ירושלים

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

התחנה המרכזית בירושלים

בסמסטר שהסתיים זה עתה העברתי סדנה לביקורת תרבות ואמנות ב"בצלאל" שבירושלים. כך קרה, שלראשונה זה שנים רבות, ביקרתי בעיר הבירה לפחות פעם בשבוע. הביקור השבועי חשף אותי לשינויים שחלו בירושלים מאז התקופה האחרונה ששהיתי בה רבות לפני כמעט עשור וחצי. השינויים בצבצו כבר בעורק התחבורה הציבורית החשוב ביותר שמחבר את תל אביב לירושלים, קו 480. בנסיעתי הראשונה לעיר הקודש, העיר אחד הנוסעים, יהודי מבוגר, מזוקן ודתי, לנהג על השירים שהתנגנו ברדיו. השירים הללו התנגנו לא בקול רם במיוחד אך לא בחרישיות. היהודי המבוגר מחה ולא בצורה עדינה על השירים והגיע מהר מאד לאמירות גורפות שמקורן בהקשר המיידי של הנסיעה באוטובוס לא היה ברור עד תום: "לא יעזור לכם כלום", הוא אמר לנהג, "זו מדינה יהודית". "מי זה 'לכם'?!" תהה הנהג. אבל היהודי המבוגר לא ענה לו: "תסגור את הרדיו או שתשים שירים אחרים, זו מדינה יהודית". אך אז שלף הנהג שחום העור קלף מנצח: "אבל אני לא יהודי! וזו גם המדינה שלי". הוויכוח שכך, המענה של הנהג נותר ללא מענה אך הוא גם הנמיך מעט את המוזיקה, בחצי-פשרה. בנסיעה אחרת בקו הזה, הפעם מירושלים לתל אביב, הושמע הרדיו שוב בקול יחסית גדול. היה נדמה לי שמדובר במהדורת חדשות של אחד הערוצים המסחריים המשודרת ברדיו. האינטונציה המעצבנת של קרייני החדשות, המטעימים את דבריהם במנגינה השגורה בפיהם, כאילו, אני מהרהר לפעמים, הם מדברים לילדים מפגרים שצריך להטעים להם מילה מילה, הייתה זו המוכרת. אלא שמשהו בתכנים העיר אותי מתרדמתי: בראש החדשות דווח על הלוויית גדול תורה חרדי. אחר כך רואיין בניזרי, שיצא כמדומני אז מהכלא, בראיון אוהד. התבוננתי בנהג: הפעם התחלפו התפקידים ודווקא הנהג חבש כיפה גדולה של "מתחזקים". הבנתי שאני עד לתופעה סוציולוגית מרתקת: מהדורת חדשות חרדית שנעשית כולה, מבחינה צורנית, כחיקוי למהדורות החדשות בערוצים המסחריים. בכל מקרה, קו 480 הפך כבר הוא לזירת מפגש ולעתים חיכוך בין חרדים ודתיים לחילוניים. כאילו הדמוגרפיה ממחישה את עצמה בכך שירושלים הדחוסה כבר זולגת מכל עבריה, שולחת מפלים לכיוון תל אביב. אבל החוויה החשובה ביותר מבחינתי ביחס לירושלים בהווה היא התחנה המרכזית בירושלים. וזו חוויה מדכאת. ההמולה, הצפיפות, היעדר החוש האסתטי, חוסר הסדר ומעל הכול התחושה של עוני ו-low life. ישנה כאן איזו שלומיאליות בסיסית בכניסה לתחנה, בתור לבדיקת התיקים. התור הזה מבולגן, לא מוסדר, כולו על הרחוב, והוא יוצר תחושה של צאן-אדם המבקש להידחק למכלאה. זה עניין שאפשר לתקנו, אך הוא מעיד על היעדר חוש אסתטי בקרב הרשויות. הבדיקה היא הכרחית כמובן, לנוכח הפיגועים שעברו על העיר המיוסרת הזו, אבל ניתן להסדיר זאת בצורה מכבדת יותר. אך מה שלא ניתן להסדיר באמצעות שינוי קוסמטי הוא את התמונה המובהקת של עולם שלישי שמציגה מהתחנה המרכזית. את העוני והכיעור שנובע מעוני – את זה לא ניתן לייפות במטה קסם. ירושלים ענייה משזכרתי אותה. דתייה יותר וענייה יותר מהעיר שהכרתי לפני עשור וחצי. בנסיעה אחת ברכבת הקלה החדשה, שממנה התפעלתי מאד, ניכר הפער ביתר הדגשה, הפער בין אמצעי תחבורה מתוחכם ו"אירופאי" לאוכלוסייה דלה ומרובה. אני אוהב את ירושלים ומתרגש מנופיה ומאתריה. אבל המראות בתחנה המרכזית, וגם בשכונות החרדיות שאליהן מזדחל האוטובוס הנוסע להר הצופים (משום מה לא חושבים פרנסי העיר שתלמידי האוניברסיטה זכאים לקו מהיר וישיר לאוניברסיטה), הם מראות מדכדכים. אני יודע שמכר שלי, בחור חרדי ראוי להערצה, עושה עבודת קודש בניסיון לשנות את היחס של החברה החרדית לעבודה. השינוי הזה הכרחי. מעולם לא חשבתי שאני, איש ספרות שיחסו, כמו יחסיהם של אנשי ספרות רבים, לעבודה הוא אמביוולנטי (פעם מנחם בן כתב הגדרה קולעת למשורר: "מי הוא משורר? משורר הוא אדם שלא אוהב לעבוד"), יטיף להכרח בעבודה. אבל הדלות והכיעור הירושלמיים ממחישים היטב את המצב: אדם לעמל יולד, ואם לא יוליד עמל מתוכו אך כן יוליד בנים ובנות לרוב– לאומללות יולד.

משל בלי נמשל

היום הארוך בשנה כבר מאחורינו. 21 ביוני. האין זה מוזר שבתודעתנו שיאי הקיץ הם יולי ואוגוסט, ולעתים גם "שלהי דקייטא שקשים מקייטא", דהיינו ספטמבר, בעוד ששיא הקיץ הרשמי כבר חלף-עבר? איני בקיא במטאורולוגיה. אני מניח שיש הסבר לכך ששיאי החום מתחוללים דווקא אחרי שחל היום הארוך בשנה. אבל אני מוצא בזה משל פיוטי נפלא: אנו מצפים לעתים לאירוע גדול שיתרגש עלינו בעוד אינני חלים וחשים שהשיא כבר נמצא מאחורינו. אבל מה הנמשל? אולי זה יהיה נמשל הולם: אמיל זולא, ברומן "היצירה", רומן שראה אור ב-1886, תיאר את מאבקו של צייר להכרה. דמות הצייר מבוססת על סזאן, חברו של זולא באותה עת. והנה, אם אני זוכר נכון, באחד הרגעים ברומן, הצייר שזכה סוף סוף להכרה והערצה פוגש בציירים צעירים ושאפתניים המביעים את תקוותם שגם הם יגיעו למעמדו יום אחד. "אינכם מבינים", אומר להם הצייר המבוגר, "שעכשיו אתם מצויים בשיא חייכם? בשנות היצירה והמאבק, כשאתם לבדכם מול הבד המתוח, לבדכם מול עצמכם. התהילה היא ריקה לעומת החיפוש והתעייה וחדוות הגילוי". הנה הנמשל שחיפשתי למשל היום הארוך בשנה: מה שנראה כשיא – חל הרבה אחרי שהשיא האמיתי כבר חלף-עבר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  On יולי 1, 2012 at 11:15 AM

    or the real bad thing come just after more and more bad things happend,—-ששיאי החום מתחוללים דווקא אחרי שחל היום הארוך בשנה.

  • חיפאית  On יולי 1, 2012 at 12:52 PM

    רשימה יפה – גם על התחנה המרכזית בירושלים, הזכרת לי את התחושה ביציאה/כניסה, וגם על היום הארוך בשנה. תודה.

  • עוגיפלצת  On יולי 6, 2012 at 10:28 PM

    אכן רשימה יפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: