עושר ועממיות

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

על העשירים

"אתה יודע, ארנסט, העשירים, העשירים-באמת, שונים מאיתנו". "כן, סקוט, יש להם יותר כסף". זה אחד הדיאלוגים המפורסמים בתולדות הספרות, דיאלוג שארנסט המינגוויי טען שהתנהל בינו לבין סקוט פיצג'ראלד (דיאלוג שכנראה לא היה, אלא נברא). על הדיאלוג הזה העיר מבקר הספרות ליונל טרילינג שעל אף שרגילים לראות את השורה של המינגוויי כשורה הטובה בדיאלוג, המינגווי הדמוקרט שופך צוננים על האובססיה של פיצג'ראלד ביחס לעשירים, הרי שפיצג'ראלד צדק: כסף משנה בני אדם ואחד מתפקידיה של הספרות לתאר מהם השינויים הללו.
לפני זמן מה ניהלתי שיחה מאלפת עם בחורה שגדלה בבית עשיר מאד. הבחורה המוכשרת עוסקת כיום באמנות, כמרד בבית ובסביבה העשירים כקורח בהם גדלה. הזעם שלה על הסביבה הזו עצום והתובנות שלה היו מאלפות. "תראה", היא אמרה לי, "אני אסביר לך מה המשמעות של לגדול לתוך ים של כסף. הרי רוב האנשים בעולם הם כאלה ממוצעים, הם סתם, לא מיוחדים משום בחינה. אבל ברגע שאתה לא חייב להתפרנס, אם אתה סתם אחד בלי תשוקה גדולה, אתה מאבד כיוון, אתה מתחיל להסתחרר, אתה נכנס לורטיגו. רוב בני האדם הממוצעים, אלה שאין להם חזון גדול וכדומה, החיים שלהם מקבלים צורה ומתמלאים בתוכן מעצם זה שהם צריכים להתפרנס. כך המטרה הפשוטה הזו מארגנת להם את החיים. אבל כשאין לך צורך דוחק כזה הכל נהיה כאוטי". "ומה לגבי אלה שיש להם חזון גדול? למשל, אלה שרוצים לעשות עוד כסף בעסקים? לנצח מתחרים? להגדיל את החברות שלהם וכדומה?". "תראה, מי שבאמת שאפתן בעסקים אכן יש לו מטרה ממוקדת. ואגב, זה היתרון של מי שבא ממעמד נמוך לעולם הביזנס והכסף, הרעב הזה. אבל אני אומר לך מה למדתי מניסיוני לגבי אנשים מצליחים בעולם הכספים והעסקים. קודם כל, צריך איזו מידה של אטימות מוסרית כדי להצליח שם, לא לראות בעיניים. אבל חוץ מזה, מה שלמדתי הוא שהכישרון לעשות כסף הוא כישרון שאינו גורר אחריו כישרונות אחרים. זה כישרון מסוים מאד, מבודד מאד, כמעט כמו חוש מוזיקלי. אלה לא בהכרח, לרוב בעצם לא, אנשים מעניינים או סקרניים. הם טובים מאד בדבר אחד: בלעשות כסף".
זה כמובן לא מחקר מדעי וסביר שחוות הדעת הזו מותנית בחוויות סובייקטיביות. אבל תובנותיה של הבחורה העשירה והפיקחית מעוררות למחשבה.

חומוס

חומוס הוא כמו יין. מלבד זה שהוא אינו עשוי מענבים, אינו אדום, אינו משכר ולא משתפר כשהוא מתיישן. אבל הוא כן כמו יין במובן זה שקערת חומוס במקום אחד שונה דרמטית מקערת חומוס במקום אחר ודרושה אנינות טעם להבחין ביניהן. חומוס הוא מאכל עדין מאד, למרות עממיותו, וטווח הטעמים שניתן להפיק מהקטנית הצנועה הזו רחב מאד. יוסיף דעת יוסיף מכאוב ויוסיף אנינות יוסיף מחסור. מחסור בחומוס טוב. אני, הבה אומר זאת בגלוי ובאומץ, אנין טעם בענייני חומוס. אני מבין בחומוס, אתם מבינים? וזו בעיה. מקדשי חומוס רבים ומפורסמים קיימים בארץ. אבל אלה מקדשים לעבודה זרה, לאשרה ולבעל, שאינם הדבר האמיתי. שני מוסדות ירושלמים מפורסמים המתמחים בחומוס, ומפאת קדושת הגיליון לא אזכיר את שמם, הינם מאחזי עיניים לדעתי. לא זו הדרך ולא על זה דיבר המשורר. משכן ידוע ומיוחצ"ן לחומוס בצפון תל אביב, המפורסם באקסצנטריות של מלצריו, הוא אולי משכן לאמנויות הבמה, אבל הוא אינו היכל לחומוס טוב. חומוס יפואי מפורסם, שזוכה בפי רבים לכינוי "החומוס הטוב בארץ", הוא הונאה אחת גדולה. זה שהמלצרים מזלזלים בלקוחות אינו אומר שסחורתם טובה, כמו שזה שמישהי דחתה אותך אינו אומר שהיא האישה המושלמת. חומוס בינוני מינוס, ברמה של חומוס קנוי בסופר, מוגש שם ביפו באותו סגנון של חוסר סגנון מכוון, בדומה לאותו סגנון של סיפורי ברנר, שעליו טבע פרופסור מנחם ברינקר את הביטוי הפרדוקסאלי "רטוריקה של כנות". גם כאן, האלמנטאריות של ההגשה (קוצר הרוח, השלכת הצלחות לכיוון הסועדים, היעדר חמוצים ראויים לשמם), אינה מעידה על היעדר גינונים, אלא היא סוג של גינונים מחושבים היטב. אנשים, אתם מבינים, לא באמת מבינים בחומוס. הם חושבים שחומוס זו אווירה. הם סבורים שחומוס זה משל לעממיות. הם גורסים שחומוס הוא מטפורה לאותנטיות. ולכן הם הולכים שבי אחר תפאורות: חזות מרושלת ופשוטה במכוון, אדישות ואף תוקפנות של מלצרים, בעלי בית מבני דודנו וכדומה. אבל חומוס הוא לא משל, הוא נמשל. חומוס הוא בראש ובראשונה ובאחרון ובאחרונה מאכל; מאכל אלוהי כשהוא נעשה כמו שצריך, אגוזי ודשן, ומאכל תפל ומִשחתי, כשהוא לא. כמה פעמים נפלתי בהמלצות של אנשים שאינם מבינים, שנשבעים ביקר להם שחומוס זה וזה זה הדבר האמיתי, שאבּוּ אחד שבא מהגליל לתל אביב ופתח חומוסייה ראוי לשלושה כוכבים במדריך מישלן של החומוס. אני בטוח שבקרב בני דודנו הערבים מסתלבטים על חוסר ההבנה של היהוד הפרייארים. כלומר, אותם אלה שמגישים חומוס בינוני. לא אותם אלה שמגישים את פאר היצירה, כמו ב"לבנונית" באבו גוש למשל. כמה מהחומוסיות הטובות בתל אביב, "משוואשה" בפינסקר למשל, הן דווקא חומוסיות כמעט יאפיות, בלי אוונטות של אותנטיות, בלי סדיזם של מלצרים, בלי גינונים של סגפנות מעושה המעידה כי החומוס כאן הוא כביכול העיקר. באותן חומוסיות החומוס, לא התדמית, הוא באמת העיקר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילה  On יולי 11, 2012 at 1:08 PM

    הייתי מרחיבה את מה שאמרה לגבי כשרון מחולל הצלחה, אל תחומים שונים מעשיית כסף. "צריך איזו מידה של אטימות מוסרית כדי להצליח ", גם באמנות ובכתיבה. נכון גם לעסקים ונכון גם לעיצוב וארכיטקטורה.
    הצלחה היא תרגום מה שהכשרון גונז בתוכו. הצלחה היא קודם כל יכולת שיווק, שכנוע ושיתוק לטובת האינטרס שלך. ניצול הזדמנויות קודם שהן נראות כהזדמנויות. וזה גם שכנוע עצמי שמה שאתה מפסיד (שהרי תמיד יש חוקי שימור ) עולה על מה שאתה מרוויח.
    בנוגע לאמירה על כך שרוב בני האדם הם סתם, זו מסקנה נכונה אם מתבוננים על העולם בלי הנחה או שמץ רגש דתי . וזו בדיוק ההסתכלות שמובילה אח"כ להאלהה של אלילי החומר. הכסף, היופי או החומוס של אבו חסן…

  • avivitmishmari  On יולי 12, 2012 at 7:48 AM

    תובנות מעניינות בחלק הראשון שלך (אני לא חברה במפלגת החומוס אז אתעלם מהשני 🙂 ). אפשר להוסיף שגם עצם הגדרת התפקיד "עוסקת באמנות כמרד" נגזר מן העושר. בני עניים לא "עוסקים באמנות כמרד" אלא נלחמים בציפורניהם לעשות אמנות ולשרוד, ורק כשבאמת העניין בדמם ברמה שלא מותירה להם ברירה אחרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: