על איין ראנד

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הוצאתם בתרגום חדש של שני ספריה המרכזיים של איין ראנד באה בעיתוי חברתי ופוליטי לא כל כך מוצלח. שיר ההלל של ראנד לקפיטליזם הקיצוני נוגד את הצייטגייסט מלא החרטה על השתוללותו של אותו קפיטליזם עצמו בעשורים האחרונים. להתנערות ממה שראנד מייצגת ניתן אף ביטוי מפורש וקונקרטי בשנים האחרונות: הכלכלן הכריזמטי אלן גרינספאן, יושב הראש לשעבר של הפדרל רזרב, ומי שנתפס כאחד האחראים למשבר הכלכלי שהחל ב-2008 הוא מעריץ מושבע ידוע של ראנד.
האם הוצאתם לאור של הספרים דווקא עכשיו היא סוג של אמירה? של מעין "אף על פי כן"? אני מניח שלא. הספרים הללו היו פופולאריים מאד במשך עשרות שנים והתמריץ המו"לי להוציאם, בתרגום עדכני, מובן.
אבל למרות ההערכה להשקעת-העבודה המו"לית שיש כאן (והתרגום של אינגה מיכאלי ויעל סלע-שפירו), וישנה כאן, את האמת יש לומר: למרות שיש ניצוץ הומניסטי אמיתי ביצירתה של ראנד, בעיקר ב"כמעיין המתגבר", ניצוץ הומניסטי שהנו גם בעל ערך תרפויטי, הרי שאלה ספרים המשלבים ראיית עולם פשטנית וילדותית, ולעתים חולנית ומתועבת ממש, ביכולת ספרותית מוגבלת מאד. למעשה, אזלת היד הספרותית של ראנד קשורה הדוקות במגבלותיה הפילוסופיות.
היצירה החלשה מבין השתיים היא המאוחרת מביניהן, "מרד הנפילים". הרומן עב הכרס הזה, שראה אור ב-1957, שנות השיא של המלחמה הקרה, מתאר באופן דיסטופי אמריקה שנותרה מבודדת בעולם שנפל טרף לאידיאות של שוויון וקומוניזם. רוחות השוויון מנשבות גם בה ולבסוף מנצחות. במקביל הולכים ונעלמים באופן מסתורי יזמים קפיטליסטים מהארץ. היעלמותם מביאה את המדינה לעברי פי-פחת. ללא יחידים אנוכיים המרוכזים בעבודתם וברווחיהם, אומרת ראנד, תתמוטט הציביליזציה. זו, כמובן, אמירה לא חדשה. התפיסה ששגשוג החברה החדשה שצמחה במאות השנים האחרונות באירופה ומשם יוצאה לכלל העולם, קרי שגשוג הקפיטליזם, מושתת על אנוכיותם של הסובייקטים הפועלים בחברה זו קיבלה ביטוי לכל המאוחר ב"משל הדבורים" של ברנרד מאנדוויל, מתחילת המאה ה-18. אך לרעיון הוותיק הזה, שבהחלט אינו מוטעה לחלוטין ואינו משולל יסוד, מעניקה ראנד ביטוי מונומנטאלי בחד צדדיותו, אטימותו ופשטנותו.
הבעיה העיקרית ב"מרד הנפילים" אינה שיר ההלל לוורקוהליזם ולסכיזואידיות שהרומן למעשה הנו, בכך שגיבוריו היזמים רואים בעבודה ערך עליון והם נטולי יכולת למה שאנו מכנים "יחסי אנוש". הבעיה העיקרית אינה שגיבוריו היזמים נראים כמו רובוטים חדורי מטרה, הם מחופצנים כמו המכונות שהם מעריצים ובינאריים כמו מחשבים. הבעיה אינה רק בייצוג הנוח של הקפיטליסטים הנועזים כמי שבעיקר אוהבים לעבוד ולא חלילה כחמדנים ותאבי כוח וכמי שיתרון ההון הראשוני איפשר להם לקבוע את התנאים בהם יעסיקו את שכיריהם (לכן המקום הנרחב ביצירת ראנד ל-"self-made man", שכמו באפולוגטיקות רבות של הקפיטליזם מבקש דרך היוצא מן הכלל, מי שעלה מאשפתות לגדולה, לטשטש את הכלל, הכלל לפיו בהיעדר גב כלכלי ומורשת משפחתית חומרית מעטים מאד עולים לגדולה). הבעיה הראשית גם לא נעוצה בכך שלקרוא על הקפיטליזם הראנדי כיום הנו לקרוא על תופעה אנכרוניסטית, קפיטליזם אינדיבידואליסטי שייצר דברים שאנשים צריכים ולא קפיטליזם תאגידי שחלק מייעודו לשכנע אנשים לקנות דברים שהם אינם צריכים. הבעיה המרכזית בקריאת הספר גם אינה שהוא חוזר על עצמו ללא גבול, שהוא ארוך כאורך הגלות, שאת "המסר" אתה מזהה מקילומטרים ובכל זאת אתה נידון להלך את כל המסע עד אליו.
הבעיה המרכזית, הבסיסית, היא ראיית הדברים באופן בינארי, של שחור מול לבן. אצל ראנד, כל מי שסבור שהאנוכיות הנערצת עליה אינה חזות הכל סבור שהאנוכיות היא כלום ושיש לפיכך למוחקה. ישנן כאן שתי אפשרויות בלבד: או אמונה מוחלטת בערכה של האינדיבידואליות או ביטול ערכה מכל וכל לטובת הכלל. בעולמה של ראנד או שאתה קפיטליסט קיצוני המתפעל מהישגי השכל והרצון של האדם היחיד או שאתה סוציאליסט קיצוני שסבור (בפרשנותה לסוציאליזם) שהאדם היחיד הוא זבל ואפס. האמצעי הפולמוסי הזה, בו אתה מציג את עמדות היריבים האינטלקטואלים שלך בצורה מוקצנת ומגוחכת ולכן ברור שאתה צודק, הוא אמצעי נחות. והפשטנות המחשבתית יוצרת גם פרוזה גרועה. כי גם הדמויות, כמו הפילוסופיה, מעוצבות בדיכוטומיות והנן חד-ממדיות: ישנם טובים וישנם רעים. היזמים הנם כנים ואמיתיים, עשויים ללא חת, מסורים לעבודתם ובזים למה שחושבים עליהם. והיפוכם האחרים.
המצב ב"כמעיין המתגבר", שראה אור ב-1943, מעט טוב יותר. קודם כל, מעט עידון מושג בכך שהגיבור כאן הוא אמן, ארכיטקט, ולא קפיטליסט פאר-אקסלנס (אם כי הארכיטקטורה מעצם טיבה נמצאת על קו התפר בין האמנות לכסף הגדול). ישנה כאן גם שנינות לפרקים, שנינות קשוחה וצינית של אנשי החברה הניו יורקית, שמזכירה את קומדיות הסקרובול האמריקאית בנות התקופה. ישנה כאן גם סאטירה ימנית מוצלחת לפרקים, דבר נדיר, בתיאורם של אינטלקטואלים שמאלנים שדבר לא מעניין אותם מלבד הם עצמם. ישנו גם איזה יסוד דמוקרטי אמיתי, חיבה כלפי בעלי מקצוע טובים בני כל המעמדות, יסוד דמוקרטי שהצטמצם ב"מרד הנפילים" הריאקציונרי בהרבה, ובצדו של יסוד דמוקרטי זה ישנה מחאה מובנת על מחיקת הייחוד של הפרט בחברת ההמונים האמריקאית.
"כמעיין המתגבר", המתרחש באמריקה בשנות העשרים והשלושים, הוא סיפורו של הווארד רורק, ארכיטקט בעל חזון לא מתפשר, שאינו מוכן להקריב את חזונו לא עבור כסף, כבוד או תענוגות. בהווארד מתאהבת דומיניק, בת עשירים יפה ושנונה, קרה ואף פריג'ידית (עד שמגיע רורק). רורק, נהוג להניח, מבוסס בקווים מסוימים על דמותו של הארכיטקט המודרניסטי פרנק לויד רייט. הסגפנות והחומרה של התנועה המודרניסטית בארכיטקטורה – שקיצוניותן היא מן המפורסמות והן שהביאו לכך שהמרד הפוסטמודרני פרץ בראשונה, בשנות הששים והשבעים, דווקא בדיסציפלינה הזו – מתאימות למזגה של ראנד, כפי שהוא נשקף ביצירתה; למרות האתיאיזם שלה והטפתה לאנוכיות הרי שמזג זה הנו דתי-פנאטי למעשה ופוריטאני למדי מבחינה מינית. בניגוד ל"מרד הנפילים", קורא שיקרא את "כמעיין המתגבר" יצא נשכר. אך בתנאי שקורא זה אינו בן למעלה מעשרים. הספר הזה יכול להיות מומלץ לבני הנעורים כי יש בו ניצוץ הומניסטי אמיתי: הדגשת חשיבותו של היחיד שלא נכנע ללחצים חברתיים מסוגים שונים ועומד על שלו. אבל קורא מבוגר יותר, למרות אותן המעלות שיש בספר שהוזכרו לעיל, לא בטוח שיצא נשכר מקריאתו. הדמויות הראשיות מזכירות דמויות קומיקס. הגיבורים השליליים הם חורשי-רעה "שטניים", ממש כמו הרשעים בקרטונז, על אף שהם בינוניים בבסיסם לפי ראנד. בעולמה הפרנואידי של ראנד, וזה עולם פרנואידי למהדרין, שיגעון הרדיפה של "המצליחן" מוצג במסווה של רגשות הטינה של "הבינוניים" כלפיו. ואילו הגיבורים החיוביים, רורק, דומיניק וכמה מעמיתיהם, הם גברי-עשת ואשת-פלדה, המתנהלים והמדברים בנחרצות חותכת, בעמקות מופרזת ובפאתוס מנופח, אנשים היודעים אל-נכון את דרכם ולא רק שספק אם הם נזקקים אי פעם לאחרים אלא ספק אם הם אף נזקקים לצרכיהם. בעולמה הפגוע של ראנד, חולשה והזדקקות לאחר היא פגם מוסרי. אבל מבלי אפילו להתחיל להתווכח ולטעון כי הזדקקות לאחרים אינה פסולה מוסרית, הרי שהיא פשוט בלתי נמנעת והיא חלק מ"המצב האנושי" שנקבע בנו מינקותנו.
הרומן מורכב כך מניגודים עזים, מרגשות עזים, ניגודים עזים שיוצרים דיכוטומיה שטחית וחלוקה ל"טובים" ו"רעים" ורגשות עזים שיוצרים פאתוס שקשה לשאתו וקיטש (בעיקר באהבת דומיניק ורורק).
מלבד הפשטנות, "כמעין התגבר" מציג כתיבה גרועה לא מפני שהיא אינה רצינית אלא מפני שהיא רצינית עד אימה; כתיבה גרועה לא כפרי של חולשה ואוזלת יד אלא כביטוי להשקפת עולם עזה ודוגמאטית שמעוותת את המציאות; כתיבה גרועה לא כפרי של היעדר תחכום אלא כתוצאה של תחכום-יתר, של ייחוס מורכבות-יתר לדמויות מסוימות ושל שנינות אובססיבית ומעייפת של אחרות; רומן שמשלב בין האורך של רומן רוסי (ראנד היא יהודייה רוסייה שהיגרה לארה"ב) לשטחיות אמריקאית, שגם היא כידוע נעדרת גבולות.
אם כך הוא, אם הרומנים הללו כל כך בעייתיים, מדוע הם הצליחו כל כך ונמכרו במיליוני עותקים? התשובה טמונה בגוף התיאור שלעיל. ראשית, יתרון שיווקי תמיד עומד לצידו של המונומאן, המשוגע לדבר אחד, מי שתפיסת העולם שלו שטוחה, חדה וברורה. שנית, ראנד מחניפה ליסוד נפשי שקיים בכולנו. כולנו מפנטזים, במידה כזו או אחרת, על היותנו לא תלויים, על כך שאנו מנווטים את חיינו בכוחותינו אנו ואיננו נזקקים לאחרים, אולי אף על כך שאנו גאונים שהחברה לא מכירה בהם ותוקעת מקל בגלגלינו מתוך רגשות הטינה של הבינוניים. כולנו מפנטזים על זה כי בדיוק כך, כך מלמדת אותנו הפסיכואנליזה, חשנו בינקותנו המוקדמת, עת אנו היינו העולם והעולם היה אנו ושום נוכחות של "אחר" לא הפריעה לתחושת מושלמותנו ומספיקותינו העצמית. ספריה של ראנד, לפיכך, הנם אינפנטיליים באופן המילולי ביותר.
תיאור נבון ושנון של תהליך התאהבות ביצירת ראנד והתפכחות ממנה, מצוי בממואר הנהדר של הסופר האמריקאי טוביאס וולף, "אסכולה ישנה" ("עם עובד"). בזמן לימודיו בפנימייה יוקרתית בתחילת שנות הששים הוזמנה ראנד לשאת דברים באוזני התלמידים, בניגוד לרצונם של אנשי הסגל אך לדרישתו של יושב ראש חבר הנאמנים של הפנימייה. טוביאס הצעיר החל לקרוא לקראת הפגישה את "כמעיין המתגבר" והוקסם. "התחלתי לגלות את עוצמת הרצון שלי. הקריאה ב'כמעיין המתגבר' יצרה תחושה של כוח כלוא […] הבינותי שדבר אינו ניצב ביני ובין הגדולות שבתשוקותיי – ביני ובין הגדולה עצמה – פרט לפיתוי הזה לפקפק ברצון שלי ולהיכנע בפני התביעות לאיפוק, בפני שיקולי הכדאיות ומצוות אנשים מלומדה, ולקמול לתוך המוות האיטי המתמשך של המהוגנות". טוביאס הצעיר נמלא בוז כלפי כל הסובב אותו, גם כלפי סבו ואשתו, אצלם הוא מתארח בשבועות לפני הפגישה עם ראנד, ושנראים לו סמל הבינוניות. התרגשותו לקראת המפגש בראנד כה גדולה עד שהוא נופל למשכב עם חום גבוה ואותו סב ואשתו סועדים אותו בחוליו. כשמגיעה הפגישה, ראנד מעט מאכזבת את טוביאס, שציפה ליפיפייה כמו דומיניק – ולא היא. אך דבריה עצמם, בגנות האלטרואיזם וההקרבה העצמית, מצליחים להרגיז אפילו את יושב-ראש חבר הנאמנים השמרן שהזמין אותה. וכך מהרהר טוביאס הצעיר בעקבות המפגש: "הגיבורים שלה היו נלבבים, בנויים לתלפיות, ופטורים מעולם של זאטוטים. למען האמת ב'כמעיין המתגבר', וגם במעט שקראתי מתוך 'מרד הנפילים', לא היו שום זאטוטים. ככל הנראה, החיים ההרואיים אינם מותירים פנאי לילדים, או לדאגות משפחה, או למאמצים הכרוכים בסימפתיה פשוטה […] לא יכולתי לדמות בנפשי את איין ראנד נוסעת שמונה דקות, שלא לדבר על שמונה שעות, כדי לסעוד קרוב משפחה שנפל למשכב. הוא הדין בדומיניק וברוארק, שנראה כי אין להם קרובי משפחה, או אפילו ידידים – רק נחותים מהם בדרגה […] עכשיו לא יכולתי עוד לקרוא ברומן בלי לנסות לדמיין את הצמד מחליף את הסדינים במיטתי, תומך בי בדרך לשירותים. שום סיכוי. הם לא היו נשארים בחדר החולים אפילו חמש דקות, הם כלל לא היו מראים שם את פרצופם".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נתנאלה  On מאי 28, 2012 at 6:06 PM

    תודה על הפוסט. אכן מדויק וקולע.

  • אבשלום אליצור  On מאי 28, 2012 at 7:54 PM

    היי אריק, מים רבים עברו בירקון מאז האולם הגדול בגילמן, זוכר? כיף לעקוב אחריך ולקרוא אותך!

    לניתוח המאלף על רציתי להוסיף שני נדבכים חשובים. האחד אישי-רכילותי: אין לנתק בין הברברת הראנדיאנית לבין חייה האישיים של נביאה זו של האגו-רציונליזם. כוונתי בעיקר למהלך הפילוסופי המכונן בו שיכנעו המורה ומאהבה-תלמידה (האם היה זה פרנק אוקונור?) את שני בני-זוגם לזוז הצידה ולתת לצמד הנאהבים להגשים את ייעודם הנאצל יחד. הסיפור מגיע לקרשצ'נדו מרהיב כשהתלמיד ממשיך, על-פי היגיון זה, אל מאהבת צעירה יותר ומורתו, רציונליסטית כתמיד, ממטירה עליו לא רק גידופים כאחת הריקות אלא גם מכות הגונות, מגרשת אותו מחייה ומנדה אותו מהכת, ללמדך שסדנא דארעא חד הוא.

    ההיבט השני קשור למאמיניה של אישה מטורללת זו בישראל. אבל אקדים עוד מילה רכילותית. ראנד אהבה מאוד לעשן. כמובן לא אישה כמותה תתייחס להשתעבדות אומללה זו כאל סתם התמכרות אלא תתקע סיגריות למכביר בפי כל גיבוריה, תצייר את העישון כסמל ליצירתיות ואינדיבידואליזם וכמובן תגדיר את המערכה נגד עישון כעוד מזימה של הרוב הבינוני נגד העילית היוצרת, ר' ניתוחו של רותבארד, The Sociology of the Ayn Rand Cult. נבצר ממני להתענג כראוי על הסוף הפיוטי: אין ראנד גוססת בבדידות נוראה מסרטן הריאות. זה ממש לא משעשע.

    אבל באותה מידה זה לא משעשע לשמוע את ד"ר בועז ארד ממכון ירושלים לחקר השווקים ועורך הביטאון "אנוכי," המכנה את פעילי התנועות הירוקות "מחשיכי המאורות" ומרחיב:

    "אם נשכתב את אגדה פרומיתאוס מעניק האש לאנושות לאורה (או ליתר דיוק, לחוסר אורה) של המגמה הירוקה הרי שהאנושות תוצג בה באופן נקלה ובזוי, ככזאת המגרשת את פרומיתאוס נושא האור עם האש שהביא, עוד בטרם יעלה בידו לתאר את משמעות המהפכה אותה הוא מבשר. אנושות שנידונה לגרד עפר בחשיכה מנוולת."

    עכשיו דפדף אל עמוד "מי אנחנו" באתר "אנוכי" ותראה את ד"ר ארד מצטלם בחיוך נפעם עם "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים" המוצעים במחיר מבצע, ולהשלמת התמונה עבור לשאר המסמכים באתר המגדירים את ישראל כאי של שפיות מול העולם הערבי החשוך, והרי לפניך דבר הנביא במלואו "וייֵלכו אחר ההבל ויהבָּלוּ," רק שהפעם הולכים האהבלים אחרי הַבְּלַה שמתה על מזבח אמונתה בעישון סיגריות, ורצונם להוליך אחריה בעשן את הדור כולו.

  • אריק גלסנר  On מאי 28, 2012 at 8:18 PM

    לאבשלום – ודאי שאני זוכר. ובחום. תודה על הערותיך.
    נתנאלה, תודה על תגובתך.

  • Ella  On מאי 28, 2012 at 9:11 PM

    פוסט נהדר. לזמן קצר בשנות העשרה גם אהבתי. מודה.

  • עוגיפלצת  On יוני 5, 2012 at 8:43 PM

    http://room404.net/?p=48525

  • דוד  On יוני 10, 2012 at 8:07 AM

    הי אריק
    מאמר מעניין אם כי מספר השגות יש בידי

    ראשית, לדעתי אתה מפספס נקודה שחשובה להבנת הראייה הראנדית- איין ראנד ניטשניאנית ורק בהקשר הזה אפשר להבין את ראיית הבינוניים כמונעים על ידי טינה כלפי המובחרים. דבר זה בא לידי ביטוי בעיקר בספר הפחות טוב שלה- "מרד הנפילים" שהוא למעשה שיכתוב גרוע של "מעבר לטוב ולרוע" של ניטשה

    שנית, עלית יפה על הנקודה- אכן "מרד הנפילים", היותר מוכר, טרחני להפליא, ובעצם לועס את הטענות שכבר הועלו בספר "כמעיין המתגבר". לא צריך לשפוט את ראנד לפיו, סביר להניח שבשלב הזה היא כבר סבלה מטירוף די מתקדם (באופן אירוני זה מה שקרה לניטשה לפניה ומה שקרה למשה קרוי אחריה).

    שלישית, "כמעיין המתגבר" הוא ספר יפה לתמיד ולכל גיל. אכן הדמויות בספר הם דמויות קרטון ומה שחשוב הם הרעיונות שהדמויות נושאות בחובם, אלא שהרעיונות שבספר אינם בהכרח רעיונות קפיטליסטיים, למעשה הקרב איננו בין הקפיטליסטים לבין הסוציאליסטים אלא בין אלה שמעתיקים ומשכתבים רעיונות ללא קשר למהות האמיתית שלהם ולמידת ההתאמה שלהם, הם "אנשי הסחורה המשומשת", לבין הבודדים שהסחורה שהם מוכרים היא סחורה מקורית במובן המהותי- הסוחר במרה שלנו הוא הארכיטקט רוארק שה"סחורה" שהוא מוכר היא סחורה שצומחת מתוך המהות הפנימית של הבנין והפונקציה אותה הוא אמור למלא.
    זהו ספר נפלא, וכמו שאמרת הומני, בוודאי שאין בו רעיונות מתועבים, יש בו חולשות, ולדעתי מודעות לעצמן, בתחום בניית הדמויות, אבל באותה מידה אתה יכול להאשים את ברכט שגם אותו לא ענינו דמויות אלא רעיונות. הוא גם כתוב נפלא מעניין ושנון- והעיקר, מעורר מחשבה.

    רביעית- מצד אחד עושה רושם שאתה כן מנסה לראות בראנד צדדים חיוביים ואפילו מדבר על הצד ההומני בכתיבתה אלא שמהר מאוד אתה גולש לכינויים מעליבים ולא נחוצים- למשל: "ראיית עולם פשטנית וילדותית, ולעתים חולנית ומתועבת ממש". אתה לא יכול לכתוב שתפיסת העולם שלה לעיתים מתועבת מבלי לפרט קצת יותר… קצת מזכיר את המרצה שמכה בסטנדר כשהוא מעלה טיעון מפוקפק. קוראים לזה דמגוגיה, והרי זו התכונה שאתה מתעב בראנד…
    הראיה של ראנד פשטנית באותה מידה שהראיה המרקסיסטית ושאר התאוריות יודעות-כל פשטניות, אבל משום מה אף אחד לא מעלה בדעתו לקרוא ל"קפיטל" "ספר עם מאפיינים מתועבים", כאשר בראנד משתלחים חופשי חופשי ואף משתמשים לשם כך בכל מיני פרטים רכילותיים אודותיה (ראה אבשלום אליצור מעלי). האם זה בגלל שקובעי הטעם בימינו בעלי תפיסת עולם סוציאליסטית?! אתמהה…

  • אריק גלסנר  On יוני 12, 2012 at 2:23 PM

    שלום דוד, קראתי את הערותיך. אני עמוס מכדי להתייחס בפרטות לטענות אך חשוב לי לומר שקראתין.

  • barak  On יולי 17, 2012 at 5:47 AM

    הביקורת היא כלפי ספרות רומנטית באופן כללי, הדוגמאות בו מתייחסות ליסודות רומנטיים קלאסיים, אשר בשפתו של מביט פוסט-מודרניסט מתפרשים כ"דוגמטיות" "קיצוניות" "שטחיות" "תחכום יתר" ועוד.
    זה הבדל תפיסתי. מביט רומנטי יפרש את הביקורת כ"אפורה" "ניהיליסטית" "פחדנית" ובעיקר "משוללת טענות".

  • איש  On יולי 17, 2012 at 10:18 AM

    "הצייטגייסט מלא החרטה על השתוללותו של אותו קפיטליזם עצמו בעשורים האחרונים." אתה קורא את הפתיח ואפשר ממנו לגזור את השאר.
    כמו במקרים רבים אחרים, לא הבין הכותב את ראנד ואינו יודע להגדיר מהו הקפיטליזם, לא בכדי כתבה ראנד ספר שכותרתו "קפיטליזם, האידיאל הלא ידוע".
    בישראל שבה אזרח עובד כ-168 יום בשנה על מנת לשלם מיסים ולממן את שירותי המדינה עוד מסתובבים אנשים טוענים שהקפיטליזם משתולל. מספיק עיון בסיסי בהגדרת הקפיטליזם בכדי להבין שמשהו אחר משתולל ולא הקפיטליזם.

  • איש  On יולי 17, 2012 at 10:31 AM

    את זה אני כותב לך אישית – לא לפרסום. עצוב ולא לרמתך שאתה מרשה לעצמך ולידידיך (ראה את תגובת אליצור) לפרסם עלבונות כלפי אנשים שאתם לא מכירים וכנראה גם לא מבינים את עקרונותיהם לעומק. הדגמתי לך איך זה מרגיש להיות בצד המקבל של הסגנון הזה בתגובה שלא אושרה (ובצדק). אני מקווה שהבנת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: