Monthly Archives: יולי 2012

קצרים

הנה כאן

תל אביב והמחאה (טור אחרון ב"מוצש")

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

תל אביב

תל אביב משתנה. העיר הנהנתנית שאליה הגעתי בסוף שנות התשעים עברה תמורה מהותית. המחאה החברתית, אותה מלחמת יום הכיפור במהופך, כלומר הפתעה שפרצה משום מקום כביכול אבל הפעם הפתעה לטובה, הינה הפתעה בעיקר בגלל המיקום. מי היה מאמין בשנות התשעים שמתל אביב תיפתח המחאה. בדיעבד הכל הגיוני: מעמד הביניים נחלק לשניים. אלה שחיים טוב יחסית ואלה שמתרוששים והולכים והעתיד נראה להם מקדיר והולך. אותו מעמד ביניים צעיר מרושש, או כזה שחוזה שבעתיד לא ישתנה מצבו, הצית את המחאה. והוא תל אביבי.
הוא תל אביבי מהסיבה הזו: במעמד הביניים שהצית את המחאה בולטים אנשי המקצועות היצירתיים. אמנם למחאה הצטרפו עד מהרה אנשים רבים שחפצים בחיים שאינם מרדף מתנשף אחר הבטחת איכות החיים הבסיסית במדינה מתוקנת, אבל המובילים היו אותם אנשי המקצועות היצירתיים. ואלה מטיבם אנשים שרוצים לומר דבר מה. כלומר, אנשים שיכולים פחות מאחרים להגמיש את אישיותם המקצועית לדרישות השוק. האינדיבידואליות שלהם תמחה נגד ויתור כזה ויש להניח שהמחאה הזו של האישיות גם לא תאפשר להם תפקוד טוב במקצועות ש"השוק" תובע. ואותם אנשי המקצועות היצירתיים חיים בדרך כלל בסביבה אורבאנית, מטרופלינית. והמטרופולין הישראלי היחיד הראוי לשם זה הינה תל אביב.
זה מעמד הביניים התל אביבי המרושש והחדש. והוא רציני מאד. בקפה בו אני עובד ובו אני כותב גם את הטור הזה , מבקרת לעתים גם אחת ממנהיגות המחאה הבולטות. יום אחד היא התיישבה לידי עם חברה ובעל כורחי שמעתי את שיחתן. אמנם לא אצילי לצותת ובטח לצטט שיחה שהגיעה לאוזניך בלא כוונת הדוברות. אבל, כאמור, השיחה הגיעה לאוזני בעל כורחי ויותר חשוב: היא הייתה שיחה מרשימה. "אני רוצה לדעת הכל, הכל", אמרה החברה, "איך החינוך עובד במדינות אחרות, למשל. קראת את הכתבה על פינלנד?". מנהיגת המחאה הנהנה והשתיים שקעו בשיחה על תחלואות מערכת החינוך בארץ ועל הדרכים לשיפורה. "טוב", צחקה החברה, "שם בסקנדינביה ברור שזה מוצלח, כי נשים מנהלות את זה". האזנתי וחשבתי לעצמי ששיחות כאלו, על מצבו של "כלל ישראל", לא ייחלתי ולא פיללתי שאשמע אי פעם בתל אביב. אותם אלה שמנידים בראשם לעומת התל אביבים "המפונקים" אינם מבינים את התהליך ההיסטורי שמתחולל מול עיניהם. תל אביב נפלגה לשניים: חלק שבע יחסית, שאמנם אוהד לעתים את המחאה בקול רפה, אך לעומתו עולה חלק חדש, מרושש, זועם. ואגב, בתוך החלק הזה לא זניח מקומם של המהגרים אליו ממקומות אחרים: חוזרים בשאלה מהחברה החרדית והציונית-דתית, מהגרים "מזרחיים" ו"רוסיים" מהפרובינציה וכיוצא בזה. כיוון שמאז ימי התיכון והילדות, אז הפגנתי בהפגנות ימין רבות מספור, לא ראיתי אנרגיות כאלו ודבקות אידיאולוגית כזו כפי שנוכחתי לראותן בקיץ שעבר והנוכחי, אפשר לייחס חלק מהתופעה לנוכחותם של צעירים שאכן גדלו בסביבות אידיאולוגיות לוהטות.
האנרגיות של המחאה בקיץ שעבר וגם בקיץ הזה היו בחלקן זועמות ומיוזעות. תל אביבי מיוזע – את זה הכרתי. תל אביבי זועם ומיוזע – זה דבר חדש. "בעיקר בעיניים של הגברים", אמרה לי ידידתי ששהתה שבועות רצופים במאהל רוטשילד בשנה שעברה, "ראית לפעמים משהו קשה, זעם שהיה בו גם משהו מפחיד-מיני".
הדיאלקטיקה של ההיסטוריה פעלה לטעמי כך: בצד השינויים הדמוגרפיים שפועלים לצמצום כוחה של מי שהייתה השדרה המרכזית של הישראליות, התרוששות מעמד הביניים, שבחזיתו מעמד הביניים היצירתי, הפכה את התל אביביות לסקטור בין סקטורים. אין רק "ערבים", "מתנחלים", "רוסים", "חרדים" ו"מזרחים". כעת יש גם "תל אביבים", כלומר אותו חלק שהיה בעבר לוז הישראליות וכעת, עקב התרוששותו ופגיעותו, חש עצמו כסקטור נוסף. התהליך הזה, ב"עורמת ההיסטוריה", אינו תהליך רע. פתאום גם התל אביבים הפכו לסקטור. כלומר גם הם הפכו להיות מיעוט, גם הם הפכו להיות "המשוגע עם האקדח". וגם בהם צריך להתחשב, כפי שצריך להתחשב בקבוצות לחץ מאורגנות אחרות. ולמרבה המזל, "המשוגע עם האקדח" הזה רוצה דווקא בשיפור החיים לכלל האזרחים. כלומר, יש סיכוי שהסקטור הזה יהיה מה שהיה הפרולטריון בתיאוריה המרקסיסטית, שכונה בעגה ההיא "סובייקט ההיסטוריה". יש סיכוי שהסקטור החדש הזה יוביל שינוי כללי בחברה הישראלית.

טור אחרון

זהו טורי האחרון במסגרת זו. יחס מיוחד היה לי לכתיבה ב"מקור ראשון", בטור "מבקר חופשי", אותו כתבתי בין 2004 ל-2007 (וזו הזדמנות להצהיר שהקרדיט על הבחירה המוצלחת של שם הטור ההוא מגיע לאמנון לורד) ובטור הנוכחי, "בא לבקר", אותו כתבתי בשנה וקצת האחרונה. היחס המיוחד נבע, קודם כל, בגלל שידעתי שאמי ואחיי לבטח קוראים אותו (או כך אני מניח. אבחן אותם בפגישה המשפחתית הבאה). אבל גם בגלל ש"מקור ראשון" הוא העיתון של הציבור ("ציבור", מילה שמסגירה שאכן אתה בא מ"ציבור") שהיה כור-מחצבתי, כמו ש(לא) אומרים. למעשה, פרסומיי הראשונים הופיעו בעיתון של אותו "ציבור", אמנם קטן בהרבה מ"מקור ראשון". בזמן שעוד למדתי בישיבה בבית אל, ב-1992, פרסמתי בכתב העת של היישוב השכן "עט עופרה" כמה שירים. אניח לביוגרפים לאתרם. הכתיבה לחברה שהיית פעם חלק ממנה מורכבת ומאתגרת. אני מניח שחלק מדבריי הרתיעו או אף, אם איני מחמיא לעצמי, עיצבנו. זאת למרות שאינני, בחיים ובכתיבה, חובב גדול של פרובוקציות. אבל קיבלתי גם כמה וכמה תגובות אוהדות ומחממות לב. אני מקווה שנתראה בעתיד במסגרת זו או אחרת.

המלצה על מאמר אודות הקשר בין תרבות ואבולוציה

הנה כאן

על "עלילת הנישואים", של ג'פרי יוג'נידיס, הוצאת "מודן" (מאנגלית: אילת אטינגר ואהד זהבי)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

באוניברסיטת בראון היוקרתית, בשנות השמונים, מעביר פרופסור זקן קורס בשם: "עלילת הנישואים: רומנים נבחרים של אוסטן, אליוט וג'יימס". הפרופסור לספרות גורס – כפי שאגב נטען כבר מאה שנה, לפחות מאז שט.ס. אליוט (לא ג'ורג' מהסילבוס) טען ש"יוליסס" הביא את הרומן לשיאו ולחתימתו – שהרומן כיום גוסס. כך הפרופסור: "ז'אנר הרומן הגיע לשיאו בעלילת הנישואים, ומאז שזו נעלמה הוא רק מידרדר. בימים שבהם ההצלחה בחיים הייתה תלויה בנישואים, והנישואים היו תלויים בכסף, היה לסופרים על מה לכתוב […] השוויון בין המינים הועיל לאישה, אבל הזיק לרומן. מה זה משנה עם מי אמה מתחתנת אם היא יכולה לפרק את התא המשפחתי בכל שלב?".
לכאורה, הרומן של יוג'נידיס, ששמו כשם הקורס, נועד להתריס כנגד התזה הזו. הנה לנו רומן בן המאה ה-21, שאף זכה לתשומת לב ביקורתית רבה (הוא נבחר ברשימות רבות לאחד הספרים הטובים של 2011), ושבבסיסו מונחת בהחלט "עלילת נישואים". מדלן, סטודנטית לספרות בשנתה האחרונה בבראון ממשפחה מהמעמד הבינוני הגבוה, מתאהבת באוניברסיטה בליאונרד, סטודנט מבריק לפילוסופיה וביולוגיה, ממשפחה הרוסה ומהמעמד הבינוני הנמוך. במדלן מאוהב מיטשל, בן המעמד הבינוני הנמוך אף הוא, סטודנט ללימודי דת בעל חיבוטי נפש תיאולוגיים, אבל מדלן מתייחסת אליו כידיד בלבד. בסיום לימודיהם, מיטשל יוצא למסע רוחני בהודו בעוד מדלן וליאונרד מתחתנים. עד מהרה מתגלה כי ליאונרד הכריזמטי חולה במאניה דיפרסיה, כמו גיבור ג'יין אוסטיני שמתחת לחזותו המצודדת מסתתר יסוד לא-אחראי או אף מרושע. האם מדלן תבחר כעת במיטשל או תדבק בליאונרד? הרומן כתוב בגוף שלישי ונצמד לסירוגין לתודעתם ולפעולותיהם של כל אחד משלושת הגיבורים, כשהסופר משתמש לעתים בטכניקה מעניינת כשהוא, בהיתממות ומבלי להצהיר על כך, מוסר גרסאות שונות ו"רשומוניות" לאותם אירועים עצמם, שונות בפרטים קטנים ועם זאת משמעותיים.
בתשתית הרומן מונחת השקפת עולם רפובליקאית-שמרנית מתונה. בכך, כמדומה, יוג'נידיס מזכיר מעט את ג'ון אפדייק, שהיה מהסופרים האמריקאיים הבולטים המעטים שתמך במלחמה בוייטנאם. הוא ודאי מזכיר את אפדייק בהתעניינותו במעמדה של הדת בחברה האמריקאית והוא ודאי אינו מזכיר אותו בשמרנות המינית היחסית של גיבוריו. על רקע ההטיה הדמוקרטית-ליברלית של הספרות האמריקאית זו אינה מגרעה אלא גיוון מרענן, אבל כדאי להיות ער אליו. הרומן מפגין עוינות דקה כלפי אירופה הסוציאל-דמוקרטית. הוריה של מדלן, המוצגים באור אוהד, הם רפובליקאים ומדלן אינה מורדת בהם בנושא זה. גם בעצם נישואיהם של מדלן וליאונרד בתחילת שנות העשרים שלהם יש יסוד שמרני ו"רפובליקאי". מדלן גם נרתעת מליאונרד כי יחסיו עם הוריו מעורערים והם עצמם מעורערים "ומדלן הקפידה לצאת רק עם בחורים שאוהבים את ההורים שלהם". למרות הטון הסונט האופייני הרי שהמחבר מסכים עם עמדתה הזהירה, המחושבת והבורגנית-"בריאה" של מדלן וההוכחה הניצחת לכך ניתנת בהתפתחות עלילת יחסיה עם ליאונרד.
זוהי קומדיה. היא קומדיה בטון הלגלגני-אוהד של המספר. למשל, בתיאור אהבת הספרות של מדלן: "היא בחרה ללמוד ספרות אנגלית מהסיבה הפשוטה והנדושה ביותר: כי היא אהבה לקרוא. מה שמדלן מצאה ברשימת הקורסים ב'ספרות אנגלית ואמריקאית' היה מקביל למה ששותפותיה לדירה מצאו בקטלוג הפריטים בכלבו ברגדוף". או בטון הסרקסטי ביחס ליומרנות האקדמית בת התקופה: "כמעט בן-לילה נעשה מגוחך לקרוא סופרים כמו צ'יבר ואפדייק, שכתבו על הפרברים שמדלן ורוב חבריה גדלו בהם, והם נזנחו לטובת המרקיז דה סאד, שכתב על ביתוק אנאלי של בתוליהן של נערות בצרפת במאה ה-18". אבל היא קומדיה, בראש ובראשונה, בגלל גילם הצעיר של הגיבורים. צריך כישרון ורצון גדולים, כדוגמת קנז ב"התגנבות יחידים", כדי להציג את לבטי גיל ההתבגרות וראשית הבגרות באופן טראגי (ולא מלודרמטי). המתבגרים והמבוגרים הצעירים אמנם תופסים את לבטיהם שלהם באופן טראגי לרוב, אבל בהתבוננות מבחוץ הרי שאלה קונפליקטים ומועקות שמתגמדים לנוכח אתגרי העתיד ולבטח לנוכח העובדה שיש לצעירים האלה בכלל עוד עתיד כזה. הקומיות המעודנת של הרומן הופכת את הקריאה בו למהנה מאד. יוג'נידיס מעניק דיוקן מפורט של נעורים בארצות הברית בשנות השמונים, מוליך את הסיפור של כל אחד משלוש הדמויות בביטחון, לא נמנע מלעסוק בנושאים רציניים כמו דת ופסיכופתולוגיה, אבל האווירה בבסיסה קלילה והיחס כלפי הדמויות אוהד אך אירוני. אך בעצם היותה של "עלילת הנישואים" קומדיה קלילה, מצדיק יוג'נידיס את שיפוטו של הפרופסור לספרות מבראון: קשה לכתוב רומן חמור על נישואין בעידן הנוכחי. ולא ברור שהסופר מודע לכך שספרו בעצם מאושש את התזה ולא מתריס כנגדה. בייחוד הסיום החלש של הרומן, שלא אחשוף אותו, ממחיש זאת, כאשר הסופר דוקר בנונשלנטיות נמהרת וקלילה מדי בלון ציפייה שניפח כל הרומן.
הקומיות טובת הלב, והאירוניה שמסכלת את החומרה, הופכות את הרומן הזה לכייפי מאד, לא פחות אך גם לא יותר.

קיץ

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

קיץ

ושוב קיץ. חיינו סובבים במעגלים. לא רק התקדמות, אישית וכללית, לא רק פסאודו-התקדמות, כללית ואישית. אלא חזרה נצחית של סתיו, חורף אביב וקיץ וחוזר חלילה. מירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות, טען שההבדל בין הציביליזציה המודרנית המערבית, על שורשיה היהודיים-נוצריים, והחברות הפרימיטיביות נעוץ בתחושת הזמן. אנחנו, המודרניים, נעים כחץ שלוח לקראת העתיד, ויהיה זה "ימות המשיח", "הביאה השנייה" או הצטברות "הקדמה". הקדמונים תפסו את הזמן כמעגל ההולך וסובב ושב על עצמו.
ואולי אנחנו מייחלים להווה נצחי? המזגנים בעיר מצליחים לעמעם את הקיץ. תרבות המזגנים המפותחת של הישראלים, מפותחת בהרבה משל האירופאים, היא דוגמה מובהקת לתשוקה הכללית של המודרניים לחמוק מעריצות הטבע על חליפותיו ומשוגותיו.
על מזג האוויר הישראלי היו רגילים לקטר. בספרות העברית הקיטורים על החום משתרעים מברנר ועגנון עד שבתאי. אבל דווקא הגלובליזציה של שני העשורים האחרונים מביאה קולות אחרים. ככל שהישראלים רואים עולם, ובייחוד ככל שרבים הישראלים הצעירים שיוצאים לתקופות לימודים ממושכות באירופה ובארה"ב, אתה שומע יותר ויותר קולות מפתיעים. יש לנו מזג אוויר נהדר, אומרים פתאום רבים. החורף האכזר בניכר הצפוני והצפון-מערבי מכה בישראלים הצעירים. עשרה חודשים בשנה יש לנו מזג אוויר פנטסטי, אמר לי חבר ששהה באירופה שנים ארוכות. עשרה חודשים. חוץ מיולי אוגוסט.
ושוב קיץ. ושוב בעיר. כחמש עשרה שנה אני בתל אביב, אבל תמונת הקיץ שלי היא עדיין שביל עפר חיוור ומקומח, נוצץ בשמש צהריים, בפלחות סביב הכפר. את חוברות החופש סיימתי כבר ביום הראשון לחופשה ולפני משתרעים חודשיים תמימים, שבגן עדן שהוא גיהינום שהוא גן עדן של הילדות נדמים כנצח. בשעות הצהריים המעולפות אני רוכב בכבישי הכפר השותקים ובערב על אותם אופניים עליתי על צינור גומי שהונח באמצע הכביש והתגלה כנחש.
כשהזיעה מתחילה להינגר אני מייחל לסתו ועם תחילת הסתו אתגעגע ודאי לימות הקיץ המופזים. אביזרי הקיץ המובהקים ספוגים אמביוולנטיות: ים (צינה וחול), אבטיח (מתיקות ודביקות), שמש (אור וחום), בגדים קצרים (התפעמות ותשוקות מייסרות).

המשתה

באחר צהריים קיצי ופנוי במפתיע מעבודה נטלתי מספרייתי את "המשתה" של אפלטון והלכתי לבית הקפה הקבוע שלי לקרוא בו. על כריכתו הפנימית כתבתי, כפי שנהגתי לכתוב בעבר, את זמן קנייתו על פי הלוח העברי: טבת תשנ"ז. חלפו כחמש עשרה שנה, אם כך, מאז קריאתי בפעם הקודמת. לפנים נהגתי לומר כי ספרים שהתפעלתי מהם בראשית שנות העשרים שלי אינם מכזיבים אותי בקריאה שנייה. זאת בניגוד לסרטים. אבל בשנתיים האחרונות אירע לא אחת שהתאכזבתי מספר שהרעיש אותי לפני עשור ומחצה. "לוליטה" של נבוקוב, למשל, שהדהים אותי בתשנ"ה הדהים אותי, והפעם לשלילה, לפני כשנה במצועצעות ובהתאמצות שלו. אבל באור אחר הצהריים הקיצי המזהיב והולך, מתחוור והולך, מאפיר והולך, "המשתה" הזהיר כבראשונה. איזה עומק ואיזו חיוניות ספרותית יש בשיחה ובתיאור השיחה שמנהלים סוקרטס, אריסטופאנס, אלקיביאדס וחבריהם על מהות הארוס באותו סימפוזיון של יין ושיחה נאה. כמה יפה תיאורו של אריסטופאנס את מהותו של ארוס כתשוקה של מי שפעם היו אחד לחזור ולהיות אחד. בני האדם נולדו בעלי שני ראשים, ארבע עיניים וארבעה רגליים ונחתכו אי אז באמצעיתם, מספר אריסטופאנס, וכעת הם כמהים להתאחד מחדש. כמה מעמיקים שני הדוברים הראשונים, הפחות מוכרים, המדברים על הקשר שבין ארוס לפוליטיקה: הראשון מדבר על כך שהאוהבים מחזקים את המדינה, כי תשוקתם זה לזה מביאה אותם למעשי אומץ לב. והשני טוען ההיפך, הארוס מונע מהמדינה להשתלט על האזרחים ושנוא על העריצים זאת מכיוון שהאהובים מציבים את אהוביהם מעל דרישות המדינה. כמה מודרנית וחיונית החלפת העקיצות בין סוקרטס לאלקיביאדס. כמה ערמומי ואירוני אפלטון, שבטקסט שמבטא גם שנאת נשים ותפיסה שהאהבה האמיתית היא בין גברים שם את דברי החוכמה המרכזיים דווקא בפיה של אישה חכמה, דיוטימה, המלמדת את סוקרטס על טיבו של הארוס. כמה עצובים-מתוקים דברי סוקרטס על כך שארוס אינו יפה, כי היפה אינו משתוקק ליופי וארוס הרי משתוקק. וכמה מעמיקים דבריו על תשוקת האלמוות שמפעמת בארוס, רצונו "להוליד ביפה" בנים ובנות בשר ודם וכך לזכות בחיי נצח, או רצונו של ארוס לחנך וכך "להוליד" ממשיכים ברוח. כי חינוך לפי סוקרטס הוא סוג של אהבה והסוג הנעלה ביותר. לא נס ליחו של "המשתה" ולא נחסר מזגו.

נהג מונית

ידידתי היהודייה הבריטית הגיעה לביקור בארץ עם בתה בת השנתיים ונסענו יחדיו במונית. הנהג דיבור בקולי קולות בטלפון עם עוזרת הבית שלו ובירר מה היא הכינה לצהריים. השיחה הקולנית נמשכה ונמשכה, ההתלבטות אכן הייתה קשה (קציצות או סטייק) וידידתי הוכתה בתדהמה. בלונדון נהג המונית אינו מדבר עם הלקוחות ובטח שלא בסלולרי ובטח שלא בקולי קולות. אבל מה הגויים האלה מבינים.
ואפרופו לונדון. איבדתי את "שירה" של עגנון שלי. לבטח השאלתי אותו למישהו ושכחתי למי. הלכתי, אפוא, לחנות הספרים (החדשים) הגדולה במדינה, ל"צומת ספרים" בדיזנגוף סנטר. אבל אין להם את "שירה". לא זו אף זו: אין לאף חנות ברשת בתל אביב. וזה עגנון. אינני מדבר על ביאליק, ברנר, גנסין, שופמן, ברדיצ'בסקי. תמהני אם יש בלונדון חנות ספרים בעלת יומרה כלשהי שבה לא תוכל להשיג את דיקנס, שייקספיר, אוסטין או קונראד. אבל אנחנו "עם הספר".

על ספר אמרות ופתגמים מתרבות יהודי אתיופיה

הנה כאן

אוטופיה

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אוטופיה

יש אנשים, ואני ביניהם, שתמונת עולם אוטופית נעוצה במוחם. חזון של סדר עולם מלא הנאה ונטול סבל מוקרן במסך אח"מים פרטי בחדר מחדרי ראשם. עולם בו אנשים מתענגים, משתעשעים ומשחקים. המשחק, כך השאיפה האוטופית, יחליף את העבודה. האדם הוא אדם במלוא מובן המילה רק כאשר הוא משחק, כתב שילר במכתם ידוע ולהפוך את העבודה למשחק הייתה אחת התמות שהעסיקו את בעלי החשיבה האוטופית מקדמת דנא. מייסד ז'אנר האוטופיה, כי אוטופיה היא גם ז'אנר ספרותי, ההומניסט האנגלי תומס מור, חשב כבר ב-1516 על סוגיית העבודה. באוטופיה שלו מקפידים לא לעבוד יותר משש שעות ביום. על אותן שש שעות של עבודה במרץ מקפידים מאד, וזו תשובה חלקית לתהייתו העצמית של מור על סכנת הבטלה שתשרור עם ביטול תמריץ הרווח בחזון שלו (כי הכסף מבוטל ב"אוטופיה" שלו). אבל מקפידים באותה מידה כי "איש לא יתיש את עצמו בעבודה ממושכת כבהמה מהנץ החמה ועד חצי הליל. סבל זה גרוע מעבדות, ואף על פי כן אלה הם חיי העובדים כמעט בכל מקום" (תרגום: איילת אבן-עזרא; עריכה מדעית: ד"ר רז חן-מוריס; "רסלינג", 2008). מור מסביר באריכות מדוע מספיקות די והותר שש שעות עבודה ביום לכלכלת המדינה. ראשית, כולם עובדים, נשים כגברים. אין אפליה בזכות ובחובה לעבוד כך שהפריון גדול. שנית, כיוון שאין מעמד בטל, כמו העשירים-האצילים באירופה, על שלל משרתיהם הלא-יצרניים, הרי שכוח העבודה גדול אף יותר. שלישית, באוטופיה לא עוסקים בעבודות לא חיוניות, לא עוסקים במקצועות "נבובים ומיותרים לחלוטין, המשרתים את חיי המותרות והתאווה בלבד". הייצור מכוון לצרכים האמיתיים של הקהילה כך שעבודת שש השעות היומית מספקת צרכים אלה בשפע.
סוגיית העבודה מרכזית לחזון האוטופי, כי העבודה נתפסת כעול שהוטל על כתפי בני אנוש ולמקור סבל מרכזי. חלק ניכר מהאוטופיסטים רואים אותה כך ובכך הם מסכימים עם המחשבה היהודית-נוצרית שרואה בעבודה קללה שקולל בה האדם הראשון: "בזיעת אפיך תאכל לחם". דווקא במחשבה המרקסיסטית נתפסת העבודה כחלק אינטגראלי מהמצב האנושי, כיסוד בהגדרה האנתרופולוגית של האדם. אם כי יש כאלה שמבחינים כאן בין מארקס המוקדם, של "כתבי השחרות", בהם ניתן ביטוי לחזון אוטופי שבו העבודה הופכת לשעשוע ולמשחק, לבין מארקס המאוחר, של "הקפיטל", שראה בעבודה ובייצור חלק מהמגדירים של האנושות. בכל אופן, חלק מהביקורת שנמתחה משמאל לאורך השנים על מארקס, נגעה בקבלה הזו שיש בהגותו של ההנחה שהעבודה והייצור הם בלתי נמנעים.
חזון של עולם אוטופי של התענגות ואי-עבודה (או עבודה מינימלית) מייצר כמיהה גדולה ותחושת כיוון ויעד. הוא מקביל (ובעצם קשור מאד) לכמיהה הדתית ל"ימות המשיח". אבל חזון כזה הוא גם מתכון לייסורים. ההווה מושווה לסרט האוטופי שמוקרן במוח ונראה מולו דל, אפרפר, שרירותי. ביאליק כתב ב"עם דמדומי החמה" על מיקומה של אוטופיה דמיונית ב"איי זהב" דמיוניים ומתאר מה החלום על איי האושר עושה לחולמים: "הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים/ זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;/ שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם,/ וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם". החלום האוטופי הופך, לעתים, את החיים לגיהינום, החיים שנשפטים לחומרה נוכח הפנטזיה. ועם זאת, במובן מסוים, אינני מתעניין בשום רעיון שאין בו יסוד אוטופי. למשל, במלל ובלהג הרב שאנו טובעים בהם ואף מייצרים אותם ביחס לתרבות. כל גישה לתרבות שמקבלת את המציאות התרבותית כהווייתה ועוסקת בתרבות העכשווית כמו שהיא, ואינה מנסה לראות מעבר לה, כל גישה כזו אינה מעניינת אותי ממש. התרבות קשורה לפנטזיה ולכמיהה ליופי האנושיות והפנטזיה והכמיהה ליופי הן המוקד של החשיבה האוטופית. וכל תרבות או דיבור על תרבות שאינו מציג מודעות לכך אינו מעניין אותי ממש.
העידן האחרון של חשיבה אוטופית במערב היה בשנות הששים. אחד המניפסטים המרשימים ביותר לאוטופיזם של העידן ההוא, ואחד מספרי העיון המדהימים ביותר שקראתי בחיי, הוא הספר "Life against Death", של נורמאן או. בראון. בראון, פרופסור לשפות קלאסיות, נטל בספר הזה את רעיונותיו של פרויד וניסה לזקק מהם דרך לבנייתה של חברה אוטופית. בעוד פרויד היה פסימיסט, וגרס שהבחירה של המין האנושי היא בין קיום אלים וכאוטי לקיום של ציביליזציה, שבהגדרה מדכאת את הליבידו וחדוות החיים, בראון גרס שניתן לייצר חברה חדשה שבה "החיה החולה", כפי שקרא ניטשה למין האנושי, תוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלה, להתענג על הקיום הגופני ולקבל ללא מורא את ודאות המוות. זה ספר חריף ונבון ביותר שהנו בעצם אחד המניפסטים האינטלקטואליים שהכשירו את המהפכה המינית של הסיקסטיז. אבל האוטופיה של הסיקסטיז נכשלה ומאז למדנו להיות ציניים וחשדניים ומרוכזים בעצמנו. האוטופיה, אם היא קיימת בחברות שלנו, הופרטה: איש-איש מנסה להגיע לאושר הנכסף בכוחות עצמו.
האם נגזר דינן של האוטופיות להיות ב"שום-מקום" (אחת ממשמעויותיה של המילה ביוונית), מלבד מבחדרי מוחנו? או אף על פי שתתמהמה בוא תבוא?

ירושלים – תיקון

קוראים כתבו לי שהתפעלותי מהרכבת הקלה בירושלים, באחד הטורים האחרונים, עושה עמה חסד ולא צדק. התחנות שלה צפופות וחשופות לשמש ולגשם. מכשירי מכירת הכרטיסים אינם פועלים תדיר. הרכבות צפופות מאד בשעות העומס וזמן ההמתנה להן אינו קצר לעתים קרובות. קורא אחר של הטור הנדון העיר לי שאמנם תיאורי התחנה המרכזית בירושלים שהובאו בו נכונים, אבל התחנה המרכזית בתל אביב אינה יותר מלבבת.

על "חלומו של הקלטי", מאת מריו ורגס יוסה, הוצאת "אחוזת בית" (מספרדית: עינת טלמון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ספרו החדש של זוכה הנובל הפרואני שונה מאד מהרומן הקודם שלו שהפך לרב-מכר בארץ, "תעלוליה של ילדה רעה". בעוד קודמו עסק ביחסי גברים נשים, ונע על גבול הקלישאה אודות הפאם-פאטאל, הרי ש"חלומו של הקלטי" הוא רומן היסטורי-פוליטי חצי-תיעודי. עם זאת, זו אינה גיחה ראשונה של ורגס יוסה לסוגת הרומן ההיסטורי ו/או הפוליטי: "חגיגת התיש", למשל, עסק בדמותו ההיסטורית של רודן ברפובליקה הדומיניקאנית וספרים רבים של הסופר, שאף התמודד על נשיאות ארצו, עסקו בפוליטיקה המיוסרת של פרו.
רוג'ר קייסמנט, הדמות ההיסטורית שהינה גיבור הרומן המסופר בגוף שלישי, נולד באירלנד ב-1864 למשפחה אנגליקנית ותומכת בסיפוחה של אירלנד לאנגליה. מאמין תמים ונלהב באידיאולוגיה הקולוניאליסטית, זו שגרסה שאירופה מביאה תרבות, דת, מנהל וסדרי מסחר נאורים ורציונאליים למושבות, עקר רוג'ר בגיל 20 לקונגו, כנציגה של חברת מסחר בריטית ואחר כך כקונסול של משרד החוץ הבריטי. קונגו הענקית, שנמסרה על ידי המעצמות האירופאיות לכתר הבלגי ב-1886, הפכה למדינה מנוצלת כלכלית ומשועבדת פוליטית באכזריות מזוויעה. קייסמנט, שהתפכח עד מהרה מחלום הקולוניאליזם הנאור, כתב, בעקבות מסע מיוחד בקונגו, דו"ח למשרד החוץ הבריטי על זוועות הקולוניאליזם, דו"ח שזעזע את דעת הקהל העולמית. ב-1911, שוב בשליחות משרד החוץ הבריטי, יצא קייסמנט לפרו וכתב דו"ח מזעזע לא פחות על ניצול האינדיאנים בתעשיית הגומי הפרואנית, בידי חברה שנסחרה בבורסה של לונדון (אגב, החברה הזו היא עדות לנזקי עידן ה"הפרטה" הקודם, זה של המאה ה-19; ממשלת פרו הפקירה נתחים מארצה לשליטת חברת הגומי וזו, ששיקוליה כלכליים בלבד, השליטה באזורים נרחבים משטר עריצות נורא). הדו"ח הזה הדהד אף הוא בכל העולם התרבותי, החברה ירדה מנכסיה וקייסמנט המופנם והמסוגף הפך לידוען בעל כורחו. במרוצת השנים הפך קייסמנט ללאומן אירי ואף השתתף בניסיון לקשירת קשר בין המיעוט הלוחמני באירלנד לבין גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נתפס על ידי הכתר הבריטי ונדון למוות. אנו פוגשים אותו בראשית הרומן בכלא, ממתין להוצאתו להורג (שאולי תומתק ברגע האחרון) ומבנה הרומן מקדיש לסירוגין פרק קצר לקורותיו בכלא ובעקבותיו פרק ארוך לביוגרפיה שלו (המסע בקונגו, המסע בפרו וכן הלאה).
עד תום השליש הראשון של הרומן הוא נראה לי רומן חלש. התמה האנטי-קולוניאליסטית מעוררת אהדה כמובן, אבל אולי היא מעוררת אהדה רבה מדי. כלומר, זו תמה צודקת כל כך, "חינוכית" כל כך, שהרומן נחווה כרומן לבני הנעורים על דמות מופת היסטורית. לא בטוח שדמות כזו יכולה להוליד יצירה ספרותית גדולה, שחודרת ללב המאפליה, לאזורים עמומים יותר ומיוסרים יותר מבחינה מוסרית. והרי על קונגו בדיוק נכתבה יצירה חשובה כזו (אם כי, אולי, מוערכת יתר על המידה), "לב המאפליה" של קונראד. קונראד אף מוזכר כאן כי היה זה קייסמנט, לפי תחקירו של ורגס יוסה, שהשפיע על קונראד להכיר בזוועה הקולוניאליסטית. אבל הכוח של "לב המאפליה" הוא בטענה המטרידה והכללית על טבעו הנורא של האדם, שהסיקהּ הסופר מהקולוניאליזם הבלגי האכזרי. למעשה, קונראד לא כל כך תקין פוליטית לטעמנו העכשווי, בכך שהוא ראה באפריקה מרחב לא מתורבת שסייע לחשיפת הפרא שבאדם האירופאי "המתורבת". בעוד קייסמנט מתאים יותר לטעמם הפוליטי של רבים בתוכנו, בכך שהוא ראה באדם האירופאי על חמדנותו הקפיטליסטית את מקור הרוע. גם מבחינת הסגנון נראה היה הרומן הזה כרומן בינוני, בכך שהוא כמעט נעדר סגנון, הוא כמעט דיווח תיעודי על האיש קייסמנט ופועלו.
אולם עם ההתקדמות בקריאה השתנתה דעתי. גם אם הרומן רחוק מלהיות מופתי הוא מעניין. והוא מעניין לא בגלל הסיבה שורגס יוסה, בין השורות ובראיונות, טוען שהוא מעניין. ורגס יוסה מתייחס להומוסקסואליות של קייסמנט ותולה בה את העוקץ של הרומן: דמות מופת מוסרית הינה לעתים דמות מורכבת. אבל ההומוסקסואליות של קייסמנט, שהובילה למבוכה בקרב מעריציו ולהשכחתו היחסית במורשת הפטריוטית האירית, הינה דמות "אמביוולנטית" רק בערכי תקופתה ואינה יוצרת עבורנו, קוראים מודרניים, מורכבות וקונפליקט ביחסנו לדמות (אם כי ייתכן ואנסטסיה מיכאלי תחלוק על כך). קייסמנט הוא דמות מורכבת מבחינה אחרת, אליה ורגס יוסה פחות מתייחס: אדם שוחר טוב שהפך ללאומן קנאי שדגל באלימות; אדם שהיכולת לעשות טוב נבעה מערכים נאורים שהתגלו בתוך חוגים רחבים באימפריה הבריטית, אותה אימפריה שהוא פנה נגדה בזמן מלחמה. סיבה נוספת לכך שהרומן טוב נובעת מההשוואה המעניינת שנוצרת בו בין הקולוניאליזם לבין השעבוד הפנים-אירופאי, כלומר בין קונגו לאירלנד. אבל הסיבה העיקרית להנאת הקריאה הינה שזה בפשטות סיפור טוב הממוקם באזורים ציוריים על אישיות מרתקת ושכוחה. הקלישאה הביקורתית: "הכתיבה רק נדמית פשוטה וזורמת אבל הושקעה בה מחשבה רבה על מנת להופכה לכזו" אינה תקפה כאן. הישגו העיקרי של הסופר כאן הינו על דרך השלילה, ורגס יוסה לא מפריע.

עושר ועממיות

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

על העשירים

"אתה יודע, ארנסט, העשירים, העשירים-באמת, שונים מאיתנו". "כן, סקוט, יש להם יותר כסף". זה אחד הדיאלוגים המפורסמים בתולדות הספרות, דיאלוג שארנסט המינגוויי טען שהתנהל בינו לבין סקוט פיצג'ראלד (דיאלוג שכנראה לא היה, אלא נברא). על הדיאלוג הזה העיר מבקר הספרות ליונל טרילינג שעל אף שרגילים לראות את השורה של המינגוויי כשורה הטובה בדיאלוג, המינגווי הדמוקרט שופך צוננים על האובססיה של פיצג'ראלד ביחס לעשירים, הרי שפיצג'ראלד צדק: כסף משנה בני אדם ואחד מתפקידיה של הספרות לתאר מהם השינויים הללו.
לפני זמן מה ניהלתי שיחה מאלפת עם בחורה שגדלה בבית עשיר מאד. הבחורה המוכשרת עוסקת כיום באמנות, כמרד בבית ובסביבה העשירים כקורח בהם גדלה. הזעם שלה על הסביבה הזו עצום והתובנות שלה היו מאלפות. "תראה", היא אמרה לי, "אני אסביר לך מה המשמעות של לגדול לתוך ים של כסף. הרי רוב האנשים בעולם הם כאלה ממוצעים, הם סתם, לא מיוחדים משום בחינה. אבל ברגע שאתה לא חייב להתפרנס, אם אתה סתם אחד בלי תשוקה גדולה, אתה מאבד כיוון, אתה מתחיל להסתחרר, אתה נכנס לורטיגו. רוב בני האדם הממוצעים, אלה שאין להם חזון גדול וכדומה, החיים שלהם מקבלים צורה ומתמלאים בתוכן מעצם זה שהם צריכים להתפרנס. כך המטרה הפשוטה הזו מארגנת להם את החיים. אבל כשאין לך צורך דוחק כזה הכל נהיה כאוטי". "ומה לגבי אלה שיש להם חזון גדול? למשל, אלה שרוצים לעשות עוד כסף בעסקים? לנצח מתחרים? להגדיל את החברות שלהם וכדומה?". "תראה, מי שבאמת שאפתן בעסקים אכן יש לו מטרה ממוקדת. ואגב, זה היתרון של מי שבא ממעמד נמוך לעולם הביזנס והכסף, הרעב הזה. אבל אני אומר לך מה למדתי מניסיוני לגבי אנשים מצליחים בעולם הכספים והעסקים. קודם כל, צריך איזו מידה של אטימות מוסרית כדי להצליח שם, לא לראות בעיניים. אבל חוץ מזה, מה שלמדתי הוא שהכישרון לעשות כסף הוא כישרון שאינו גורר אחריו כישרונות אחרים. זה כישרון מסוים מאד, מבודד מאד, כמעט כמו חוש מוזיקלי. אלה לא בהכרח, לרוב בעצם לא, אנשים מעניינים או סקרניים. הם טובים מאד בדבר אחד: בלעשות כסף".
זה כמובן לא מחקר מדעי וסביר שחוות הדעת הזו מותנית בחוויות סובייקטיביות. אבל תובנותיה של הבחורה העשירה והפיקחית מעוררות למחשבה.

חומוס

חומוס הוא כמו יין. מלבד זה שהוא אינו עשוי מענבים, אינו אדום, אינו משכר ולא משתפר כשהוא מתיישן. אבל הוא כן כמו יין במובן זה שקערת חומוס במקום אחד שונה דרמטית מקערת חומוס במקום אחר ודרושה אנינות טעם להבחין ביניהן. חומוס הוא מאכל עדין מאד, למרות עממיותו, וטווח הטעמים שניתן להפיק מהקטנית הצנועה הזו רחב מאד. יוסיף דעת יוסיף מכאוב ויוסיף אנינות יוסיף מחסור. מחסור בחומוס טוב. אני, הבה אומר זאת בגלוי ובאומץ, אנין טעם בענייני חומוס. אני מבין בחומוס, אתם מבינים? וזו בעיה. מקדשי חומוס רבים ומפורסמים קיימים בארץ. אבל אלה מקדשים לעבודה זרה, לאשרה ולבעל, שאינם הדבר האמיתי. שני מוסדות ירושלמים מפורסמים המתמחים בחומוס, ומפאת קדושת הגיליון לא אזכיר את שמם, הינם מאחזי עיניים לדעתי. לא זו הדרך ולא על זה דיבר המשורר. משכן ידוע ומיוחצ"ן לחומוס בצפון תל אביב, המפורסם באקסצנטריות של מלצריו, הוא אולי משכן לאמנויות הבמה, אבל הוא אינו היכל לחומוס טוב. חומוס יפואי מפורסם, שזוכה בפי רבים לכינוי "החומוס הטוב בארץ", הוא הונאה אחת גדולה. זה שהמלצרים מזלזלים בלקוחות אינו אומר שסחורתם טובה, כמו שזה שמישהי דחתה אותך אינו אומר שהיא האישה המושלמת. חומוס בינוני מינוס, ברמה של חומוס קנוי בסופר, מוגש שם ביפו באותו סגנון של חוסר סגנון מכוון, בדומה לאותו סגנון של סיפורי ברנר, שעליו טבע פרופסור מנחם ברינקר את הביטוי הפרדוקסאלי "רטוריקה של כנות". גם כאן, האלמנטאריות של ההגשה (קוצר הרוח, השלכת הצלחות לכיוון הסועדים, היעדר חמוצים ראויים לשמם), אינה מעידה על היעדר גינונים, אלא היא סוג של גינונים מחושבים היטב. אנשים, אתם מבינים, לא באמת מבינים בחומוס. הם חושבים שחומוס זו אווירה. הם סבורים שחומוס זה משל לעממיות. הם גורסים שחומוס הוא מטפורה לאותנטיות. ולכן הם הולכים שבי אחר תפאורות: חזות מרושלת ופשוטה במכוון, אדישות ואף תוקפנות של מלצרים, בעלי בית מבני דודנו וכדומה. אבל חומוס הוא לא משל, הוא נמשל. חומוס הוא בראש ובראשונה ובאחרון ובאחרונה מאכל; מאכל אלוהי כשהוא נעשה כמו שצריך, אגוזי ודשן, ומאכל תפל ומִשחתי, כשהוא לא. כמה פעמים נפלתי בהמלצות של אנשים שאינם מבינים, שנשבעים ביקר להם שחומוס זה וזה זה הדבר האמיתי, שאבּוּ אחד שבא מהגליל לתל אביב ופתח חומוסייה ראוי לשלושה כוכבים במדריך מישלן של החומוס. אני בטוח שבקרב בני דודנו הערבים מסתלבטים על חוסר ההבנה של היהוד הפרייארים. כלומר, אותם אלה שמגישים חומוס בינוני. לא אותם אלה שמגישים את פאר היצירה, כמו ב"לבנונית" באבו גוש למשל. כמה מהחומוסיות הטובות בתל אביב, "משוואשה" בפינסקר למשל, הן דווקא חומוסיות כמעט יאפיות, בלי אוונטות של אותנטיות, בלי סדיזם של מלצרים, בלי גינונים של סגפנות מעושה המעידה כי החומוס כאן הוא כביכול העיקר. באותן חומוסיות החומוס, לא התדמית, הוא באמת העיקר.

הערה קצרה על "הפגנת הפראיירים" אתמול

הנה כאן