על הכרך האחרון של "בעקבות הזמן האבוד", הוצאת "הספרייה החדשה" (מצרפתית: הלית ישורון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לקראת סוף "הזמן שנמצא", הכרך האחרון של היצירה הענקית אליו דילגה המתרגמת הלית ישורון, מהרהר המספר, בן דמותו של פרוסט, כך: "אין ספק כי ספריי גם הם סופם למות יום אחד, כמו גופי. אך יש לקבל את הדין. להשלים עם המחשבה שבעוד עשר שנים אתה-עצמך, ובעוד מאה שנים ספריך, לא יהיו עוד. תוחלת נצחית אינה מובטחת ליצירות יותר משהיא מובטחת לבני-האדם". האם כיום, אכן אחרי מאה שנה כמעט בדיוק מצאת הכרך הראשון של "בעקבות הזמן האבוד", עוד חיה יצירתו של פרוסט?
מכל גדולי המודרניסטים האירופאים פרוסט הוא היקר לי ביותר, יותר מהזיותיו הקודרות של קפקא, צחיחותו הרגשית היחסית של ג'ויס ואפילו יותר מהאיזון שמבקש תומס מאן ביצירתו בין היסודות התהומיים והדמוניים למתינות הבורגנית. אבל אל לאהבות הנעורים שלנו לעמעם את חוש הביקורת שלנו. איני מדבר על זוטות שישנן בכרך הזה, כמו חזרות מרובות מדי לעתים על רעיון אחד או אף שימוש פעם נוספת, ללא כוונת מכוון, בדימוי שהשתמש בו פרוסט כמה דפים קודם לכן. אלה מעידות המְעידות שרוב הרומן נכתב בשנותיו האחרונות, שנות המחלה, של פרוסט. אינני מדבר גם על העיסוק הסנובי והאנכרוניסטי של פרוסט בסוגיות של ייחוס ויוקרה חברתיים. אני מדבר על יסוד מרכזי ביצירה שניתן לכנותו "דת האמנות", הבאתה לשיא מודרניסטי של אידיאה שהתפתחה לכל המאוחר ברומנטיקה של סוף המאה ה-18, ולפיה הצדקתם העמוקה של החיים שנחיו היא בהפיכתם לספר, ליצירת אמנות. כך כותב כאן פרוסט: "החיים האמיתיים, החיים שלבסוף התגלו והתבהרו ולפיכך הם החיים היחידים שנחיו במלואם, הינם הספרות". האם אנו, בתחילת המאה ה-21, יכולים להאמין בכך בלי אירוניה? האם תחליף הדת הזה, כי זה אכן ניסיון הרואי להציע תחליף לאמונה הדתית המסורתית, מתקבל על ליבנו בטבעיות, ללא זיעת-מאמץ, ללא הונאה עצמית? האם היכולת הזו לסובלימציה לא נפגמה אנושות בתרבות שבה אנו חיים? נדמה לי כי לנו, אם אנחנו כנים עם עצמנו, האמנות היא אמנם עדיין יותר מריפוי בעיסוק אבל היא פחותה מדת ואת מעמדה בהווה עלינו עוד לנסות להגדיר. אבל את הגדרתו של פרוסט לא נוכל לקבל כפשוטה.
ואחרי שהדבר הזה נאמר ניתן בהחלט להתפעם מהכרך הזה. להתפעם, למשל, מתיאור פריז במלחמת העולם הראשונה, ששיאו הוא בתיאור בית הבושת לגברים שהקים לעצמו הברון דה שרלוס. בפריז המואפלת, אך שעשיריה רק מוסיפים את ריגוש המלחמה על תענוגותיהם, חוזה בן דמותו של המספר באותו ברון המשלם לצעירים פשוטים, חלקם חיילים בחופשה, על מנת שיצליפו בו ויתאכזרו אליו. ברגע קומי, לא שכיח בחלק הזה, מתאכזב הברון מרה כשאחד המכים אומר לו שייתן את כספו למשפחתו הנזקקת; נדיבותו ואנושיותו של המכה פוגמת בפנטזיה של הברון על אכזריותם של שכירי-השוט שלו. בכלל, התמה ההומוסקסואלית מרכזית בכרך הזה ולפרוסט כמה תובנות מאלפות על גבריות הומוסקסואלית, גבריות סטרייטית ומלחמה. ניתן להתפעם, לעצור את הנשימה ממש, מנשף המסכות של החברה הגבוהה שמשתתף בו המספר עם תום המלחמה, נשף מסכות שמתברר עד מהרה שאינו כזה בעצם, אלא השנים שחלפו הם שהעטו מסכות על פני הקרואים, את חלקם הכרנו מחלקיה הראשונים של היצירה שהתרחשו עשרות שנים קודם לכן. פרוסט מקדיש עשרות דפים יפיפיים, עצובים-אכזריים-מתוקים, לתיאור אמנות הפיסול-בגוף של הזקנה. ניתן להתפעם, למשל, מהחלטתו של המספר לשוב אל חלומו להיות סופר, החלטה שנובעת מרצף זיכרונות שהחל לעלות בו בעקבות מחווה גופנית סתמית שעשה, פסיעה על מדרגות בדרכו למסיבה המוזכרת, שבדומה לעוגיית המדלן מהכרך הראשון, מעלה בו את העבר במלאות ובחיוניות. פרוסט רואה בחוויה הזו סוג של התגלות ומייחס לה משמעות מטפיסית עמוקה: היכולת שלנו, באמצעות קישור בין ההווה לעבר, לצאת מחוץ לזמן ולחדור אל מהותם הנצחית של הדברים. ניתן להתפעם מטקסט שמכיל מסה מעמיקה באסתטיקה לצד דיונים באסטרטגיה צבאית; הבנה חודרת של האהבה לצד צידוק מנחם, אמנותי-פילוסופי, לסבל ("הכאב […] מדרבן אותנו לעבודה […] והדילמות הכאובות, שהאהבה מציגה בפנינו על כל צעד ושעל, מורות לנו, מדריכות אותנו, מהו החומר שממנו אנו עשויים"); התבוננות חברתית מדוקדקת בצד ביטוי עילאי לחשיבותה של הבדידות ("יהיה בי האומץ לענות למי שיבואו לבקר, או ישלחו להביאני, כי עקב ענייני מהות שעלי להתעסק בהם ללא דיחוי, נקראתי למפגש דחוף, מכריע, עם עצמי").
לא ניתן להתרשם באופן ממצה מהכרך הזה בקריאה אחת. לא רק בגלל התחביר המפותל ולא רק בגלל המאמץ האינטלקטואלי שנדרש לא פעם על מנת לעקוב אחר השתלשלות הרעיונות. פרוסט מלא וגדוש כל כך שניתן לומר עליו, מה שנאמר אכן על הטקסטים המודרניסטיים הגדולים, שהקריאה הראשונה האמיתית בו היא הקריאה החוזרת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ארגמן  On יוני 26, 2012 at 7:33 PM

    אהבתי במיוחד את התאור של הדוכס מגרמנט הזקן, וההשוואה לסלע שנשחק ע"י הים.
    לגבי בית הבושת, הקטע החזק לדעתי זה כאשר סן-לו מאבד שם עיטור מלחמה. האם בארץ היו מעיזים לכתוב משהו מקביל לזה, או שהצבא עדיין בגדר פרה קדושה מדי ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: