על "הסיפור האמריקאי הקלאסי", "עם עובד", בחר ותרגם: משה רון

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

באחת מיצירות הביקורת המדהימות ביותר שקראתי מימיי, מסה שמדגימה באופן מופתי את אפשרויותיו הגדולות של הז'אנר הזה, הביקורת, טען מבקר הספרות היהודי-אמריקאי, לסלי פידלר, שהספרות האמריקאית ובפרט הספרות האמריקאית הקלאסית היא במהותה ספרות נוער גברית, כלומר כזו המיועדת לנערים. מארק טווין, הרמן מלוויל, ג'יימס פנימור קופר, סטיבן קריין, ארנסט המינגוויי, נתנאל הותורן ועוד סופרים אמריקאיים רבים מדגימים את התזה של פידלר. הספרות האמריקאית, בניגוד בולט לספרות האירופאית, טוען פידלר, נמנעת מתיאורי אהבה הטרוסקסואלית בוגרת ומתמקדת ביחסים הומו-ארוטיים "תמימים" בין גברים, תמימים כמו תקופת החביון הנערית. יחסים גבריים בתוליים (לכאורה, לפי פידלר) נתפסים בספרות הזו כחוויה הרגשית האולטימטיבית. פעמים רבות אלה יחסים בין-גזעיים בין גברים (ישמעאל וקוויקוג ב"מובי דיק", האקלברי וג'ים הכושי ב"האקלברי פין", יחסי הגבר הלבן והאינדיאני בסיפורי קופר, למשל). ופעמים רבות מלווה האהבה הבין-גברית הזו בבריחה מהציביליזציה, כלומר בבריחה מהנשים. הסיבות לכך שבמרכז המסורת הספרותית האמריקאית עומדים יחסים בין גברים נוגעות בשורשיה הדתיים, ההיסטוריים והגיאוגרפיים של התרבות האמריקאית, תרבות שבה היסוד הגברי קיצוני בה במידה, ולא בלי קשר לכך שגם הפמיניזם שצמח בתוכה הינו רדיקלי במושגים אירופאים.
מאלף לראות כיצד התזה של פידלר ניתנת ליישום בקובץ המשובח של הסיפורים האמריקאיים הקלאסיים מהמאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20, שערך משה רון. חלק ניכר מהסיפורים מציג גברים לבדם, או גברים שיחסיהם העמוקים הינם עם גברים כמותם, או גברים שיחסיהם עם נשים מופרעים באופן עמוק או שהם נמלטים מיחסים אלה. אחד הסיפורים המשובחים בקובץ הוא הסיפור "וייקפילד" של נתנאל הות'ורן, סיפור על "הדוגמה התמוהה ביותר שנרשמה מעולם לפגיעה בברית הנישואין", פגיעה שנעשתה בידי אותו וייקפילד, שבפתיחת הסיפור נמסר לנו כי "בתואנה שהוא יוצא למסע, שכר לו האיש דירה ברחוב הסמוך לביתו, ושם, מנותק מכל מגע עם אשתו וידידיו, ובלא אפס קצה של סיבה לגלות שגזר על עצמו, שכן לו למעלה מעשרים שנה". הקומיות העמוקה של הסיפור הזה, על הגבר התימהוני שנמלט מאשתו בלי התראה אך שוכר דירה באותו רחוב, נזהר שאשתו לא תגלה את שכנותו לה ומדירתו הוא צופה איך היא מתאבלת עליו, נובעת לא רק מהאקסצנטריות גופא, אלא מהאקסצנטריות כגילום הפחד העמוק של גברים מנשים שמביא למעשים מוזרים כאלה. סיפור נהדר אחר של הות'ורן, המופיע בקובץ, מדגים את ההפרעה העמוקה הזו ביחסים ההטרוסקסואלים דרך סיפור גותי על מדען שמוטרף מכתם לידה בלחייה של אשתו היפה ומתעקש להסירו בניתוח מסוכן. גם הסיפור הקלאסי של וושינגטון אירווינג, "ריפ ון וינקל", על גבר אמריקאי שנרדם לפני המהפכה האמריקאית וישן במשך שנים ארוכות על מנת לגלות שאמריקה השתנתה כליל (בדומה לסיפור חוני המעגל בספרות חז"ל), הוא ביסודו סיפור בריחה של גבר רך לבב מאשתו הרודנית והסרקסטית: "מצבו של ריפ ון וינקל הידרדר והלך ככל שהתארכו שנות נישואיו; מזג חמוץ [מזגה של אשתו] לעולם לא ימתק ברבות הימים, ולשון שנונה היא המכשיר החד היחיד שהולך ומתחדד מרוב שימוש". סיפור אחר, של ברט הארט, "השותף של טנסי" שמו, מציג חברות בין גברים, ששורדת גם לאחר שאחד מהם גזל את אשת רעהו. ואילו סיפור שגם הוא מן המשובחים בקובץ, "המלון הכחול" של סטיבן קריין, עוסק כולו בגברים בלבד ובאלימות פיזית המתרחשת ביניהם, סיפור שיש בו שילוב בין קשיחות ומחוספסות (קריין, נדמה לי, נחשב לאחד ממקורות ההשפעה של המינגוויי) להכלה פסיכולוגית אמפאטית ו"רכה".
הסיפורים הטובים בקובץ, בצד סיפוריהם המוזכרים של הות'ורן, אירווינג וקריין, הם "המכתב הגנוב" הקלאסי של אדגר אלן פו והנובלה הקלאסית רבת העוצמה של מלוויל, "ברטלבי הלבלר". ברטלבי, הלבלר ש"מעדיף שלא" לעשות עבודות מסוימות, הלבלר שמורד במרד קומי-טראגי ואבסורדי בסדרי עולם המסחר, אך דווקא משום האבסורדיות של מרדו הוא מובן כל כך (על אבסורד הקיום מגיב ברטלבי באבסורדיות משלו).
עוד סיפורים ראויים לציון: שני סיפורים מעודנים של הנרי ג'יימס, שייבא לספרות האמריקאית תפיסות מעודנות ואירופאיות של "אמנות לשם אמנות" ועוסקים שניהם, באופן הולם, באמנים, אך באופן שהולם אף הוא את מזגו של ג'יימס עוסקים באופן אירוני באמנים כושלים ששרויים בהונאה עצמית ביחס לכישרונותיהם. סיפור מעניין נוסף שיש כאן הוא סיפורה של אידית' וורטון על זוג שנמלט מהמוסרנות האמריקאית וחי ללא נישואין באירופה. אך יחסו של הזוג למוסר המקובל, ששופט לחומרה את אורח חייו, מיוסר ודו-משמעי. סיפור פעולה מרשים הוא סיפורו של אמברוז בירס על איש הדרום הנמלט מתלייה בידי חיילי הצפון ("התרחשות בגשר נחל הינשוף"). בנוסף, מצויים כאן סיפורים מעניינים בעלי להט סוציאלי, כמו סיפורה של רבקה הארדינג דייוויס על "החיים במפעלי הברזל", שנושאו מקופל בכותרתו ושני סיפורים על היחס לשחורים, אחד מהם מתוחכם למדי ("התינוק של דזירה", של קייט שופן). דווקא מארק טוויין מיוצג בסיפור חלש לטעמי ("השטר בין 1.000.000 הליש"ט").
זה קובץ שרוב הסיפורים בו משיבים את האימון בצורה הספרותית של הסיפור הקצר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עוגיפלצת  On יוני 12, 2012 at 10:16 AM

    וואו. אולי בגלל זה אני לא מצליחה להתחבר לספרות אמריקאית? לא מצליחה לאהוב אותה? וואו, אני מרגישה שקיבלתי איזו תשובה לשאלה שמעולם לא הצלחתי לענות עליה. (-"אני לא מתחברת לספרות אמריקאית". – "למה?" – "אני לא יודעת להסביר!").

    אני באמת מרגישה שהבנתי משהו שלא הבנתי קודם.

  • אריק גלסנר  On יוני 12, 2012 at 2:21 PM

    תודה עוגי. אני חושב שהתובנה הזו על הספרות האמריקאית היא אכן וכאמור בביקורת מאלפת. היא מסבירה גם הימשכות לספרות הזו וגם אי הימשכות.

  • ליה  On יוני 12, 2012 at 11:31 PM

    ואיפה אתה ממקם את סיפוריו של צ'ארלס בוקובסקי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: