על "תחושה של סוף", מאת ג'וליאן בארנס, הוצאת "מודן" (מאנגלית: מיכל אלפון)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

"תחושה של סוף" היא נובלה של ג'וליאן בארנס שזכתה בשנה שעברה בפרס ה"מאן-בוקר". זו הייתה הפעם הרביעית שבארנס היה מועמד לפרס היוקרתי אך הפעם גם זכה. בארנס, יליד 1946, הוא מבכירי הסופרים הבריטיים, שייך לדור סופרים פורה שהתבלט החל משנות השבעים ועליו, בין השאר, נמנים מרטין איימיס, איאן מקיואן וג'ון באנוויל. חיבתו הידועה של בארנס לתרבות הספרותית הצרפתית מרכזית ביצירתו וחריגה בספרות האנגלית ("התוכי של פלובר", למשל; בארנס מתאר באחד מספריו איך אביו של מרטין, הסופר קינגסלי איימיס, קרא פעם: "שיפסיק כבר לפטפט על הפלובר הזה שלו") והעניקה לו גם הכרה ספרותית בצרפת.
"תחושה של סוף" היא נובלה שמספרה ואחד מגיבוריה הראשיים הוא טוני ובסטר. סיפורו של טוני, פנסיונר בהווה, נחלק לשני חלקים. החלק הראשון התרחש בשנות הששים של המאה שעברה. לחבורתו המצומצמת של טוני, שלושה תיכוניסטים לונדונים בני המעמד הבינוני, נערים הורמונאליים, בעלי יומרות אינטלקטואליות, יהירים אך נוגעים ללב, הצטרף אדריאן פין, אף הוא בעל יומרות אך בניגוד לשלישיה – עם כיסוי. הפילוסופיה שלו יותר מגובת ידע, הרומנטיציזם שלו יותר קלאסי והאקזיסטנציאליזם שלו יותר קיומי, שלא לומר יותר אותנטי. בקולג' מתוודע טוני לורוניקה, חברתו הרצינית הראשונה, בחורה שמעמדה גבוה יותר וכך גם שאיפותיה האינטלקטואליות. ורוניקה אינה בחורה קלה, משפחתה, הוא חש, מזלזלת במוצאו הנחות, וטוני והיא נפרדים. לאחר זמן מה אדריאן מודיע לו, ספק שואל את רשותו ספק מצהיר על המוגמר, שהוא וורוניקה יוצאים. טוני מגיב במכתב חריף, מנתק את יחסיו עם השניים ושוכח מכל העניין. לאחר תקופה קצרה מגיעה אליו ולשני חבריו השמועה שאדריאן, הנערץ עליהם, התאבד. החלק השני של הנובלה מתרחש כעבור ארבעים שנה, כאשר השתלשלות אירועים חידתית, שטוני מנסה לפענחה בחלק זה, מחזירה את ורוניקה לחייו ועמה גם את דמותו של אדריאן ואת כל התקופה ההיא.
תענוג גדול לקרוא בנובלה. חלק מהתענוג נובע ממשהו שאני חושש מלנסות להסבירו, לי ולקוראי, כי נדמה לי שזו דוגמה קלאסית ליכולתו של האינטלקט להחריב תחושות שכוחן נובע מהסתרת מקורן. אבל כיוון שהתענוג בקריאה לא נשען רק על היסוד הזה, וכיוון שהאמת היא, אולי, בסופו של חשבון, הדבר היפה ביותר אנסה להסבירו. מדובר בתחושה המיוחדת שמעוררות בנו יצירות שחלקן הראשון מתרחש בתחילת החיים וחלקן האחרון בסיומן ומעניין שהדוגמה שקופצת ראשונה בראשי ליצירה כזו היא של בן דורו וארצו של בארנס, איאן מקיואן ב"כפרה". המתיקות המיוחדת שמעוררות בנו היצירות הללו נובעות משילוב בין שתי תחושות סותרות: מצד אחד מקבלים אירועי העבר שהתרחשו בנעורים אופי פטאלי, בחורצם חיים שלמים (זאת בלוויית רגש נוסטלגיה בלתי נמנע). מצד שני קרבתו של הקץ, תחושת הסוף, משרה אווירה מנחמת של "הבל הבלים הכל הבל", מאמצי אנוש אינם משנים את התמונה בכללותה. אבל התענוג כאן, כאמור, לא מושתת רק על המתק הכמעט-נוסחתי הזה. הוא מושתת על פרטים לא פחות מאשר על המבנה הכללי. למשל, תיאורי הנעורים האמביציוזיים והנוגעים ללב: "בימים ההם ראינו את עצמנו כמוחזקים במעין מכלאה […] איך יכולנו לדעת שגם כשנשתחרר רק נעבור למכלאה גדולה יותר?". למשל, נגיעות ההומור: מנהגם היומרני של הבחורים הצעירים לשימוש מופרז בביטוי: "זה נובע מעצם ההגדרה", לדוגמה. למשל, השימוש המחוכם של בארנס בהטרמות והטרמות-כוזבות. הטרמות: סיפורי-משנה או דימויים שבהמשך, כשמתרחש אירוע דומה להם, עולים פתאום בזיכרון הקורא ויוצרים כך לכידות בנובלה. הטרמות-כוזבות: דימויים או רמיזות שמושתלים במכוון על מנת לעורר ציפיות אצל הקורא, ציפיות שמוזמות בהמשך וגורמות לקריאה להיות מפתיעה ומחדשת. למשל, ההערות ההיסטוריות-סוציולוגיות המעניינות על מגושמות חיי המין בשנות הששים (שוב קופצת יצירה אחרת של מקיואן, "חוף צ'זיל", שעסקה בתמה דומה): "אולי אתם שואלים, אבל אלה לא היו שנות הששים? כן, אבל רק אצל אנשים מסוימים, ורק באזורים שונים במדינה". למשל, הטיפול בנושא "המשולש הרומנטי", שהעסיק את בארנס ביצירותיו בעבר (לדוגמה, ב"מדברים על זה"; לפי מדורי הרכילות הנושא העסיק אותו גם בחיים). למשל, תיאור החיים הצנועים שניהל טוני, יחסיו עם אשתו ולאחר מכן גרושתו, מרגרט, עמה הוא עד עצם יום סיפור המעשה ביחסים לבביים.
הבעיה היחידה בנובלה היא רגע התרת התעלומה. סיום של ספרים, במיוחד כאלה המושתתים על תעלומה, הוא רגע רגיש לא פחות מרגע הפתיחה, שהוא זה שיסייע לנו להכריע אם להתמסר לרומן. ההתרה כאן אכן מפתיעה ואפילו מסעירה, אבל אחרי רגע או שניים אתה תוהה אם היא מצדיקה את רגשות האחריות הכבדים שחש טוני באשר לחלקו באירועי העבר שהתבררו בעקבות אותה התרה. כלומר, בארנס מעניק לתמה של האחריות המוסרית שלנו למה שקורה לחברינו משקל גדול ביצירה וכשמתברר מה אירע באמת אתה תוהה אם תחושת האשמה והאחריות, כמו גם ההאשמה המוטחת בטוני בידי אחרים (אני מעורפל קצת על מנת לא להרוס לקורא), אינה "גדולה" על מעשיו הקונקרטיים. אולי כדאי לקרוא את החידה וההתרה, כמו שהינה לאמיתו של דבר לדעתי, רק כפיתוי שמוצג לקורא על מנת שיתוודע לדברים האחרים שרצה בארנס לומר. החידה ופתרונה כאן דומים למשל שט.ס. אליוט המשיל פעם את "המשמעות" של שיר, שאינה אלא חתיכת הבשר שמשליך הפורץ לעבר כלב השמירה על מנת שיוכל לחדור בחרישיות אל הבית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אופיר נחום  On מאי 15, 2012 at 2:06 PM

    היי אריק , סקירה מעניינת …..לא מובן לי נושא ההטרמה הכוזבת , האם תוכל לתת דוגמה ?

    מטפורה יפה של אליוט , {ז'קונט קרא לאלמנט הפיתוי- אתנן ספרותי , שבו בספרות המתח מפתה הסופר את הקורא לקרוא ברעיונותיו המורכבים ,דרך תשלום בעלילה מותחת } אצל אליוט יש דגש רב יותר על השפעה לא מודעת על הקורא {להרדימו כדי שהכותב יפרוץ אל תת הכרתו}

  • אריק גלסנר  On מאי 15, 2012 at 7:59 PM

    לאופיר – הכוונה היא כשהסופר יוצר ציפייה להתרחשות מסויימת דרך תיאור תקדים שהקורא מובל לחשוב שהוא אכן תקדים שבהמשך העלילה יחזור על עצמו וכך יעניק לכידות לעלילה, אלא שברגע האחרון הסופר מושך עם ההגה בפנייה חדה מהמסלול שכביכול הותווה. לזה אני קורא "הטרמה כוזבת". זה קצת מופשט וצריך להדגים בטקסטים. אולי בהזדמנות.

  • אחת העם  On מאי 16, 2012 at 12:06 AM

    תודה על ההמלצה והרשימה המעניינת.

  • אני  On מאי 19, 2012 at 2:29 AM

    מכיוון שלמספר יש בעיות זיכרון (בנוסף על כמה בעיות נפשיות אחרות) והעניין הזה מתברר די מהר לקורא, ההטרמה איננה כוזבת אלא ידועה מראש שתהיה כזו ולכן כמעט כל התפתחות עלילתית היא סבירה לקורא במובן מסוים.לא?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: