קיץ

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

קיץ

ושוב קיץ. חיינו סובבים במעגלים. לא רק התקדמות, אישית וכללית, לא רק פסאודו-התקדמות, כללית ואישית. אלא חזרה נצחית של סתיו, חורף אביב וקיץ וחוזר חלילה. מירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות, טען שההבדל בין הציביליזציה המודרנית המערבית, על שורשיה היהודיים-נוצריים, והחברות הפרימיטיביות נעוץ בתחושת הזמן. אנחנו, המודרניים, נעים כחץ שלוח לקראת העתיד, ויהיה זה "ימות המשיח", "הביאה השנייה" או הצטברות "הקדמה". הקדמונים תפסו את הזמן כמעגל ההולך וסובב ושב על עצמו.
ואולי אנחנו מייחלים להווה נצחי? המזגנים בעיר מצליחים לעמעם את הקיץ. תרבות המזגנים המפותחת של הישראלים, מפותחת בהרבה משל האירופאים, היא דוגמה מובהקת לתשוקה הכללית של המודרניים לחמוק מעריצות הטבע על חליפותיו ומשוגותיו.
על מזג האוויר הישראלי היו רגילים לקטר. בספרות העברית הקיטורים על החום משתרעים מברנר ועגנון עד שבתאי. אבל דווקא הגלובליזציה של שני העשורים האחרונים מביאה קולות אחרים. ככל שהישראלים רואים עולם, ובייחוד ככל שרבים הישראלים הצעירים שיוצאים לתקופות לימודים ממושכות באירופה ובארה"ב, אתה שומע יותר ויותר קולות מפתיעים. יש לנו מזג אוויר נהדר, אומרים פתאום רבים. החורף האכזר בניכר הצפוני והצפון-מערבי מכה בישראלים הצעירים. עשרה חודשים בשנה יש לנו מזג אוויר פנטסטי, אמר לי חבר ששהה באירופה שנים ארוכות. עשרה חודשים. חוץ מיולי אוגוסט.
ושוב קיץ. ושוב בעיר. כחמש עשרה שנה אני בתל אביב, אבל תמונת הקיץ שלי היא עדיין שביל עפר חיוור ומקומח, נוצץ בשמש צהריים, בפלחות סביב הכפר. את חוברות החופש סיימתי כבר ביום הראשון לחופשה ולפני משתרעים חודשיים תמימים, שבגן עדן שהוא גיהינום שהוא גן עדן של הילדות נדמים כנצח. בשעות הצהריים המעולפות אני רוכב בכבישי הכפר השותקים ובערב על אותם אופניים עליתי על צינור גומי שהונח באמצע הכביש והתגלה כנחש.
כשהזיעה מתחילה להינגר אני מייחל לסתו ועם תחילת הסתו אתגעגע ודאי לימות הקיץ המופזים. אביזרי הקיץ המובהקים ספוגים אמביוולנטיות: ים (צינה וחול), אבטיח (מתיקות ודביקות), שמש (אור וחום), בגדים קצרים (התפעמות ותשוקות מייסרות).

המשתה

באחר צהריים קיצי ופנוי במפתיע מעבודה נטלתי מספרייתי את "המשתה" של אפלטון והלכתי לבית הקפה הקבוע שלי לקרוא בו. על כריכתו הפנימית כתבתי, כפי שנהגתי לכתוב בעבר, את זמן קנייתו על פי הלוח העברי: טבת תשנ"ז. חלפו כחמש עשרה שנה, אם כך, מאז קריאתי בפעם הקודמת. לפנים נהגתי לומר כי ספרים שהתפעלתי מהם בראשית שנות העשרים שלי אינם מכזיבים אותי בקריאה שנייה. זאת בניגוד לסרטים. אבל בשנתיים האחרונות אירע לא אחת שהתאכזבתי מספר שהרעיש אותי לפני עשור ומחצה. "לוליטה" של נבוקוב, למשל, שהדהים אותי בתשנ"ה הדהים אותי, והפעם לשלילה, לפני כשנה במצועצעות ובהתאמצות שלו. אבל באור אחר הצהריים הקיצי המזהיב והולך, מתחוור והולך, מאפיר והולך, "המשתה" הזהיר כבראשונה. איזה עומק ואיזו חיוניות ספרותית יש בשיחה ובתיאור השיחה שמנהלים סוקרטס, אריסטופאנס, אלקיביאדס וחבריהם על מהות הארוס באותו סימפוזיון של יין ושיחה נאה. כמה יפה תיאורו של אריסטופאנס את מהותו של ארוס כתשוקה של מי שפעם היו אחד לחזור ולהיות אחד. בני האדם נולדו בעלי שני ראשים, ארבע עיניים וארבעה רגליים ונחתכו אי אז באמצעיתם, מספר אריסטופאנס, וכעת הם כמהים להתאחד מחדש. כמה מעמיקים שני הדוברים הראשונים, הפחות מוכרים, המדברים על הקשר שבין ארוס לפוליטיקה: הראשון מדבר על כך שהאוהבים מחזקים את המדינה, כי תשוקתם זה לזה מביאה אותם למעשי אומץ לב. והשני טוען ההיפך, הארוס מונע מהמדינה להשתלט על האזרחים ושנוא על העריצים זאת מכיוון שהאהובים מציבים את אהוביהם מעל דרישות המדינה. כמה מודרנית וחיונית החלפת העקיצות בין סוקרטס לאלקיביאדס. כמה ערמומי ואירוני אפלטון, שבטקסט שמבטא גם שנאת נשים ותפיסה שהאהבה האמיתית היא בין גברים שם את דברי החוכמה המרכזיים דווקא בפיה של אישה חכמה, דיוטימה, המלמדת את סוקרטס על טיבו של הארוס. כמה עצובים-מתוקים דברי סוקרטס על כך שארוס אינו יפה, כי היפה אינו משתוקק ליופי וארוס הרי משתוקק. וכמה מעמיקים דבריו על תשוקת האלמוות שמפעמת בארוס, רצונו "להוליד ביפה" בנים ובנות בשר ודם וכך לזכות בחיי נצח, או רצונו של ארוס לחנך וכך "להוליד" ממשיכים ברוח. כי חינוך לפי סוקרטס הוא סוג של אהבה והסוג הנעלה ביותר. לא נס ליחו של "המשתה" ולא נחסר מזגו.

נהג מונית

ידידתי היהודייה הבריטית הגיעה לביקור בארץ עם בתה בת השנתיים ונסענו יחדיו במונית. הנהג דיבור בקולי קולות בטלפון עם עוזרת הבית שלו ובירר מה היא הכינה לצהריים. השיחה הקולנית נמשכה ונמשכה, ההתלבטות אכן הייתה קשה (קציצות או סטייק) וידידתי הוכתה בתדהמה. בלונדון נהג המונית אינו מדבר עם הלקוחות ובטח שלא בסלולרי ובטח שלא בקולי קולות. אבל מה הגויים האלה מבינים.
ואפרופו לונדון. איבדתי את "שירה" של עגנון שלי. לבטח השאלתי אותו למישהו ושכחתי למי. הלכתי, אפוא, לחנות הספרים (החדשים) הגדולה במדינה, ל"צומת ספרים" בדיזנגוף סנטר. אבל אין להם את "שירה". לא זו אף זו: אין לאף חנות ברשת בתל אביב. וזה עגנון. אינני מדבר על ביאליק, ברנר, גנסין, שופמן, ברדיצ'בסקי. תמהני אם יש בלונדון חנות ספרים בעלת יומרה כלשהי שבה לא תוכל להשיג את דיקנס, שייקספיר, אוסטין או קונראד. אבל אנחנו "עם הספר".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • פה  On יולי 22, 2012 at 9:54 AM

    תודה אריק, טור חביב.

  • לי  On יולי 22, 2012 at 7:02 PM

    אריק שלום, מה תגובתך (כאיש תרבות) על הרצח שארע בקולורדו בהקרנת הבכורה של "באטמן"? איזה יחסי גומלין – אם בכלל – אתה רואה בין הרצח והאפלולית בסדרת הסרטים שביים נולאן?

  • אריק גלסנר  On יולי 23, 2012 at 11:12 AM

    תודה, פה.
    לי – אני כמובן מתנגד לרצח.

    ובנימה רצינית יותר: אתמול ראיתי את הסרט ולפחות בסרט הזה, שהנו חביב וטיפשי בו זמנית, אין קטליזטור כלשהו למעשה כזה.

  • לי  On יולי 23, 2012 at 11:53 PM

    התוצאה של כל זה, שפתאום בא לי ללכת לראות את הסרט (באטמן)…אוף!

  • רון  On יולי 25, 2012 at 10:52 PM

    המעוניין בסטייק טרטר עדין ועסיסי (יוסלחו הצמחונים) שלא ינסה את מזלו במקדונלדס.
    צריך עזרה עם 'שירה'?

    • רון  On יולי 25, 2012 at 10:52 PM

      ויסלחו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: