לואי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

אני במרתון מתנשף של צפייה ב"לואי", הקומדיה של הסטנד-אפיסט לואי סי-קיי (שמשודרת גם ב""יס"; אני רואה אותה בדיוידי כמעט ברצף, שיטה שמאפשרת התענגות מרוכזת וממושכת על סדרות, אך גם יוצרת זילות מסוימת ביחס אליהן, כמו ביחס לכל דבר טוב שמצוי לפתע בשפע). הסטנד-אפ והקומדיה המבוססת על סטנד-אפ, כתבתי כאן בעבר, הם מהז'אנרים האמנותיים הנעלים ביותר לדידי. אם אמנות גדולה יוצרת קתרזיס, סוג של רגיעה ושלווה והשלמה בנפש, הרי שהסטנד-אפ לא מסתפק בזה אלא יוצר מסבל ועצבים ותוקפנות – צחוק. הסטנד-אפ הוא המקבילה לאלכימיה באמנות. מברזל חלוד נוצר זהב.
"לואי" מבוססת כביכול על חייו של היוצר והגיבור הראשי, גרוש ואב לשתיים, בן 42, שחי בניו יורק. הסדרה היא מעין הכלאה של "סיינפלד" ו"תרגיע". מבחינת המבנה היא "סיינפלדית" בכך שמשובצים בה קטעים ממופעי הסטנד-אפ של הגיבור וגם מבחינת הלוקיישן, מנהטן. ואילו היא מזכירה את "תרגיע" מבחינה זו שהיא מתמקדת בגיבור מקריח בעל צדדים אנטי-סוציאליים מפותחים. באופן מעניין, בפרקים הראשונים של הסדרה, הפסיעה הלא מתנצלת בדרכי קודמיו עומדת לזכותה של "לואי". דווקא היעדרה של מקוריות-בכוח מעידה על ביטחון עצמי. אבל באותם פרקים ראשונים עומדת לזכותה של הסדרה גם רוח רעננה ומקורית בכל זאת, ביחס לקודמותיה. "לואי" מציגה באותם פרקים מציאות ריאליסטית יותר, אפורה יותר, מעמד-בינונית יותר (ואפילו מציאות של צווארון כחול), ביחס לקודמותיה. לארי דייויד העשיר בלוס אנג'לס לא נתקל באותם קשיים וחוויות של לואי בניו יורק ואילו קריימר וג'ורג' ואיליין היו אקסצנטריים מדי מכדי שנחווה אותם כדמויות אמיתיות עם קשיי חיים אמיתיים. לואי אינו לוזר מדי אך לבטח גם אינו מצליחן ובכך יתרונו. היו באותם פרקים ראשונים וריאליסטיים אפילו חלקים מפורשים של ביקורת חברתית: באחד מקטעי הסטנד-אפ שלו מתאר לואי כיצד אירח פעם ידידה פרובינציאלית שהגיעה לראשונה לניו יורק וראתה לראשונה בחייה הומלס. הידידה נרעשה, ובחושבה שההומלס הוא אדם שדבר מה רע אירע לו זה עתה ניגשה לנסות לעזור לו. "מה קרה לך?" שאלה הידידה הנרעשת. "מה קרה?!", אומר לואי למאזיניו במועדון הסטנד-אפ, "אמריקה קרתה!". לואי מעשן מדי פעם, ועישון הסיגריה הפך על רקע הטלוויזיה והמציאות האמריקאית לסימבול לחיים אמיתיים, לא אלה המלוקקים ו"הנכונים" שעל המסך. שמעתי פעם טענה שמאז הופעת הפרוזאק ירדה קרנו של הסטנד-אפ. הסטנד-אפ כאמנות הממורמרים והנרגנים זקוק לאטמוספרה של סבל. באחד הפרקים בסדרה מעליב לואי באופן בוטה ביותר צופה במופע שלו שדיברה בזמן ההופעה והפריעה לו. בצאתה מההופעה הטיחה בו הצופה המלוקקת שסטנדאפיסטים הם אנשים מתוסכלים שמקנאים באנשים כמוה. וזה נכון במובן מסוים. הסטנד-אפיסט הוא סימבול לחשיבה "נגטיבית", לא משתלבת, כועסת, אנטי-הרמונית. אבל זה דווקא לשבחו של הסטנד-אפ ולא לגנותו: הוא מזכיר לנו את נבדלותנו הבסיסית, את האינדיבידואליות שלנו, שהיא מקור לכעסים ולתסכולים ולסבל אבל גם מקור האושר והעוצמה שבתחושת קיומנו. הסטנד-אפ, בכעסו ובתוקפנותו, מזכיר לנו את יחידותנו בתרבות שמטעמים כלכליים, דמוגרפיים ואידיאולוגיים תובעת מאיתנו יותר ויותר לתקשר באופן המוחלק ביותר שאפשר עם סביבתנו. עולם העבודה שלנו, למשל, אינו מאפשר כמעט עבודה בבדידות וחלק גדול מהתוצרים בו תובעים "שיווק" ושידול של אנשים אחרים לקנותם. סטנד-אפ הוא אנטי-סוציאלי כמעט כמו סיגריה בתרבות האמריקאית ולכן העובדה שלואי מעשן חשובה.
לאותו ריאליזם מרענן שהוזכר תורמת גם העובדה שלואי שמנמן (והוא מתייחס לכך). וחשובה אף יותר העובדה שהוא מגדל שתי בנות במשמורת משותפת לו ולאמם, גרושתו. ב"סיינפלד" וב"תרגיע" לא מגדלים ילדים. ב"לואי" נוכחות הבנות תורמת רבות לתחושה המציאותית והמחוספסת של הסדרה.
אך בפרקים הבאים (צפיתי בינתיים בשמונה) חלה הסטה עדינה אך משמעותית באופי הסדרה. הסדרה הקצינה את תכניה, הלוזריות של לואי הפכה שיטתית מדי, הפרקים הפכו מהוקצעים למדי, ובכך נפגמה האמינות שאפיינה את הפרקים הראשונים. זו עדיין סדרה מהנה מאד לצפייה, אבל מעט פחות אמיתית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: