לימוד

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

חג השבועות, חג מתן תורה, מעלה בי שוב מחשבה שמעסיקה אותי בשנים האחרונות. וזו נוגעת ללימוד תורה. ליתר דיוק, המחשבה נוגעת להשוואה מטרידה בין ניצול הזמן שלי ללימודים בתקופה בה למדתי בישיבה לבין ניצולו בהווה. בשנתי הראשונה בישיבה הגבוהה קמתי כל בוקר בשש ורבע לתפילת שחרית. אחרי ארוחת בוקר קצרה למדתי משמונה עד אחת תלמוד "בעיון". אחרי ארוחת צהריים, מנוחה של שעה ותפילת מנחה, למדתי תלמוד, בלימודי "בקיאות", משלוש עד שבע וחצי בערך. אחרי תפילת ערבית וארוחת הערב המשכתי בלימודי "בקיאות", ולאחריהם בלימודי "מחשבה" ובקריאה על הסדר בנביאים ובכתובים עד חצות. 13 וחצי שעות נטו הוקדשו כך ללימוד וההספק היה נאה. והיום? היום אינני מצליח לשחזר את ההספק הזה. וזה מטריד. זה מטריד כי ישנן כמה משימות אינטלקטואליות שאני רוצה לעמוד בהן ושתובעות התמסרות ללימוד מהסוג שהיה לי בישיבה. אני רוצה, למשל, לרכוש ידע בהגותם של שלושה הוגים שהגעתי למסקנה שעל כל מי שרוצה להיחשב אינטלקטואל רציני – ובינינו, מי לא? – צריך להכירם: קאנט, הגל ומארקס (מק"ה אני מכנם בראשי תיבות). אך בלי השקעת זמן משמעותית לא אגיע להיכרות מספקת עמם לעולם. אני רוצה, למשל, לרכוש ידיעות מסוימות במדעי הטבע, להבין משהו במדעי המחשב, לרכוש ידיעות נוספות בכלכלה, לחזק את הצרפתית הקלושה שלי, להעמיק את היכרותי עם הפסיכואנליזה, לקרוא כמה מאבות הסוציולוגיה (דורקהיים, ובר, זימל) וכו' וכו'. אבל אני יודע שאם קיים סיכוי קלוש להגשים ולו חלק מהשאיפות האינטלקטואליות הללו אני חייב לשחזר את יכולות הלמידה שלי מתקופת הישיבה. ואת זה אני מתקשה לעשות. מדוע? יש כמה תשובות ברורות. שני גוזלי הזמן הגדולים של הבגרות עומדים לרועץ בניסיון לשחזר את ניצול הזמן המרשים של תקופת הישיבה: האחד פרוזאי, "פרנסה", והשני בעל השם הפיוטי ומלא המסתורין, "נשים", אך שגם הוא פרוזאי במובן זה שהוא חיפוש אחר מילוי הצורך הבסיסי באהבה. בישיבה לא הייתי צריך להתפרנס וסמי מכאן נשים, בלשון התלמוד. אבל יש עוד הסבר: בתקופת הישיבה הצבתי לעצמי מטרה ברורה, והמטרה הייתה סיום הש"ס, סיום התלמוד הבבלי בלימודי "בקיאות" לכל הפחות. היה איזה יעד שתחם את האופק. אבל, כיום, האופק האינטלקטואלי עצמו לא תחום ואף לא ברור כנגד איזו פאה מפאות השמיים להתייצב על מנת לבור את אופקה. מהי המקבילה של סיום הש"ס ברכישת הידע שאני מייחל לה כיום?
אבל מההשוואה המטרידה לתקופת הישיבה יוצאים גם דברים טובים. כיום עלי לשאול את עצמי מהי בעצם תכלית רכישת הידע? אם בישיבה ערכו של לימוד התורה היה ברור, הרי שכיום שום דבר לא ברור. אבל היעדר הוודאות מדרבן למחשבה על תכלית רכישת הידע. לרצון ברכישת ידע יש, כמובן, צדדים פרקטיים ואמביציוזיים. אתה יכול להתפרנס מהידע שרכשת ואתה יכול לקבל תגמול חברתי מכך שאתה נחשב לידען. אך מעל הצרכים הלגיטימיים הללו קיים גם לימוד "לשמה": רכישת ידע מתוך תשוקה, מתוך היצר להבין את עולמנו הגדול, המסובך, הנורא והיפה. אני משתמש במילים "יצר" ו"תשוקה" בכוונה, כי יש כאן גם צורך רגשי להפוך את העולם מלא-מוכר ומנוכר למוכר ולא-מנוכר, מזר לקרוב.
אך ישנן עוד שתי תכליות לידע. את הראשונה מביניהן אני מכנה "ידע כחוויה משחקית". היכולת שלנו לנתח לנתחים רעיונות ואז למזגם, יכולתנו לערוך השוואות ולמצוא הקשרים בין אגפי-ידע ואף דיסציפלינות שונות, יכולתנו להרכיב ידע חדש על ייחור של ידע ישן וכולי, מניבות סיפוק מבוגר שהתפתח מהסיפוק העמוק שהעניקו לנו משחקי הילדות, עת בנינו ופירקנו וחזרנו ובנינו בלבני לגו. הנאה אחרת שמספק הידע אני מכנה "ידע כספורט הנפש". כשאנו מטמיעים בתוכנו ידע חדש אנו מאמצים את "שרירי" שכלנו ולאחר שספגנו לתוכנו את הידע בהצלחה אנו מרגישים כמו אחרי אימון גופני מוצלח: הנאה פשוטה מכוחנו ויכולותינו והתחזקות תחושת הקיום והנוכחות שלנו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יריב מוהר  On מאי 28, 2012 at 4:09 PM

    הי אריק,
    אבל מה עם ידע כרצון – פרגמטיסטי – לשפר דבר מה בעולם הממשי או הסימבולי?

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2012 at 4:12 PM

    שלום יריב,
    אתה צודק מאד בהערתך. תפסת אותי ב"מודרניזם", מעין מקבילה של "אמנות לשם אמנות" ב"ידע לשם ידע" (הנאה אסתטית, חיזוק העצמיות וביטול הניכור). צריך להוסיף בהחלט ידע לצורך תיקון עולם.

  • avivamishmari  On מאי 28, 2012 at 9:25 PM

    תודה על עוד פוסט מאלף (ועל הקצב שלך). מתחברת מאוד לתשוקת הידע. העבר שלי מסומן בפרויקטים-פרויקטים כאלה של התמסרות לשדה ידע אחד וחקירה שלו לעומקו, עד שהוטמע לגמרי, או עד שהיה לזרא. ואז מעבר הלאה, למשהו שונה לגמרי.
    עם זאת, אין לי לצערי טיפים להגברת ה"תפוקה" הלימודית. זה שאתה לא מונה את הסחת הדעת האינטרנטית כגורם מעכב, זה כבר יתרון גדול.

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2012 at 11:12 PM

    תודה רבה אביבה.

  • אורן  On מאי 29, 2012 at 9:46 AM

    גם המוסד עצמו מעורר או מדכא לימוד (גם במובן של לחץ חברתי ומניעת הפרעות וגם במובן החיובי של תרבות לימוד – 'אווירה'). אלו לא קיימים כשאתה עובד מהבית/בית הקפה/ספריה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: