אבא

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

לפני שבוע ערכנו אזכרה לאבי. במשפחתנו מתקיים בזעיר אנפין מה שהטיח מנדלי מוכר ספרים בכנסת ישראל, שדווקא עם בוא ימי האביב, השמחה והאור מתחילין ישראל בתעניותיהם. ואכן במשפחתנו, בעקבות סדרה של טרגדיות, דווקא הקיץ המופז הפך להיות מה שמכונה אצלנו בהומור מריר: "עונת האזכרות".
הייתי סמוך לבר מצווה שלי כשאבי נפטר וכיום אני סמוך לפי שלוש מכך, כלומר שליש מחיי עד כה עברו עלי בצוותא עם אבי ושני שלישים בלעדיו. אני מציין את זה לא רק לגופו של תאריך "עגול". אבי הוריש לי במותו חשיבה אריתמטית ואף סוג של נומרולוגיה. בגיל עשרים וארבע חרדתי מכך שהגעתי למחצית מגילו בשעת מותו. בגיל 33 מכך שהגעתי לגילו בשעה שהתחתן – ואני ברווקותי. ואילו לפני שנה ציינתי לעצמי שרבע מאה חלפה כבר מהסתלקותו.
האבל שלנו, שלנו-כולנו כוונתי, מגוון בגילוייו. עד שנות העשרים שלי הוא התאפיין אצלי בכך שאחת לשנה, בלי קשר לתאריך האזכרה, ולא תמיד משום שעלה בי זיכרון קונקרטי של אבי או שמישהו העלה את זכרו בפני, פרץ מתוכי, כמו גייזר קפריזי, שאין לדעת מתי יזנק, געגוע חונק. הייתי מתפתל במיטתי, אם הדבר אירע בלילה, או פורש לקרן זווית, אם הדבר אירע ברשות הרבים, ולוחש לעצמי, נשנק: "אבא שלי, אני מתגעגע אליך, אני כל כך מתגעגע אליך, לאן הלכת?". לפעמים היו הדמעות המציפות מלוות כמו בפנייה מסבירה לנוכח אנונימי: "אבא שלי מת, אני מתגעגע לאבא שלי". באותם רגעים חשתי לפתע בנוכחותו הגופנית, בעיקר את זיפי פניו ורכות שפמו כמו מתחככים בפני. ואחר כך היה הכל מתכסה במהירות עד לפעם הבאה. כמו בתנועה חטופה של אנשים צנועים שגילו שחשפו דבר מה לא יאה, הכל היה מתכסה בהרף עין ועובדת מותו של אבי חזרה כביכול להיות במוחי אחת ממיליון העובדות שנאגרות במוחנו. כמו, למשל, העובדה שבירת מדינת ניו יורק היא דווקא אולבני כך גם לי דווקא אין אבא.
כמו ביחס להרבה עובדות בסיסיות בחיינו שאינן זכורות לנו ביומיום, למשל חשיבות חסדי האטמוספרה לחיים על פני כדור הארץ, כך גם אני לא מודע בבירור להשלכות מותו של אבי על חיי. כמונו כולנו שמודעים לגרביטציה, לכך שאיננו יכולים לרחף סתם כך מעל האדמה, כך גם אני מודע לדברים המתבקשים יותר שנובעים ממות אבי, לכך, למשל, שהעיסוק שלי בגבריות ומשמעותה נובע מכך שבגיל ההתבגרות לא עמד מול עיני מודל אבהי. אבל לגבי דברים רבים אחרים אינני מודע להשלכות המוות הזה אף שוודאי לי שהן קיימות; ואם להמשיך במטפורה שלעיל, אני מפנטז לעתים על חיים בכוכבים אחרים, מבלי לזכור את אי אפשריותם בגלל היעדר אותה אטמוספרה.
בשנים האחרונות זיכרון אבי בא אלי לעתים דרך שירים שאהב, ואותם אני שומע לפעמים בערבי שבתות כשמושמעים ברדיו שירים עבריים ישנים: במשעול בלב שדות זוג פוסע לבדו, אור הירח על ההר, עופרה חזה שאבי ציין פעם שהוא אוהב את שירה "שמור נא עלינו כמו ילדים". אך מה היה אבי חושב עלי היום? על העדפותיי התרבותיות, למשל, שאני חולק עם קוראיי מעל דפים אלה? קל וחומר על בחירות אחרות שעשיתי בחיים? האם היינו מתווכחים? האם היינו קרובים?
כמה הכרתי בעצם את אבי? אני שואל את עצמי ומתחייב בפעם האלף לצאת למסע בקרב חבריו ומכיריו שיספרו לי עליו, יודע שהשנים חולפות והעובדה שטרם עשיתי זאת אולי נובעת לא רק מטרדות החיים אלא מסיבה עמוקה יותר, מהשבת נטישה תחת נטישה, מכעס על אבי שהסתלק כך ממני, כעס שאינני מצליח לחוש בו במודע עד עצם היום הזה.
כמה הכרתי בעצם את אבי? בשנים שחלפו ניסיתי להתחקות אחריו לפי הספרייה שלו שהותיר בביתנו. הש"ס שקיבל מסבו הרב החיפאי ובו למדתי אף אני בשנים שאחר פטירתו; ביוגרפיה של בן גוריון שזכור לי שקרא פעם; "שיח לוחמים" שבמבט לאחור מפתיע-ולא-מפתיע שהיה בביתנו; חוות דעתו השלילית על "מסילת ישרים" של רמח"ל, כספר שסימן עבורו את ההפחדות ומוסריות היתר שמנזקקים לה לעתים בישיבות; ספרי הביולוגיה והכימיה שמהם למד ולימד (למד ולימד, בצד תלמוד, דווקא בתיכון חילוני); ספר השירים של משה טבנקין שנתן במתנה לאמי עם הקדשה אוהבת. אך השירים שאהב והספרים שהותיר מציירים דיוקן חסר מאד שאף בלוויית זיכרונותיי לא יוצא ממעומעמות.
לאחרונה נזכרתי באבי בעקבות הגילויים הדוחים של שנאת זרים שהתחוללו לנגד עינינו בשבועות האחרונים. אבי שהיה בוגר ישיבת מרכז הרב וממקימי תנועת "התחייה", אבי שאליו הצטרפתי להפגנות של הימין ולהקמות התנחלויות, אבי שאחריו הלכה משפחתנו לחבל ימית על מנת "לעצור את הנסיגה מסיני", מאבי לא זכור לי ששמעתי מעולם דיבור גזעני כלפי פלשתינאים (למעט אולי ביטויי כעס אחרי אירועים רצחניים). זיכרון אחר דווקא זכור לי: היה בכפרנו בית חרושת זעיר לצעצועים שפועל ערבי עבד בו. כל אימת שנהג אבי והיה רואה את הפועל יוצא מהמפעל היה עוצר ברכבו ונותן לו טרמפ. זכורה לי כילד ההפתעה מכך שאבי והפועל נהגו אף לנהל ביניהם שיחה לבבית. "אבו אסעד" קרא הפועל לאבי על שמי, בכורו, "אבי האריה". ואני התגאיתי בכך שאני זה שהענקתי לאבי את שמו והשתוממתי על ששם זה כמעט וזהה לשמו של אויבינו מצפון.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: