תל אביב והמחאה (טור אחרון ב"מוצש")

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

תל אביב

תל אביב משתנה. העיר הנהנתנית שאליה הגעתי בסוף שנות התשעים עברה תמורה מהותית. המחאה החברתית, אותה מלחמת יום הכיפור במהופך, כלומר הפתעה שפרצה משום מקום כביכול אבל הפעם הפתעה לטובה, הינה הפתעה בעיקר בגלל המיקום. מי היה מאמין בשנות התשעים שמתל אביב תיפתח המחאה. בדיעבד הכל הגיוני: מעמד הביניים נחלק לשניים. אלה שחיים טוב יחסית ואלה שמתרוששים והולכים והעתיד נראה להם מקדיר והולך. אותו מעמד ביניים צעיר מרושש, או כזה שחוזה שבעתיד לא ישתנה מצבו, הצית את המחאה. והוא תל אביבי.
הוא תל אביבי מהסיבה הזו: במעמד הביניים שהצית את המחאה בולטים אנשי המקצועות היצירתיים. אמנם למחאה הצטרפו עד מהרה אנשים רבים שחפצים בחיים שאינם מרדף מתנשף אחר הבטחת איכות החיים הבסיסית במדינה מתוקנת, אבל המובילים היו אותם אנשי המקצועות היצירתיים. ואלה מטיבם אנשים שרוצים לומר דבר מה. כלומר, אנשים שיכולים פחות מאחרים להגמיש את אישיותם המקצועית לדרישות השוק. האינדיבידואליות שלהם תמחה נגד ויתור כזה ויש להניח שהמחאה הזו של האישיות גם לא תאפשר להם תפקוד טוב במקצועות ש"השוק" תובע. ואותם אנשי המקצועות היצירתיים חיים בדרך כלל בסביבה אורבאנית, מטרופלינית. והמטרופולין הישראלי היחיד הראוי לשם זה הינה תל אביב.
זה מעמד הביניים התל אביבי המרושש והחדש. והוא רציני מאד. בקפה בו אני עובד ובו אני כותב גם את הטור הזה , מבקרת לעתים גם אחת ממנהיגות המחאה הבולטות. יום אחד היא התיישבה לידי עם חברה ובעל כורחי שמעתי את שיחתן. אמנם לא אצילי לצותת ובטח לצטט שיחה שהגיעה לאוזניך בלא כוונת הדוברות. אבל, כאמור, השיחה הגיעה לאוזני בעל כורחי ויותר חשוב: היא הייתה שיחה מרשימה. "אני רוצה לדעת הכל, הכל", אמרה החברה, "איך החינוך עובד במדינות אחרות, למשל. קראת את הכתבה על פינלנד?". מנהיגת המחאה הנהנה והשתיים שקעו בשיחה על תחלואות מערכת החינוך בארץ ועל הדרכים לשיפורה. "טוב", צחקה החברה, "שם בסקנדינביה ברור שזה מוצלח, כי נשים מנהלות את זה". האזנתי וחשבתי לעצמי ששיחות כאלו, על מצבו של "כלל ישראל", לא ייחלתי ולא פיללתי שאשמע אי פעם בתל אביב. אותם אלה שמנידים בראשם לעומת התל אביבים "המפונקים" אינם מבינים את התהליך ההיסטורי שמתחולל מול עיניהם. תל אביב נפלגה לשניים: חלק שבע יחסית, שאמנם אוהד לעתים את המחאה בקול רפה, אך לעומתו עולה חלק חדש, מרושש, זועם. ואגב, בתוך החלק הזה לא זניח מקומם של המהגרים אליו ממקומות אחרים: חוזרים בשאלה מהחברה החרדית והציונית-דתית, מהגרים "מזרחיים" ו"רוסיים" מהפרובינציה וכיוצא בזה. כיוון שמאז ימי התיכון והילדות, אז הפגנתי בהפגנות ימין רבות מספור, לא ראיתי אנרגיות כאלו ודבקות אידיאולוגית כזו כפי שנוכחתי לראותן בקיץ שעבר והנוכחי, אפשר לייחס חלק מהתופעה לנוכחותם של צעירים שאכן גדלו בסביבות אידיאולוגיות לוהטות.
האנרגיות של המחאה בקיץ שעבר וגם בקיץ הזה היו בחלקן זועמות ומיוזעות. תל אביבי מיוזע – את זה הכרתי. תל אביבי זועם ומיוזע – זה דבר חדש. "בעיקר בעיניים של הגברים", אמרה לי ידידתי ששהתה שבועות רצופים במאהל רוטשילד בשנה שעברה, "ראית לפעמים משהו קשה, זעם שהיה בו גם משהו מפחיד-מיני".
הדיאלקטיקה של ההיסטוריה פעלה לטעמי כך: בצד השינויים הדמוגרפיים שפועלים לצמצום כוחה של מי שהייתה השדרה המרכזית של הישראליות, התרוששות מעמד הביניים, שבחזיתו מעמד הביניים היצירתי, הפכה את התל אביביות לסקטור בין סקטורים. אין רק "ערבים", "מתנחלים", "רוסים", "חרדים" ו"מזרחים". כעת יש גם "תל אביבים", כלומר אותו חלק שהיה בעבר לוז הישראליות וכעת, עקב התרוששותו ופגיעותו, חש עצמו כסקטור נוסף. התהליך הזה, ב"עורמת ההיסטוריה", אינו תהליך רע. פתאום גם התל אביבים הפכו לסקטור. כלומר גם הם הפכו להיות מיעוט, גם הם הפכו להיות "המשוגע עם האקדח". וגם בהם צריך להתחשב, כפי שצריך להתחשב בקבוצות לחץ מאורגנות אחרות. ולמרבה המזל, "המשוגע עם האקדח" הזה רוצה דווקא בשיפור החיים לכלל האזרחים. כלומר, יש סיכוי שהסקטור הזה יהיה מה שהיה הפרולטריון בתיאוריה המרקסיסטית, שכונה בעגה ההיא "סובייקט ההיסטוריה". יש סיכוי שהסקטור החדש הזה יוביל שינוי כללי בחברה הישראלית.

טור אחרון

זהו טורי האחרון במסגרת זו. יחס מיוחד היה לי לכתיבה ב"מקור ראשון", בטור "מבקר חופשי", אותו כתבתי בין 2004 ל-2007 (וזו הזדמנות להצהיר שהקרדיט על הבחירה המוצלחת של שם הטור ההוא מגיע לאמנון לורד) ובטור הנוכחי, "בא לבקר", אותו כתבתי בשנה וקצת האחרונה. היחס המיוחד נבע, קודם כל, בגלל שידעתי שאמי ואחיי לבטח קוראים אותו (או כך אני מניח. אבחן אותם בפגישה המשפחתית הבאה). אבל גם בגלל ש"מקור ראשון" הוא העיתון של הציבור ("ציבור", מילה שמסגירה שאכן אתה בא מ"ציבור") שהיה כור-מחצבתי, כמו ש(לא) אומרים. למעשה, פרסומיי הראשונים הופיעו בעיתון של אותו "ציבור", אמנם קטן בהרבה מ"מקור ראשון". בזמן שעוד למדתי בישיבה בבית אל, ב-1992, פרסמתי בכתב העת של היישוב השכן "עט עופרה" כמה שירים. אניח לביוגרפים לאתרם. הכתיבה לחברה שהיית פעם חלק ממנה מורכבת ומאתגרת. אני מניח שחלק מדבריי הרתיעו או אף, אם איני מחמיא לעצמי, עיצבנו. זאת למרות שאינני, בחיים ובכתיבה, חובב גדול של פרובוקציות. אבל קיבלתי גם כמה וכמה תגובות אוהדות ומחממות לב. אני מקווה שנתראה בעתיד במסגרת זו או אחרת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד  On אוגוסט 6, 2012 at 3:54 AM

    אני מניח שגם אתה מפסיק לכתוב שם בעקבות גל הקיצוצים האחרון שם. חבל, קראתי אותך בשקיקה. היה נדמה שהעיתון הזה יהיה אלטרנטיבה איכותית לעיתון הארץ, נדמה שהחזון הולך ונמוג לו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: