שאינו קשור ישירות לקטגוריות הללו. זהו הצורך בהפגת שעמום. אנשים משתמשים בפייסבוק לא רק על מנת לקבל תשומת לב או להכיר אנשים אחרים. אנשים משתמשים ב"פייסבוק" כדי לעשות משהו עם הזמן הפנוי שלהם. היחסים הווירטואלים אינם רק תחליף, מספק או לא, ל"דבר האמיתי". היחסים הבינאישיים ב"פייסבוק" אינם, פעמים רבות, בכלל המטרה. האינטראקציות הבינאישיות ב"פייסבוק" הן, פעמים רבות, רק האמצעי, אמצעי להעברת הזמן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  On מאי 6, 2012 at 2:12 PM

    הפסיכולוג אריך פרום כתב באיזו פסקה צדדית ב"אמנות האהבה" נגד טכנולוגיית התקשורת המודרנית, שמכניסה רעש לחיינו ופוגעת באושרנו, בקשב שלנו לזולת וכו'. דבריו (משנות החמישים) התייחסו אל הרדיו – אותו מכשיר חביב, שנהנה היום מרגשות נוסטלגיה חמים. האזהרה שלו מסכנות הרדיו נראתה לי נלעגת כשקראתי אותה, מוקף מסכים ממסכים שונים.

    הכלבים נובחים, השיירה הטכנולוגית עוברת, והבדידות (וגם האהבה והידידות) לעולם נשארת. נכו ששיחה פנים אל פנים, שיחת טלפון או התכתבות בפייסבוק אינן זהות – אבל יש להן מהות משותפת.

    לגבי הפסקה האחרונה, ברוח זו, נזכור שגם אינטראקציות בינאישיות שלא בפייסבוק הן פעמים רבות רק אמצעי להעביר את הזמן.

  • אורי  On מאי 6, 2012 at 7:33 PM

    לפעמים נדמה לי ששעמום הוא ביטוי לבדידות.

  • עוגיפלצת  On מאי 6, 2012 at 11:09 PM

    התשובה היא: כן.

  • אריק גלסנר  On מאי 7, 2012 at 12:36 AM

    תודה על הערותיכם.
    אולי היה עלי לדייק יותר ולאפיין כסיבה נוספת לשהייה בפייסבוק ולשימוש בסמי-אינטרקציות לא כנובעת מהפגת שעמום גרידא אלא כרצון בהסחת דעת.

  • ברק  On אוגוסט 3, 2012 at 6:54 AM

    היי אריק,

    אלו מכתבי העת האמריקאיים מומלצים לקריאה? זכור לי שקישרת לא מזמן לארבעה ראיונות עם ארבעה אינטלקטואלים, ביניהם טרי איגלטון וספרו החדש על המרקסיזם כמובן, אבל איני זוכר מהיכן זה נלקח.

    תודה.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 3, 2012 at 8:11 AM

    שלום ברק,
    יש אתר נהדר שמלקט מאמרים מכתבי עת באנגלית ובצדו ישנה גם רשימה של מגזינים מקוונים באנגלית:
    http://www.aldaily.com

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: