אוכל

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

אני מבקר ואני אוהב לאכול. אבל מה אני יותר? חידה היא. ואולי לא לנו, בני תמותה, לפתור את כל מסתורי היקום וישותנו בתוכו. לפעמים ניתן לשלב בין שני התארים, ניתן לשלב בין ביקורת לאכילה, אך לא אפרט כיצד ואניח לקוראיי להשתולל עם דמיונם באפשרויות הקומבינציה השונות. אולם לאחרונה הזדמן לי שילוב נוסף בין ביקורת לאהבת אכילה ובו אני כן רוצה לשתף אתכם.
בשנה האחרונה אני קורא הרבה מבקרי ספרות אמריקאים גדולים על מנת לראות מאסטרים בפעולה ואולי לשאוב מעט השראה מענקי העבר (היו גם מבקרי ספרות עבריים גדולים, כמובן, אבל אותם אני בדרך כלל מכיר). אני קורא את אדמונד וילסון, לסלי פידלר, אירווינג האו ובייחוד אני נהנה מליונל טרילינג. טרילינג (1905-1975) היה מבקר ספרות יהודי-אמריקאי מרכזי ומפורסם בשעתו. הוא ראה את עצמו, במובן מסוים, ממשיכו של המבקר האנגלי בן המאה ה-19, מתיו ארנולד, עליו הוא אף כתב את ספרו הראשון. לפי התפיסה של ארנולד-טרילינג הספרות היא המדיום המועדף להצגת סוגיות מוראליות וחברתיות במלוא מורכבותן. הספרות לא מנותקת מהמציאות, היא אינה אוטונומית כמו בגישות שונות של "אמנות לשם אמנות", אלא מקיימת עם המציאות יחסים הדוקים, אם כמבקרת של המציאות ואם כמבטאת את מלוא סתירותיה ומורכבותה.
והנה, במסה אחת שלו על המשורר ג'ון קיטס, "The Poet as Hero" שמה, נמצא שילוב מעניין מאד בין אכילה לביקורת. קיטס עצמו, מציין טרילינג, אהב לאכול והתייחס באינטנסיביות לתאוות האכילה שלו בכתביו. זה עניין נדיר בקרב משוררים, מדגיש טרילינג. משוררים אינם מתייחסים בהרחבה כזו להעדפותיהם בענייני אכילה. אמנם מטפורות מתחום האכילה משמשות אותנו לציון חוויות מרכזיות בחיים: אנחנו "רעבים" לאהבה; האוהבים "טורפים זה את זה בעיניהם"; אמהות מכריזות שהן היו יכולות "לאכול את ילדיהן" מרוב אהבה; התבוסה "מרה כלענה"; לחם ומלח הם סימבול לשלום ולנאמנות; את הצער אנו שותים מ"כוס הייסורים"; חסד נופל עלינו כ"מן מהשמים" וכו'.
אבל הדוגמה האחרונה מרמזת גם על האמביוולנטיות של התרבות המערבית ביחס לאכול. טרילינג מעיר בחריפות שאנו, אם אנו משתמשים במטפורה האחרונה, לא אומרים שחסד נפל עלינו "כשליו מהשמים" אלא "כמן". והרי גם השליו בא מהשמים לבני ישראל? מדוע נדחק מקומו וזכרונו? זאת, מבאר טרילינג, משום שהשליו הוא גשמי מדי, בשרי מדי, ארצי יותר מאשר המן, ולקשר בין השמים לבין שליו נראה לנו לא הולם, לא כמו הקישור בין המן הלא-ארצי לבין אותם שמים. המשורר ייטס אמר ששירתו של קיטס מזכירה לו "ילד שפרצופו דבוק לחלון ראווה של חנות ממתקים". הוא אמר זאת בחצי-ביקורת, כי אכן, כאמור, ההתעסקות של קיטס באוכל, שימושו, למשל, במילה "מעדנים" (dainties) לתיאור כל סוגי התענוגות, כולל תענוגי הרוח והספרות בכללם, הינם חריגים בקרב משוררים. הרי בדמיוננו משוררים, מוסיף אני, הם אנשים רוחניים, נטולי משקל, כמעט ניתקים מהקרקע בריחוף. הטיפוס האצ"גי בקרב המשוררים, הרזה והסגוף, רווח יותר, כמדומה, מהטיפוס העגלגל, הביאליקי. חשבו על זה: כמה משוררים שמנמנים יש?
החשדנות כלפי האוכל, טוען טרילינג, נובעת מכך שתאוות האוכל היא הפרימיטיבית ביותר מבין תשוקותינו. זוהי התשוקה היחידה של ינקותנו והתעסקות מופרזת באוכל בבגרותנו מרמזת בעיני רבים על התמדת הפסיביות וההתעסקות-העצמית של המצב התינוקי. לכן הזללן ב"תופת" של דאנטה נידון לעונש המבזה ביותר. לכן מבקרי התרבות החומרנית המודרנית כמו ט.ס. אליוט, אלדוס האקסלי וגרהאם גרין, כשהם רוצים לבטא את האינפנטיליות והמטריאליזם של תרבות זו מתארים דמויות בעלות עניין מופרז באוכל.
אבל קיטס לא היה שותף לחששות הללו, לפחד שהתעסקות נפרזת באוכל היא סוג של ילדותיות פסיבית ונרקיסיסטית. אוכל היה עבור קיטס היסוד והמטפורה כאחד לאושר אנושי. לכן, למשל, הוא כותב במכתביו שהלב "הוא הפטמה שממנה התבונה והדעת יונקים את זהותם", לכן, למשל, הוא מדבר בשיריו על "חוש הטעם של האינטלקט שלי".
משורר כלבבי. לאכול אותו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אופיר נחום  On מאי 20, 2012 at 1:50 PM

    היי אריק
    פוסט מעניין …..מרחיב הדעת לשמוע על קיטס וטרילינג
    .
    1 נראה לי שחלק מהמחסומים התפיסתיים כלפי אוכל הם מערביים באופיים {ייתכן שחלק מזה באשמת הכנסיה הקתולית שראתה באוכל תאווה גרגרנית ובעונג בכלל כדבר ראוי לחטא,ראה למשל איסור צריכת השוקולד על נזירים במאה ה16 ,למרות שמצד שני הם כן צרכו אותו בהחבא} אלמנטים מסוימים במזרח הרחוק מתייחסים אל האוכל בצורה אחרת לגמרי …..
    ——
    כל מדיה חומרית {אוכל ,אלכוהול,סקס } יכולה להצרך לדעתי {ולדעת גנוסטיקאים בעבר} בכמה רמות ,ברמה הבהמית ,ברמת התשוקה הלא מעודנת ,ברמה של עידון חברתי וברמה של רוחניות ואנרגיות גבוהות האצורות במדיה .

    2 לגבי תפיסת האמן המסוגף ..שאלה מעניינת , אני מכיר לא מעט ייצוגים של האמן החושני טורף האוכל ושאר עינוגי חושים , אך אכן אף פעם אין ייצוג מחמיא לסופרים גרגרנים ושמנים ….

    3 ראה אגב מגמה מעניינת של קישור אמנות ואוכל {http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/287/806.html }
    נ.ב
    אני חוטא לא מעט בכתיבת מגירה , ובינתיים כדי לא להיות באיזורים אינטלקטואלים מופשטים בלבד ,מייצר שוקולד עם אלכוהול ,מכאן העיניין שלי בקישור אוכל ואמנות ….

    נ.ב

    ראה למשל את הספר : שבחי העגבניה ולקחי הצנון
    אדוארד בראון

    "התחלתי לבשל בערך בזמן שהתחלתי לתרגל מדיטציית זן בשנת 1965. שני התחומים האלה העשירו את חיי במשך השנים, עד כי כיום הם נראים לי בלתי נפרדים. אני אוהב את משחק הגומלין בין תרגול רוחני רשמי לבין חיי היומיום. "הבישול אינו רק אמצעי גוזל זמן להשגת מטרה: הוא עצמו תהליך של ריפוי, מדיטציה והזנה. בנקודה מסוימת אמר המורה שלי לזן, שנוריו סוזוקי רושי: "אינך משפיע רק על המזון, אתה משפיע על עצמך, ואתה משפיע על זולתך. אנחנו ממעטים בערך עצמנו כאשר אנחנו מתרכזים בהקלה מיידית ובהנאה מיידית ואיננו רואים כי באמצעות העבודה אנחנו מבטאים אהבה". אדוארד בראון היה הטבח הראשי של מרכז הזן החדש בטסהארה במשך כמה שנים. רבים מהסיפורים בספר זה מקורם בהתנסויות אישיות שלו בתקופה זו. בשנת 1971 הוסמך אדוארד בראון לכהן זן על ידי שונריו סוזוקי רושי. ובמשך שנים רבות היה מורה זן ומנהל אדמיניסטרטיבי במרכז הדן שבסן פרנציסקו. על בישול הוא אומר: "כשאני מבשל אני רוצה משהו פשוט וטוב – אין הוא חייב להיות מתוחכם או מרהיב, ואין צורך שיהיה הטוב ביותר או הנפלא ביותר. אני מקפיד על חומרים טובים ומטפל בהם כהלכה". שבחי העגבניה ולקחי הצנון הוא קובץ של סיפורי זן נפלאים בצד מתכונים פשוטים וטעימים להפליא.

  • אריק גלסנר  On מאי 20, 2012 at 8:20 PM

    תודה על דבריך, אופיר.

  • עוגיפלצת  On מאי 21, 2012 at 6:50 PM

    חח, השורה האחרונה ממש הצחיקה אותי 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: