על מכתבי ניטשה. ערך: פרופ' יעקב גולומב. תרגם מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

בסוף הקובץ מצוי המכתב שהוא אולי המרעיש ביותר מבין מאות המכתבים של ניטשה שליקט פרופסור יעקב גולומב (כמה מאות מתוך 1256 מכתבי ניטשה ששרדו, הוא מציין בהקדמתו). מסתבר שניטשה (1844-1900), שאיבד את שפיותו בתחילת 1889 ואליה לא שב עד מותו, שלח כמה מכתבים בימים שלאחר התמוטטותו הנפשית. אלה מכתבים מטורפים לעילא, בהם דימה עצמו ניטשה, בין השאר, לישו ולאלוהים ובהם ביטא באופן שגעוני את שנאתו כלפי האנטישמים הגרמנים ("זה עתה הוריתי לירות בכל האנטישמים"). אבל המכתב המרעיש ביותר מבין מכתבי הפוסט-שיגעון שנכללו בקובץ הוא מכתב בן שורה אחת ששלח ניטשה לקוזימה וגנר, אלמנתו של המלחין שניטשה היה ממעריציו עד שפנה לו עורף והפך לגדול מתנגדיו. כשהוא מכנה אותה בשם של אישה אהובה מהמיתולוגיה היוונית, אריאדנה, כתב לה ניטשה את המילים הללו בלבד: "אני אוהב אותך". רק בשיגעונו הרשה לעצמו ניטשה לחשוף את צפונות לבו ביחס לקוזימה. מלבד הרטט שמעביר בגוו גילוי האהבה הזה כשלעצמו, הרי שבאחת מבריק הברק על הקרקע האפלה של יחסיו הסבוכים של ניטשה עם המלחין המפורסם. דבקותו העזה של ניטשה, שהתייתם מאביו בגיל חמש, בשופנהאואר (דבקות שברוח; ניטשה היה בן 16 במותו של שופנהאואר) ובוגנר (דבקות ממש; הוא היה מבאי ביתו) נבעה בעליל מחיפוש אחר דמות אב. ניטשה, למשל, בזמן שירותו הצבאי, כותב לחברו, במכתב שמצוי כאן, שבשעת קושי בשירות "לעתים אף מלמלתי כשאני מתחבא מתחת לבטן הסוס, 'שופנהאואר, עזור'". אך הכול נהיה רווי ואפל אף יותר כשמסתבר שניטשה היה גם מאוהב באשתו של האב, באם (קוזימה), אשתו של האב שהבן הרי רצח לבסוף.
אפרופו פסיכואנליזה. גולומב, שחקר בעבר את הקשר ההדוק בין פרויד לניטשה והנו "סוכן" ניטשה מרכזי בתרבות הישראלית ועל כך יש להכיר לו תודה, מצטט כמה פעמים בהערותיו הרבות והמעשירות (אם כי לעתים חוטאות בלהט מופרז וגימנזיסטי ביחס לכותב המכתבים) את פרויד שאמר כי מעולם לא היה אדם שהיטיב להכיר את עצמו כל כך כמו ניטשה. לטעמי, ההיכרות העצמית הזו היא שהביאה את ניטשה, בצעירותו מי שלא נמנע מביטויים אנטישמיים (המופיעים פה ושם במכתבים המוקדמים), להיות אויב מר כל כך לאנטישמיות, להפיכתו לפילושמי מובהק (דוגמה אחת מרבות כאן: "שיעזור אלוהים לשכל האירופאי אם יחסירו ממנו את השכל היהודי!"). ניטשה זיהה באנטישמיות את אותו רגש שכינה "רסנטימנט", טינה. האנטישמי מוצא בהכפשת ורדיפת היהודי, בתחושת העליונות ביחס אליו, מפלט מרגשי הנחיתות שלו, לאו דווקא ביחס ליהודי אלא בכלל. פסיכולוג מעמיק כמו ניטשה לא יכול להרשות לעצמו להמשיך להעיר הערות אנטישמיות כשהוא מבין את המקור הנפשי הנחות לאנטישמיות.
אפרופו פסיכולוגיה. אנחנו חיים בעידן פסיכולוגיסטי וניטשה עבור רבים מאיתנו, כמדומה לי, הוא סוג של פצע. ניטשה קוסם לרבים והפך לגיבור תרבות מרכזי בגלל ערכה המודגש של האינדיבידואליות בהגותו. אך להדגשת ערך האינדיבידואליות נלווה הפאתוס של הגאון הבודד. במכתב מ-1872 למורו לפילולוגיה כתב ניטשה על ספרו-שלו המוקדם כי הוא לא רק יצירה בלשנית, אלא "מעורר תקווה עבור הישות הגרמנית". על מכתב זה כתב הפרופסור הקשיש ביומנו (מובא כאן בהערות): "מכתב מדהים מניטשה. מגלומניה". ואכן ניטשה היה מגלומן. אבל לו מותר, כי הוא היה ניטשה, והמגלומניה שלו התגלתה לבסוף כריאליזם מפוכח: הוא אכן הפך להוגה הגדול של עידן חדש, כפי שטען. הבעיה היא שניטשה מחזק אצל רבים מקוראיו לא רק את תחושת האינדיבידואליות שלהם ומחויבותם כלפיה, אלא גם רגשות יהירים, מגלומנים ונרקיסיסטיים. לא אחד או שניים מקוראיו, ניתן לשער, חש שאף הוא גאון בודד שסביבתו לא מבינה אותו… לכך כוונתי שהוא סוג של פצע.
המכתבים הללו יכולים לסייע באיחויו של הפצע הזה בהדגשתם ניטשה אחר. זה ניטשה נזקק, חולה ובודד. ניטשה שמחזר אחרי נשים באימפולסיביות אקסצנטרית (אחרי הכרות בת ימים ספורים הוא כותב לאחת מהן כך: "אזרי את כל האומץ שבלבך כדי שלא להיבהל מהשאלה שאני עומד לשאול אותך: האם תרצי להיות לי לאישה? אני אוהב אותך"). ניטשה שמעריך כל כך את החברויות המעטות שלו ("האדם מפסיק לאהוב את עצמו כאשר הוא מפסיק לאהוב את האחרים", הוא כותב לאחד הנאמנים שבהם, היינריך קזליץ). ניטשה שכמה לחברות ולא תמיד בטוח בעצמו ("מי שברשותו התובנה שלא להבת הגאונות היא שהופכת אותו לבודד ומנותק […] מי שבודד, בין בשל גחמה של הטבע או בשל בליל מוזר של כישרונות ושאיפות – הוא יודע איזה 'פלא נשגב ובלתי-נתפס' הוא החבר"). ניטשה אנושי, אנושי מאד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On מאי 8, 2012 at 2:37 PM

    שלום אריק,
    האם המתרגם או פרופ' גולומב עומדים במקום כלשהו במהדורה על יסוד התמורה שחלה בעמדתו של ניטשה כלפי היהודים, למן דבריו החותכים בגנאולוגיה של המוסר על אודות מוסר העבדים היהודי-נוצרי, ודברים דומים בדבר תורת האלהות והדת, בכה אמר זרתוסטרא,מעבר לטוב ולרוע, ובאנטיכריסט? מה דעתך? האפשר כי ניטשה המוקדם שלעג למושג Mitleid (סבל עִם), בו ראה את לב מוסר העבדים היהודי-נוצרי, למד להוקירו דווקא כאשר הפך נזקק יותר (מחלת נפש היא סבל איום) לזולתו?

  • אריק גלסנר  On מאי 8, 2012 at 4:01 PM

    שלום שועי,
    פרופסור גולומב מתייחס בהרחבה לשינוי שחל ביחסו של ניטשה ליהודים גם בהקדמה וגם בפרסומים אחרים. עם זאת, איני זוכר התייחסות להסבר השינוי ביחסו של ניטשה ליהודים באורח המעניין שהצעת, או גם להשערה שלי בטקסט לעיל שהשינוי ביחס ליהודים קשור בהנהרת הרסנטימנט.

    • שוֹעִי  On מאי 8, 2012 at 4:24 PM

      אריק, קראתי את "ניטשה העברי" שהוציא גולומב לפני מספר שנים, ואולי עוד כמה מחקרים ותיקים מאוד פרי עטו; אשר לניטשה והיהודים איני זוכר שספרו של ירמיהו יובל "חידה אפלה" כלל תובנות מעמיקות על הטרנספורמציה הזאת שחלה בניטשה.
      על כל פנים, אברהם בן יצחק (סונה), גאון מתבודד אקסצנטרי כשלעצמו, סלד מניטשה ומכתביו כפי העולה מ"שיחות עם משורר" ללאה גולדברג.
      גם אם חלה בניטשה טרנספורמציה מאוחרת ביחסו ליהודים, עדיין מפורסמים בהרבה דבריו הנוקבים בדבר מוסר העבדים היהודי (ובעקבותיהם: הנוצרי); הלך רוח שיש בו מן הזלזול והביטול כלפי תרבות בת אלפי שנים, שניטשה בקושי הכיר. אמנם ניטשה לא היה שונה בכך מהרבה מחברים אירופאיים בני המאה התשע עשרה (כגון: מלארמה, ליאופרדי), ובכל זאת דווקא בעת שעיוּרה של אירופה והלאומיות של המאה התשע עשרה הובילו להתעוררותה של שנאת זרים. דווקא מן האינדיבידום-הגאוני-האקסצנטרי ניתן היה לצפות להיות שתום העין (ההומניסט, הקוסמופוליטן) בארץ העוורים (של הלאומנים) ולא היא.

  • אריק גלסנר  On מאי 8, 2012 at 6:59 PM

    תודה על הערותיך, שועי.
    רק אומר לזכותו של ניטשה שהוא הבחין בכתביו בין מוסר העבדים אותו הוא ייחס לנצרות (ואכן למקורותיה היהודיים בכלל זה) לבין היהודים בזמנו שלשיטתו הם דווקא הגזע החזק באירופה.
    בכלל, יחסו של ניטשה למוסר העבדים מורכב מאד. ברנר כתב פעם על זלמן שניאור שפירש את ניטשה כמי שמעריץ כוח ובז לחלשים ששניאור זה "ראה את אחוריו של ניטשה – ואת פניו לא ראה". כלומר, שצריך לא להבין את מלוא המורכבות של ניטשה על מנת להסיק מה ששניאור הסיק. כמובן, זה לא עזר ופרשנות "שניאורית" ואף גרועה מאות מונים נבעה מכתבי ניטשה להוות כולנו.

    • שוֹעִי  On מאי 8, 2012 at 9:30 PM

      תודה אריק, לא הכרתי את ברנר על שניאור; זה נשמע כמו פרפרזה על הקדמת מנחת יהודה, פירושו של המקובל ר' יהודה חייט מגולי ספרד על ספר מערכת האלהות, בו הוא מונה שורה של אישיים שהתקרבו לעולם הקבלה מן החוץ אך לא זכו להיכנס פנימהּ וכמובן פרפרזה על ספור נקרת הצור בפרשת כי תישא.

  • אריק גלסנר  On מאי 8, 2012 at 10:25 PM

    את הפרפרזה על כי תישא הכרתי אבל מעניינת מאד הפרפרזה על מנחת יהודה שלא הכרתי שייתכן מאד והייתה מוכרת לברנר

    • נדב  On נובמבר 10, 2014 at 9:28 AM

      לגביי מוסר העבדים היהודי וההתבטאויות הקשות של ניטשה לכאורה על היהדות. (תגובה למגיבים) לקרא את ניטשה כמו שקוראים ראיון בשבע לילות זו טעות. ניטשה הריי מעריץ את סוקרטס ובועט בו מעריץ את הצלוב ובועט בו וכך גם לגביי היהדות. כך בגסות. לניטשה מחשבה דיאלקטית שבה מה שיש לו מקום של כבוד במסע בשלב מסויים נדחה בזעם בשלב הבא. כך היהדות היא בעלת חשיבות ראויה ועצומה אך כבר טמון בה זרע הצפעוני של הנצרות. בסופו של דבר את ניטשה לא עניינו כל כך הכמרים או היהודים אלא נפשו של הקורא האחד או תרבותה של אירופה. לכן באופן הבסיסי שלו אין הוא רודף יהודים או כמרים. וכמו כן הוא לא נמנע מלומר נאצות על היהדות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: