Monthly Archives: אוגוסט 2012

על רגע אחד בטלוויזיה האמריקאית

הנה כאן

על "אמריקה, אמריקה", של איתן קיינין, הוצאת כינרת-זמורה-ביתן (מאנגלית: אסף שור)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסופר של הרומן הזה, שראה אור במקור בארה"ב ב-2008 וזכה שם להצלחה, מלמד בסדנת הכתיבה של אוניברסיטת איווה, סדנת הכתיבה הנחשבת ביותר באמריקה. כך נכתב על גבי הכריכה האחורית. אני מקווה שלא תהיה זו אי הגינות רבה מדי מצדי להשתמש בפרט הביוגרפי הזה ולטעון שהספר הזה ממחיש מה סדנת כתיבה יכולה ומה אינה יכולה לעשות. זאת כי הרומן כתוב במקצוענות רבה מאד, במיומנות כמעט ללא רבב, אבל העיקר, העיקר חסר מן הספר. כלומר, הפרטים כאן מוגשים באפיון ובתזמון ואף בסגנוּן מצוינים, אבל הנושא המרכזי של הרומן, מה שיש לסופר לומר, מה שהיה אמור להיות המניע המרכזי שלו לכתיבה – הוא קלישאה אחת גדולה.
המספר של הרומן הוא קורי סיפטר. הוא מספר לנו ב-2006 את קורותיו כנער, בן למשפחת פועלים, בתחילת שנות השבעים. מדי פעם הוא מדלג קדימה בסיפורו ואף שב אל ההווה של הרומן, כשהוא בהווה זה עיתונאי בכיר בעיתון פרובינציאלי אך עצמאי. ב-1971 היה קורי בן 16 וחי עם הוריו בעיירה קטנה במערב מדינת ניו יורק. הוא נקרא לעבודה בבית האדם העשיר ביותר בעיירה, ליאם מטרי, אדם עשיר בקנה מידה ארצי. בביתו של אותו אדם, המתואר כאן באופן חם ואוהד, כעשיר פטרנליסטי שאוהב לעבוד בעצמו ומיטיב עם עובדיו, מתוודע קורי הנער לסנטור הדמוקרטי הנרי בונווילר, ידידו של ליאם מטרי. מטרי מסייע לסנטור להתמודד על נשיאות ארצות הברית, תחילה בבחירות המקדימות של הדמוקרטים ואחר כך, זו התוכנית, מול ניקסון. קיינין, הסופר, "משתיל" בעצם מועמד דמוקרטי נוסף במערכת הבחירות ההיא. בונווילר הוא "ידידו של האדם העובד", פוליטיקאי בעל אידיאלים דמוקרטיים של שוויון ותומך רדיקלי ביציאה מוייטנאם. אבל עד מהרה מתברר שיש לפוליטיקאי האידיאליסט הזה, האידיאליסט באמת, צדדים אפלים.
בכל מה שכרוך בעיצוב רוב הדמויות, בניית המתח, שליטה בפרטים הריאליסטיים, הרי שהרומן מצוין. מבחינה רעיונית, קיינין דן ברומן בנושאים רבים, חשובים וכבדי משקל, שנוגעים להווה שלנו לא פחות מאשר לעבר. הוא דן ביחסים המעמדיים באמריקה, בהשחתה שמשחית הכוח גם את הטובים והאציליים, בסיבות לתבוסת הרוח הדמוקרטית הרוזוולטית בארה"ב בשלושת העשורים האחרונים של המאה העשרים, במעבר של אמריקה מקפיטיליזם פטרנליסטי, קפיטליזם אגרארי ותעשייתי, לקפיטליזם פוסט-תעשייתי וצרכני, קפיטליזם תאגידי נטול פנים וכתובת ברורים. ניכר שקיינין כותב מההווה שלנו, בתחילת המאה ה-21, הווה שחזר לעסוק בסוגיית אי השוויון הקיצוני בחברות המערביות, ובאחד הקטעים המספרים על ההווה ברומן, מבטא אף באופן מפתיע אביו הקשיש של הגיבור השקפה מרקסיסטית. אבל בנושאים החשובים באמת הללו קיינין אינו מחדש כמעט. ואכן צריך כישרון ספרותי אמיתי, כזה שאינו נרכש בסדנת כתיבה, על מנת לחדש בנושאים הללו, כישרון כמו של סקוט פיצג'ראלד למשל, שבסיפורו הגאוני "יהלום גדול כמו מלון הריץ", מפגיש אף הוא, כמו קיינין, נער נטול אמצעים עם עושר אמריקאי אגדי, אלא שבסיפור הזה חושף פיצג'ראלד פן נסתר בקפיטליזם, התשוקה האנטי-סוציאלית העמוקה שמזינה את תאוות הבצע. בנוסף, התיאור של אביו של קורי, עובד הכפיים הגא ואוהב העבודה, "לא היה ולו יום אחד בשמונים שנותיו שלא התאפיין אלא בעבודה קשה, איפוק ואדיבות", הנו קלישאה אמריקאית, שחוזרת בעיקר בתיאוריהם של בנים, שנעו מעלה בסולם החברתי, את אבותיהם ממעמד הפועלים או המעמד הבינוני הנמוך. אפילו פיליפ רות, ב"נחלת אבות" המצוין שלו, לוקה בזה. קלישאי גם תיאורו של מטרי, המיליונר האידיאליסט. גם מבחינה סגנונית, בעצם, ישנה נימה קלישאית בספר: הנימה המפוכחת והמדודה של המבוגר המתאר את נערותו, הנימה הענווה והכנה והמעט מלנכולית של מי שמתחייב לספר את האמת המרה. קיינין מרצף את דברי הגיבור שלו בביטויים כגון "אני מודה ש'", "אני לא חושב שאני מגזים אם אומר ש", ביטויים שמעצבים את המספר ככן, עניו ומאופק, אבל שהשימוש בהם לעתים מכאני. באחד המקרים נחשפת המכניות באופן ברור: קורי עד לתאונת מטוס שהגישה אל מקום התרסקותו קשה. הוא מסייע לכבאים לפלס דרך אל מקום התאונה וכותב: "אני מודה שהיה משהו מעורר ביכולת לסייע". מדוע צריך "להודות" בכך? הרי זה מובן מאליו ולא מביש כלל? אלא שהנימה הענווה שבאמצעותה מעצב קיינין את הגיבור שלו יצאה כאן משליטה והשתרבבה למקום שלא היה בה צורך. אך מעל הכל, כאמור, הסיטואציה הבסיסית של הרומן, דהיינו: כיצד נחשפים "החיים" לעיניו של נער תמים, כיצד הוא מגלה כי הכוח הפוליטי משחית וכי בני האדם הנם כפולי פנים, קרי גם "הטובים" בעלי צד חשוך – הסיטואציה הבסיסית הזו היא קלישאה אחת גדולה.

על "שלושה בבומל", של ג'רום ק. ג'רום, הוצאת "קמין" (מאנגלית: יונתן בר)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הצחוק המשחרר, הבוקע ממעמקי הבטן ומרטיט את כל הגוף, לא הגיחוך בזווית הפה המלווה לעתים גם ב"חה" מכאני, ובכן הצחוק המשחרר הפראי הופיע לראשונה בעמוד 40. בהכנות לנסיעת-הטיול בגרמניה, ל"בומל", נזכרים שלושת הנוסעים העתידיים באותה פעם בה נסע אחד מהם, האריס, עם אשתו לנסיעת טיול על אופניים בהולנד. הזוג הצעיר נסע על אופניים דו-מושביים ומרת האריס הושלכה מהמושב האחורי בקטע מקטעי הדרך. הלומת הפתעה, היא צפתה בהאריס הגא ממשיך לדהור הרחק ממנה עד שלבסוף נעלם מהעין. האריס, שלא שם לב להיעלמות אשתו, "המשיך לרכוב בהנאה רבה. לפתע נראה היה לו שהתחזק באופן פלאי". הוא אף מפטיר לכיוון "מה שהיה בדעתו מרת האריס", כותב ג'רום, כי: "מזה חודשים רבים לא נדמו האופניים כה קלים". רק לאחר חמישה מיילים הבחין האריס בהתאיינות אשתו אבל כשסיפר אובד עצות לאיכרים הולנדיים שאשתו נעלמה הופתעו האיכרים מכך שהאריס נסער מכך. מכל קשת הרגשות האנושיים, דאגה לא נראתה לאותם איכרים הרגש הראשון שעולה בבעל כשאשתו נעלמת.
הומור הוא פעמים רבות שחרור של תוקפנות. ובקטע הזה, בו גבר מגלה כמה קל לרכוב ללא אשתו מאחור, מטפל ג'רום בעוינות הבלתי נמנעת שיש בין בעלים לנשים. ואגב, ייתכן שכתוצאתן של התרבות והביולוגיה שפינקו אותו כאחת, הגבר נוטה יותר לעוינות כזו, לתחושה שרוחו החופשיה בת האלמוות הושמה בסד הזוגיות הארצית (חנוך לוין עשה מזה מטעמים). נרגנות, כך נדמה, היא תכונה גברית יותר מאשר נשית. התרבות והביולוגיה כאחת תבעו מהנשים יותר סתגלתנות (והתרבות ואף הביולוגיה משתנות רק בדורות האחרונים).
בכל אופן, אחד ההבדלים העיקריים בין "שלושה גברים בבומל", שראה אור ב-1900, ל"שלושה בסירה אחת", המפורסם ממנו, שראה אור 11 שנים לפניו, הוא שבעוד בספר הראשון היו השלושה רווקים, הרי כאן שניים מהם, ג'רום עצמו והאריס המוזכר, נשואים. כך שחלק גדול מההומור, בעיקר בתחילת הספר, נוגע ביחסי גברים-ונשים ונובע מהם. למעשה, עצם החלטתם של השלושה לצאת לטיול אופניים בגרמניה היא רצון מודע-למחצה להתרחק קצת מעול הנישואין. "עלינו לנהוג בכנות ובהחלטיות", מצהיר ג'רום ומרמה גם את עצמו (ג'רום הדמות, לא הסופר שמודע להונאה העצמית כמובן), "אומר לאתלברתה [אשתו] שהגעתי למסקנה שגבר לעולם לא מעריך את האושר שנמצא אתו דרך קבע. אומר לה שעל מנת להוקיר את הדברים שבהם בורכתי כפי שידוע לי שיש להוקיר אותם, בכוונתי להתנתק ממנה ומהילדים למשך שלושה שבועות". לעוגמת נפשו מגלה ג'רום שאשתו שמחה, שמחה מדי, על כוונתו להניח לה.
הצחוק המשחרר הראשון הופיע כאמור בעמוד 40. אבל הוא לא הרבה לשוב לאורך הספר. לפחות הקורא הזה לא מצא את עצמו פעמים רבות נחנק מצחוק, כלומר מטה את ראשו לאחור, אוחז בבטנו ומתנודד, כמי שמחכה לבכי שאינו בא, באופן שהנו קומי בפני עצמו. מעטים כל כך הספרים שגורמים לנו לצחוק כך, ספרים כמו שהיה זכור לי שהנו "שלושה בסירה אחת". אבל "שלושה בבומל" לא מצחיק עד כדי כך, וקריאה נוספת לצורכי ביקורת זו בקודמו גילתה שבקריאה שנייה גם ג'רום המוקדם קורע פחות.
אבל זה ספר מומלץ לקריאה. ג'רום שנון רוב הזמן, רהוט כל הזמן ומדי פעם אכן קורע. אבל יש ערך מוסף אחר ומפתיע לספר ההומור והסאטירה הזה. התווספה לו תמה רצינית כמו סרטן, כמו שאומרים באנגלית, תמה שלא העסיקה יותר מדי, יש לשער, את קוראיו ב-1900. זאת כי ג'רום מקדיש את "שלושה בבומל" לא רק למסע גופא של שלישיית החברים הוותיקים ב"יער השחור". הוא מקדיש דפים רבים לתיאור וניתוח מאלפים של התרבות הגרמנית בעיניים אנגליות. ואלה דפים מצמררים לאור מה שהתרחש בהמשך המאה שג'רום כתב ממש בפתחה. "מאחר שיש לי נקודת מבט אנגלו-סקסית על העם הגרמני, יתכן שתהיה לי מדי פעם ביקורת כלפיהם בספר זה", מתנצל ג'רום. אבל תצפיותיו המדויקות, בדיעבד, אינן מצדיקות את ההתנצלות. הוא מתייחס לאהבת הסדר האובססיבית ("הגרמני נושם את אהבת הסדר עם כל שאיפת אוויר, תיפופיו של התינוק הגרמני יוצרים מקצב מוסיקלי"); לנוקשות הנובעת מאהבת הסדר הזו ("בגרמניה כל הפגמים האנושיים מתגמדים מול פשע הדריכה על הדשא. הגרמנים סוגדים לדשא"), ומעל הכל: לצייתנות הגרמנית. הפרק האחרון בספר מוקדש כולו לצייתנות הגרמנית והוא נבואי ממש: "אינדיבידואליזם אינו מעורר עניין במצביע הגרמני. הוא מוכן – דורש – לקבל שליטה ובקרה בכל תחום", כותב ג'רום וממשיך: "השוטר הוא דת עבורו". הצייתנות הגרמנית, שאגב ג'רום מייחס את מקורה לחינוך הנוקשה בבתי הספר הגרמניים, כה מרחיקה לכת עד כי "לא אופתע לשמוע שכאשר נידון אדם למוות בגרמניה ניתנת לו פיסת חבל ומצוּוה עליו לתלות את עצמו […] הפושע קורא בקפידה את הוראות המשטרה ומוציא אותן לפועל במטבח שלו". לאור זאת "ניתן לומר על הגרמנים שהם עם שילך לכל מקום ויעשה כל דבר שיצוו עליו".

כמה המלצות קריאה באנגלית

הנה הן כאן

"על-תרבות" – מגזין מקוון חדש לתרבות בעריכתי

"על-תרבות" הוא מגזין חדש מקוון שיעלה לרשת פעמיים בחודש במסגרת אתר "MySay". המגזין ייערך על ידי. כוונתנו (כוונתי וכוונת מערכת האתר) להביא לקוראינו כתיבה רהוטה, אינטליגנטית ומשכילה, של מסות, מאמרי ביקורת וכתבות, בתחומי התרבות השונים.

עוד על המגזין החדש כאן

למגזין עצמו

בגיליון הראשון:
בועז כהן על קלאסיקות רוק

עידו הרטוגזון על דה-קרימינליזציה של סמים

דרור בורשטיין בסיפור קצר

שהרה בלאו במסת ביקורת אישית על "למח של הימלר קוראים היידריך"

עמית איצקר בכתבת-סקר על הקולנוענים החשובים בעולם מתחת לגיל 45

קטע ממסה של דיוויד פוסטר וואלאס "משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם"

מיכל גורדון במסה על אפלטון ובובר

הצעות למאמרים, ביקורות ומסות, וכן קטעי פרוזה לבחינת מערכת "על-תרבות", ניתן לשלוח אלי בכתובת המייל הבאה: arikglasner@hotmail.com

על "סוף הגוף", של איל מגד, הוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

"לא לקחת את עצמך ברצינות" הוא מעין צו תרבותי עכשווי שמלמד לא מעט על התקופה בה אנו חיים. לכאורה, זוהי הוראה שלילית אך שכולה חיוב. אנחנו הרי מכירים את האנשים שדווקא "לוקחים את עצמם ברצינות" יתרה, והופכים או לעריצים, שמטילים על סביבתם את משקלם העודף, או לאומללים, שכורעים תחת נטל עצמם. אבל האתוס העכשווי הזה המורה לנו "לא לקחת את עצמנו ברצינות", או בגילומיו העממיים יותר, מורה לנו "להקליל" או "לא לחפור", מסתיר לעתים מאחורי החזות העולצת ייאוש עמוק. אל תיקחו את עצמכם ברצינות, מדריכה אותנו הצייטגייסט, כי ממילא לא ניתן להתייחס לעצמנו ברצינות בעולם גדול כל כך, גלובלי כל כך, שבו הפרט נמעך תחת תהליכים כלכליים ופוליטיים, אירועי-מדיה, רשתות-חברתיות וכיוצא באלה, שגדולים ממנו מיליוני מונים. אל תיקחו את עצמכם ברצינות, מתרה בנו המוסר החדש, כי ממילא לא ניתן לקחת את האדם ברצינות, בעקבות גילויי המדע, או הפרשנות הפופולארית של גילויים אלה, המרמזים שהאדם הוא מין שילוב של קוף-עילי ומחשב-על. לא לקחת את עצמך ברצינות הינה לעתים אמירה דיכאונית שרק מתחפשת להשקפת עולם נונשלאנטית.

המהלך החשוב של איל מגד ביצירותיו האחרונות ("זוג", "איך לחיות", ובעיקר "ארץ, אישה" וספרו הנוכחי, "סוף הגוף") מתמצה לדעתי בכך שמגד הולך בכיוון ההפוך לחלוטין לרוח התקופה. מגד לוקח את עצמו ברצינות תהומית, הוא כבד מאד וחופר מאד. ועל כל אלה תהילתו. העיסוק של מגד בעצמו, בשלושת הספרים הקודמים באוטוביוגרפיות מפורשת ואילו כאן תחת מעטה בדיוני דקיק, הוא כמובן נרקיסיסטי. אבל נרקיסיזם, חשוב מאד לומר לאור ההשמצות ואי ההבנות של המושג באקלים האינטלקטואלי הנוכחי, הוא גם המקור לתחושות של ערך-עצמי, כבוד-עצמי, אצילות ובכלל לתחושת האינדיבידואליות שלנו. היוונים הקדמונים, טען פעם אחת היסטוריון של המדע טענה עוצרת נשימה, לא פיתחו את המדע המודרני והטכנולוגיות שנבעו ממנו, למרות שהיו ברשותם האמצעים ללכת בדרך הזו בו צעדה אירופה מאז הרנסאנס, בגלל הנרקיסיזם הבריא שלהם: הם לא רצו להחליף את הגוף היקר להם בתותבים טכנולוגיים. בחברה שבה הטכנולוגיה ממעטת מדי יום את הקיום הגופני הנפרד שלנו, בכך שהיא הופכת אותנו לווירטואליים ולמחוברים-חברתית, הנרקיסיזם הוא המאגר שממנו יונקת המחאה של הפרט נגד התהליך הזה. ואיל מגד הוא הנציג הבולט ביותר בספרות הישראלית העכשווית להתעקשותו של היחיד על חשיבותו הנבדלת, התעקשות המתבטאת בכך שהוא נובר ונובר בעצמו ולא מרפה.

לכאורה הספר הזה דווקא אינו על "האני". המספר, מנתח ירושלמי בעל שם, כבן ששים, המסוכסך עם מִנְהלת בית החולים בו הוא עובד, עוסק בדמותו של חברו, בועז מזור, שדווקא מזור לא היה לו והוא נפטר מסרטן בלבלב. באובססיביות תומס ברנהרדית, אם כי פחות אינטנסיבית ורפטטיבית, אולם בהחלט מוזיקלית בדומה למקור ההשראה המשוער, דן המספר שוב ושוב, ומכיוונים שונים, במערכת היחסים הזו שהתחילה בילדות תל אביבית משותפת והמשיכה ללימודי רפואה משותפים, שמהם פרש בועז למגינת לבו והפך לביולוג חשוב אך כזה שעדיין רואה את החמצת חייו בכך שלא היה לרופא. החברות, שלוותה במסעות משותפים לחו"ל, שתיאורם תופס כאן מקום ניכר, לא נעדרה מתחי השוואה ותחרות וקנאה. היא אף ניתקה לתקופה ממושכת וחודשה בשנה האחרונה לחייו של בועז, כאשר נודע לו דבר מחלתו. בראיון שנתן מגד נטען כי פרשת היחסים שנגללת ברומן קשורה ביחסיו המציאותיים עם עלי מוהר. אולם תוכן הרומן הזכיר לי דווקא מערכת יחסים אחרת, את המסה שכתב עגנון על חברותו עם ברנר. במסה מתנצל עגנון באירוניה על כך שללא הרף הוא מדבר על עצמו במקום להגיע לנושא המסה לכאורה, ברנר. כך גם כאן, דמותו של בועז מעניקה למספר אפשרויות נוספות לדון בחייו שלו, מתוך ההשוואה לבועז ומתוך ההשראה לעריכת סיכומים שמעורר באופן כללי המוות, קל וחומר מותו של חבר. כך, למשל, דן כאן המספר באריכות ביחסיו עם אשתו השנייה, יחסים מייסרים אך בלתי ניתנים לביתוק, שמזכירים מאד את הניתוח של המספר האוטוביוגרפי ב"ארץ אשה" וב"זוג". התוצאה היא רומן שמדובב בעברית מוגבהת, הדורה ובעלת משלב יציב, את שאלות החיים החשובות ביותר, "השאלות הארורות" המטפיסיות והפרסונאליות כאחת, שאלות הנוגעות במהות החיים והמוות, באפשרות להשיג אושר ואהבה בעולם הזה, בכמיהות הדתיות, ביחסי גוף ונפש, בתפקיד הפטאלי של הילדות בחריצת גורלנו בבגרות. העברית ההדורה, הספרותית, שמתורצת במובלע בכך שהרופא הוא איש ספר, יוצרת שני אפקטים מעניינים ומנוגדים: מצד אחד היא מאלחשת את הנושאים המייסרים, תהליכי הגסיסה למשל, בכך שהיא יוצרת ריחוק אסתטי ממהותם הברוטאלית. מאידך גיסא העברית ההדורה דווקא מעניקה הדגשה, משקל ואפילו מעט פאתוס לנפתולי וייסורי הגוף והנפש. הסגנון העברי המוקפד והיציב קשור כך לאפקט התרפויטי הכללי שיש בקריאה ברומן הזה, לפעולתו הכללית של רומן שמעניק משקל לחיים האינדיבידואליים על שאלותיהם הגדולות, רומן שאינו נכנע לצו התרבותי העכשווי ודווקא לוקח את החיים ברצינות.

על "אהבה ומכשולים", של אלכסנדר המון, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן (מאנגלית: ברוריה בן-ברוך)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אלכסנדר המון הוא סופר ממוצא אוקראיני יליד סראייבו (1964), שהיגר לארצות הברית ב-1992, רגע לפני פרוץ המלחמה ביוגוסלביה. הוא כותב מ-1995 את ספריו באנגלית והפך להיות, לדעת רבים, אחד הסופרים האמריקאים הצעירים הבולטים (בספרות, יש לזכור, "צעיר" הוא מי שהנו בן פחות מששים). שני ספריו הקודמים, "איש משום מקום" ו"פרויקט לזרוס", עסקו במהגרים בוסניים כמותו החיים בשיקגו, כשהמון מפצל את דמות המהגר לשתיים, מהגר בן דמותו שלא חווה את זוועות המלחמה ומהגר "טרי" שחווה אותה. בניגוד לדעת הרבים המוזכרת, אני לא התפעלתי לא מ"פרוייקט לזרוס" ולא מ"איש משום מקום". יש בפרוזה של המון תחושה בולטת של תעייה, של מה שכינו הורינו "שיטת מצליח". הסופר, כך התחושה, אינו מגשים חזון מפורט וברור הניצב נכחו במוחו, אלא מוליך את הפרוזה מתוך הססנות נסיינית, בתקווה שהיא "תצליח". לעתים היא אכן "מצליחה" אך לעתים לא. עוד עומדת לרועץ לפרוזה הזו הסנטימנטליות שהיא כמעט סימן ההיכר של הפרוזה האמריקאית הגברית הצעירה. כמו במקרהו של אחד מאוהדיו של המון, הסופר היהודי-אמריקאי ג'ונתן ספרן-פויר, העיסוק בקטסטרופות (השואה או ה-11 בספטמבר או, אצל המון, האסון בבוסניה) הופך את הפרוזה הזו להיפר-רגשנית למפרע. הגדיל לעשות המון ב"פרויקט לזרוס" כשצירף לאסון הבוסני את הפוגרום בקישינב, אליה יוצא הגיבור הסופר העורך תחקיר לספרו שעוסק במהגרים יהודיים מתחילת המאה, מסע שהנו גם חיקוי מביך ל"הכל מואר" של ספרן-פויר המוזכר, שגם במרכז ספרו ישנו מסע לאזורי אסון יהודי במזרח אירופה.

"אהבה ומכשולים" הוא קובץ סיפורים של המון שראה אור במקור ב-2009 והוא הטוב מבין ספריו שקראתי. מפתה לומר כי הקובץ הזה חושף שהבעיה של המון המוקדם הייתה בבחירת הסוגה. סוגת הרומן הארוכה חייבה אותו לחומרי מילוי שאינם הכרחיים ואשר הולידו את תחושת הגישוש והתעייה המוזכרת. ייחוס הצלחת הקובץ לבחירה בסוגת הסיפור הקצר מקבל חיזוק מכך שהחומרים של הקובץ הינם אותם חומרים בדיוק שהעסיקו את המון ברומנים שלו. סיפורי הקובץ, המסופר בגוף ראשון, מתמקדים גם הם בבן דמותו של המון, מילדות בבוסניה ועד לחייו כסופר מהגר בארה"ב. התחושה היא שהסופר נמלך בדעתו והחליט לספר את הסיפור שלו שוב, אך כעת במתכונת של סיפורים קצרים. פיצול האוטוביוגרפיה, או האוטוביוגרפיה הבדויה, לסיפורים קטנים אך שלמים הוא אחד האמצעים העומדים בפני האוטוביוגרף בסוגיה שלפחות מאז ימי אריסטו מעיבה על הז'אנר: כיצד להפוך את החיים לסיפור בעוד שאירועי החיים אינם נובעים בהכרח זה מתוך זה, כפי שעל רכיבי עלילת סיפור לנבוע. חייו, או חייו הבדויים, של המון הופכים לפיכך כאן לשורת סיפורים קצרים בעלי עלילה הדוקה.

שני הסיפורים הפותחים את הקובץ הם סיפורי חניכה מינית, חניכה מינית שנכשלת. בראשון מביניהם מתוודע המספר הנער, בזמן שהותו עם משפחתו בזאיר שם כיהן אביו כדיפלומט יוגוסלבי זוטר, לאמריקאי פרוע שמשדל אותו לצריכת סמים ולהתנסות מינית. בסיפור השני, הטוב מקודמו והמצוין, נשלח המספר הנער בשליחות משפחתו לקניית מקפיא בעיר רחוקה. הנער שיוצא לראשונה לבדו מחוג משפחתו מייחל להרפתקאות מיניות: "החזקתי באמונה שאיננה נדירה בקרב זכרים מתבגרים, שמחוץ לחוגים המגבילים של המשפחה, חברים וחברות חסודות מהתיכון, שוכן עולם פרוע של סקס צרוף מאין כמוהו, שבו גם הקשר הגופני או קשר העין הפעוטים ביותר מוליכים להזדווגות חסרת גבולות". גברים רבים שהיו פעם "זכרים מתבגרים" יוכלו כמדומה להזדהות עם המשפטים הללו. הטשטוש בין הפנטזיה הפרועה למציאות, הניסיון לכפות על המציאות את החזון המיני, מוביל את הנער לאסון קומי.
קומיים הינם גם הסיפורים שעוסקים בחיי הספרות. המון צוחק על עצמו באופן שובה לב וגם משרטט כמה הבדלים בין הסצנה הספרותית בבוסניה לזו בארה"ב, כמו גם בין הטמפרמנט של "שתי המולדות" שלו והטמפרמנט-המדומיין שמייחסת כל מולדת לרעותה. בסיפור אחד, נאמן לתמת "הכפיל" מהרומנים שלו, מתאר המספר את קנאתו ארוכת הימים במשורר בוסני בשם מוחמד ד'. שלא כמותו, נותר מוחמד בבוסניה בזמן המצור על סרייבו, אך זכה בגין שירי המצור לתהילה בארה"ב ואף נישא לאמריקאית. מוחמד ד' הוא משורר טוטאלי, או מציג לאמריקאיים הנאיביים דמות כזו. מארחו באוניברסיטה של מוחמד מתפעל באוזני המספר ממסירותו של מוחמד לשירה: "'משוררים אמריקנים היו פעם ככה', אמר ביל בעגמומיות, 'היום הם רק מלמדים ומתלוננים ומזיינים בסתר את הסטודנטיות שלהם'". אך לבסוף נמלטים המשורר והסופר הקנאי, שניהם כאחד, מאשתו האמריקאית האימתנית של המשורר, כמו מייסדים חזית בוסנית גברית, מובסת ושתויה, מול אמריקה הנשית, החזקה והמפוכחת. סיפור אחר על חיי הספרות הוא המפגש בין סופר אמריקאי מצליח, שגם בו מקנא המספר, למשפחתו הבוסנית של האחרון. הסופר בוש בפרובינציאליות של משפחתו לבין איש העולם הגדול, מפגש שמוליד כמה רגעים קומיים מוצלחים.

ככלל, זהו קובץ מוצלח שעוסק בהומור בחניכה שהותמרה באמצעיתה להגירה, כלומר לחניכה נוספת; קובץ שעוסק באמצעות שורת סיפורים מהודקים בפרובינציה ובמרכז, ובחוליה המגשרת ביניהם: מוביליזציה.

שניים קצרים על אקטואליה וחרדה

הנה כאן