על "חלומו של הקלטי", מאת מריו ורגס יוסה, הוצאת "אחוזת בית" (מספרדית: עינת טלמון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ספרו החדש של זוכה הנובל הפרואני שונה מאד מהרומן הקודם שלו שהפך לרב-מכר בארץ, "תעלוליה של ילדה רעה". בעוד קודמו עסק ביחסי גברים נשים, ונע על גבול הקלישאה אודות הפאם-פאטאל, הרי ש"חלומו של הקלטי" הוא רומן היסטורי-פוליטי חצי-תיעודי. עם זאת, זו אינה גיחה ראשונה של ורגס יוסה לסוגת הרומן ההיסטורי ו/או הפוליטי: "חגיגת התיש", למשל, עסק בדמותו ההיסטורית של רודן ברפובליקה הדומיניקאנית וספרים רבים של הסופר, שאף התמודד על נשיאות ארצו, עסקו בפוליטיקה המיוסרת של פרו.
רוג'ר קייסמנט, הדמות ההיסטורית שהינה גיבור הרומן המסופר בגוף שלישי, נולד באירלנד ב-1864 למשפחה אנגליקנית ותומכת בסיפוחה של אירלנד לאנגליה. מאמין תמים ונלהב באידיאולוגיה הקולוניאליסטית, זו שגרסה שאירופה מביאה תרבות, דת, מנהל וסדרי מסחר נאורים ורציונאליים למושבות, עקר רוג'ר בגיל 20 לקונגו, כנציגה של חברת מסחר בריטית ואחר כך כקונסול של משרד החוץ הבריטי. קונגו הענקית, שנמסרה על ידי המעצמות האירופאיות לכתר הבלגי ב-1886, הפכה למדינה מנוצלת כלכלית ומשועבדת פוליטית באכזריות מזוויעה. קייסמנט, שהתפכח עד מהרה מחלום הקולוניאליזם הנאור, כתב, בעקבות מסע מיוחד בקונגו, דו"ח למשרד החוץ הבריטי על זוועות הקולוניאליזם, דו"ח שזעזע את דעת הקהל העולמית. ב-1911, שוב בשליחות משרד החוץ הבריטי, יצא קייסמנט לפרו וכתב דו"ח מזעזע לא פחות על ניצול האינדיאנים בתעשיית הגומי הפרואנית, בידי חברה שנסחרה בבורסה של לונדון (אגב, החברה הזו היא עדות לנזקי עידן ה"הפרטה" הקודם, זה של המאה ה-19; ממשלת פרו הפקירה נתחים מארצה לשליטת חברת הגומי וזו, ששיקוליה כלכליים בלבד, השליטה באזורים נרחבים משטר עריצות נורא). הדו"ח הזה הדהד אף הוא בכל העולם התרבותי, החברה ירדה מנכסיה וקייסמנט המופנם והמסוגף הפך לידוען בעל כורחו. במרוצת השנים הפך קייסמנט ללאומן אירי ואף השתתף בניסיון לקשירת קשר בין המיעוט הלוחמני באירלנד לבין גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נתפס על ידי הכתר הבריטי ונדון למוות. אנו פוגשים אותו בראשית הרומן בכלא, ממתין להוצאתו להורג (שאולי תומתק ברגע האחרון) ומבנה הרומן מקדיש לסירוגין פרק קצר לקורותיו בכלא ובעקבותיו פרק ארוך לביוגרפיה שלו (המסע בקונגו, המסע בפרו וכן הלאה).
עד תום השליש הראשון של הרומן הוא נראה לי רומן חלש. התמה האנטי-קולוניאליסטית מעוררת אהדה כמובן, אבל אולי היא מעוררת אהדה רבה מדי. כלומר, זו תמה צודקת כל כך, "חינוכית" כל כך, שהרומן נחווה כרומן לבני הנעורים על דמות מופת היסטורית. לא בטוח שדמות כזו יכולה להוליד יצירה ספרותית גדולה, שחודרת ללב המאפליה, לאזורים עמומים יותר ומיוסרים יותר מבחינה מוסרית. והרי על קונגו בדיוק נכתבה יצירה חשובה כזו (אם כי, אולי, מוערכת יתר על המידה), "לב המאפליה" של קונראד. קונראד אף מוזכר כאן כי היה זה קייסמנט, לפי תחקירו של ורגס יוסה, שהשפיע על קונראד להכיר בזוועה הקולוניאליסטית. אבל הכוח של "לב המאפליה" הוא בטענה המטרידה והכללית על טבעו הנורא של האדם, שהסיקהּ הסופר מהקולוניאליזם הבלגי האכזרי. למעשה, קונראד לא כל כך תקין פוליטית לטעמנו העכשווי, בכך שהוא ראה באפריקה מרחב לא מתורבת שסייע לחשיפת הפרא שבאדם האירופאי "המתורבת". בעוד קייסמנט מתאים יותר לטעמם הפוליטי של רבים בתוכנו, בכך שהוא ראה באדם האירופאי על חמדנותו הקפיטליסטית את מקור הרוע. גם מבחינת הסגנון נראה היה הרומן הזה כרומן בינוני, בכך שהוא כמעט נעדר סגנון, הוא כמעט דיווח תיעודי על האיש קייסמנט ופועלו.
אולם עם ההתקדמות בקריאה השתנתה דעתי. גם אם הרומן רחוק מלהיות מופתי הוא מעניין. והוא מעניין לא בגלל הסיבה שורגס יוסה, בין השורות ובראיונות, טוען שהוא מעניין. ורגס יוסה מתייחס להומוסקסואליות של קייסמנט ותולה בה את העוקץ של הרומן: דמות מופת מוסרית הינה לעתים דמות מורכבת. אבל ההומוסקסואליות של קייסמנט, שהובילה למבוכה בקרב מעריציו ולהשכחתו היחסית במורשת הפטריוטית האירית, הינה דמות "אמביוולנטית" רק בערכי תקופתה ואינה יוצרת עבורנו, קוראים מודרניים, מורכבות וקונפליקט ביחסנו לדמות (אם כי ייתכן ואנסטסיה מיכאלי תחלוק על כך). קייסמנט הוא דמות מורכבת מבחינה אחרת, אליה ורגס יוסה פחות מתייחס: אדם שוחר טוב שהפך ללאומן קנאי שדגל באלימות; אדם שהיכולת לעשות טוב נבעה מערכים נאורים שהתגלו בתוך חוגים רחבים באימפריה הבריטית, אותה אימפריה שהוא פנה נגדה בזמן מלחמה. סיבה נוספת לכך שהרומן טוב נובעת מההשוואה המעניינת שנוצרת בו בין הקולוניאליזם לבין השעבוד הפנים-אירופאי, כלומר בין קונגו לאירלנד. אבל הסיבה העיקרית להנאת הקריאה הינה שזה בפשטות סיפור טוב הממוקם באזורים ציוריים על אישיות מרתקת ושכוחה. הקלישאה הביקורתית: "הכתיבה רק נדמית פשוטה וזורמת אבל הושקעה בה מחשבה רבה על מנת להופכה לכזו" אינה תקפה כאן. הישגו העיקרי של הסופר כאן הינו על דרך השלילה, ורגס יוסה לא מפריע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמואל לרמן  On יולי 13, 2012 at 4:58 PM

    שלום אריק,
    יש בעיה בסאב טכסט שלך לגבי המורכבות של קייסמנט. כתבת:"אדם שוחר טוב שהפך ללאומן קנאי שדגל באלימות". האם לאומנות קנאית לא טבעית לאדם שוחר טוב? ככל הנראה יאיר שטרן, או יצחק שמיר היו אנשים שוחרי טוב. יש כנראה משהו קמאי בהתייחסות לאדם שנלחם על משהו (ימני? לאומן?) שלא מתיישב עם אנושיות. האומנם ככה, או זו סתם סטיגמה שנבנתה בסבלנות לצורך אג'נדה מסוימת?
    שמואל ל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: