Monthly Archives: ספטמבר 2012

קצר

מה שמכונה "ניסיון חיים" אמור להבשיל בנו ככל שחיינו מתקדמים והולכים וזמננו חולף. אנו אמורים להיות נבונים יותר, לא-ילדותיים ובוגרים יותר – בקצרה, אנו אמורים להיות לאחרים.

אבל פעולתו המרכזית של הזמן על חיינו היא כנראה התשתם. מה שאנו רוכשים במרוצת החיים אינו "ניסיון חיים" אלא מתינות, שפירושה העיקרי הוא אולי עייפות. איננו הופכים לאחרים – אלא לגרסה מותשת של עצמנו הצעיר.

ועם זאת, דבר אחד אני, לפחות, חש שרכשתי בעקבות הזמן החולף, הכרה אחת יש לי שהינה בגדר "ניסיון חיים" – והיא הידיעה שכל הרגשה חזקה וטוטלית לגבי עצמי או אורח חיי שחשתי אי פעם יכולה להתגלם תוך ימים ספורים בהיפוכה.

כל אותם רגעים נדירים בהם הצטללה בבהירות התמונה ובהם ידעתי בדיוק מי הוא "אני" האמיתי ומה הוא אורח-החיים הרצוי ל"אני" האמיתי הזה; כל אותם רגעים מעטים שבהם אתה נוכח בוודאות בלתי מצויה מה אמת ושקר בעצמי האותנטי שלך – כל אותם רגעים יקרי מציאות הם על אף הכל יחסיים.

תוך ימים אחדים תוכל לצייר, ברגע צלול ובהיר אחר – תמונה הפוכה לחלוטין. תוכל להיווכח בוודאות בלתי מצויה – באמת ושקר אחרים.

ולא שאין כזה דבר עצמי אותנטי. להפך. יש כמה.

על "זייתון", של דייב אגרס, הוצאת "כנרת-זמורה-ביתן" (מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

דייב אגרס הפך למעצמת ספרות: מלבד ספריו רבי המכר, הוא עורך כתב עת בשם "מקסוויני'ז", בעל הוצאת ספרים עצמאית, פעיל בפרויקטים חברתיים לעידוד קריאה וכתיבה, תסריטאי ואדם שאובמה קורא בכתביו. מהלך הקריירה המטאורית של הסופר האמריקאי, יליד 1970, מוזר לכאורה. על אף שהקו המנחה של יצירתו מראשיתה הוא כתיבה תיעודית או סמי-תיעודית, הרי שמשהו מהותי בה השתנה.
יצירת הביכורים של אגרס מ-1999, "יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה", היא רומן המבוסס ישירות על חייו של הסופר. הרומן נרקיסיסטי במוצהר. אגרס מודה בו כי הוא עסוק בעצמו "בצורה כפייתית". הוא מפרט את נתוני גופו ממש בפתח הספר (בכריכה הפנימית), ומעיד על עצמו כמי שיעשה הכל, כולל להתקבל לתוכנית ריאליטי של MTV, על מנת לזכות בתשומת לב: "קחי אותי לטלוויזיה. תני לי לחלוק את זה עם מיליונים". הרומן, כפי שמעיד כבר שמו, מודע-לעצמו ומבטא מודעות זאת במרוצתו. רומן הביכורים הזה, לא בלתי שנון ופקחי, היה אחת הדוגמאות המובהקות האחרונות לכתיבה במסורת הרומנים הפוסט-מודרניים האמריקאים. אך שתי היצירות הבולטות הבאות שפרסם אגרס היו הפוכות לכאורה. אלו הן "מהו המה", מ-2006, שמספר את קורותיו של פליט ממלחמת האזרחים בדרום סודן ("מסתנן" היו קוראים לו אולי אצלנו), וכעת "זייתון" (במקור 2009), שמספר את עלילותיו של אמריקאי ממוצא סורי שגר בניו אורלינס כשהגיעה "קתרינה". שתי היצירות בנויות על הצנעת מקומו של הסופר לטובת השמעת קולם של המוכים והזרים.
אבל כשם שחסידות יתירה ופריצות אינן בהכרח הפכים, אלא נובעות ממקור אחד, כך גם קיים קשר בין היצירה המוקדמת ליצירות המאוחרות (מלבד התיעודיות שקיימת בכולן ברמה משתנה). ניתן לראות את היצירות המאוחרות כניסיון להימלט בחדות רבה מדי מהתיוג הנרקיסיסטי של היצירה הראשונה, הימלטות שיוצרת סוג חדש של ראוותנות. הסופר כמו מכריז ביצירות המאוחרות: "ראו כיצד וויתרתי כליל על עצמי. ועוד אני!". חשוב מכך: כל היצירות, מוקדמות כמאוחרות, הן סנטימנטליות. הן בונות על גירוי בלוטת הדמעות שלנו. לא רק הספרים על הפליט הסודני והניצול הסורי – גם יצירת הביכורים היא אסונית, בהתמקדותה בעובדה שאגרס איבד בגיל 21 את שני הוריו באותה שנה.
קשה לגנות את אגרס על "זייתון" (כמו גם על "מהו המה"). זו הרי יצירה כל כך הומאנית, "חברתית", "חשובה". מה למבקר כי ילין על יצירה המספרת את קורותיו עבדול-רחמן זייתון, קבלן שיפוצים מצליח מניו-אורלינס, שנותר בעיר בזמן הסופה וחילץ אנשים ובעלי חיים לכודים בסירת הקאנו שלו? איזה מאגר חמיצות יאפשר למבקר למתוח ביקורת על ספר שמציג את אוזלת היד של האימפריה האמריקאית בדאגה לאזרחיה שלה? מה יש לגנות סופר שמוקיע את הגזענות האמריקאית ביחס לאנשים ממוצא מוסלמי, גזענות שהגיעה לאבסורד במאסר מופרך של זייתון? והכל בכתיבה מגובת תחקיר מקיף, כתיבה רהוטה ומותחת למדי.
ואכן טוב שרואים אור ספרים כמו "זייתון" או "מהו המה". אבל חשוב לומר שזו אינה ספרות. כלומר, זו אינה ספרות אם בספרות אנו מחפשים בית שיוכל להכיל, ולו לשעה, את הסתירות (חלקן בלתי פתירות) של חיינו; אם בספרות אנו מחפשים עיצוב אסתטי שיאפשר להציג גם רגשות מביכים; אם בספרות אנו מחפשים גם יופי לשמו; אם בספרות אנו מבקשים חדירה לאזורי נפש לא מוכרים, אפלים, עמומים, דקים. ספריו המאוחרים של אגרס עוזרים לשפר את העולם, אבל הם רגשניים וסנסציוניים ו"הטוב" ו"הרע" בהם כה ברורים כך שהם לא מספקים את התשוקה לספרות טובה.
רוח צדקנית וסנטימנטלית מרחפת על פני הספרות האמריקאית הצעירה. עיינו, למשל, ב"להרוג בעלי חיים" של ספרן-פויר. או בהתמקדות של הספרות האמריקאית העכשווית בעשוקים, ניצולי שואה או ילדים. ראו עוד את ההתקפה הצדקנית-אדיפלית של דיוויד פוסטר וואלאס, בן הדור הצעיר, על "הנרקיסיסטים הגדולים" בספרות האמריקאית שלפניו: רות, מיילר ואפדייק. עוד כדי להיווכח בשינוי שעוברת הספרות האמריקאית צריך רק להיזכר ברומנים התיעודיים הגדולים שכתב הדור הוותיק ולהשוות אותם לאגרס. "בדם קר" של קפוטה ו"שירת התליין" של מיילר, הם רומנים תיעודיים שנכתבו אחרי תחקיר מקיף לא פחות מזה של אגרס. מלבד זאת שמבחינה סגנונית הם עולים על אגרס, שסגנונו ב"זייתון" למעשה אינו קיים, ההבדל המרכזי בין היצירות הוותיקות ליצירות החדשות הוא, שבמרכזן של הראשונות ניצבות דמויות של רוצחים. האתגר המוסרי והפסיכולוגי שהן מציבות לקורא, לנסות לחוש אמפטיה לגיבוריהן, בלתי ניתן להשוואה לאגרס.
מדוע הדור הצעיר של הכותבים האמריקאים כל כך נאור, כל כך בסדר, כל כך משעמם?
שלוש השערות, אחת כללית ושתיים ספציפיות. הכללית: ההתקפה של הימין האמריקאי על רוח הסקס-סמים-ורוקנרול של שנות הששים, מתקפה שהגיעה לשיאה בשנות השמונים והתשעים. ככל שהימין הפך מוסרני ודתי יותר והאשים את השמאל בניהיליזם, חש השמאל האמריקאי, אליו שייכים רוב הסופרים האמריקאים, בצורך להכריז שגם הוא בעל מוסר וערכים, ושהאנרכיה של שנות הששים אינה מקובלת עוד גם עליו. ההשערות הספציפיות: המוסרנות הספרותית מושפעת מאגפים במדעי הרוח באקדמיה האמריקאית. החל משנות השבעים המאוחרות זנחו גם אגפים אלה מגמות אנרכיסטיות, לטובת עיסוק מוסרי ואף מוסרני ב"אחרים". בתמצות: בשנות השמונים, פוקו הפוליטי החליף את דרידה האנרכיסטי כצרפתי המשפיע במדעי הרוח באקדמיה האמריקאית. תרבות "הפוליטקלי קורקט" שייכת למגמה הזו. והמוסרנות האקדמית זלגה אל הספרות. ועוד השערה: היחלשות השפעת הספרות בתרבות הכללית. רות, אפדייק, בלו, הלר ומיילר כתבו על דמויות נרקיסיסטיות כי גלימת הסופר עצמה הייתה בזמנם רחבה. כשהתכווצה הגלימה, ככל שנחלשה השפעתם הממשית של הסופרים בתרבות הכללית, כך נחלש הפיתוי לכתוב על דמויות שלא שמות זין וגבר לעומתו הפיתוי לכתיבה מוסרית ואף מוסרנית. החלש מזדהה עם החלשים ונוטר טינה לחזקים.

על "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", של דיוויד פוסטר וואלאס, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מאנגלית: אלינוער ברגר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשנת 1995 נשלח הסופר דיוויד פוסטר וואלאס בשליחות המגזין האמריקאי "הארפר'ס" לשיט בן שבעה לילות באניית פאר שיוצאת מדרום פלורידה לקריביים ובחזרה. הנסיעה הזו הובילה לכתיבת המסה הניאו-ז'ורנליסטית המשעשעת-רצינית הזו: ריאליזם מדוקדק וביקורת חברתית מלווים בשנינות ובחשיפה אישית (מתונה יחסית). אולם וואלאס גם מציג בה פואטיקה מקורית משלו, כפי שאציע בהמשך.
השיט באוניית הפאר עלה 3000 דולר, אך וואלאס חוזר ומדגיש כי משתתפי השיט הם "אמריקאים משכבת העלית". סביר יותר אולי, אחרי שקוראים את תיאורם במסה, לתארם כאמריקאים, דודיים למדי, בני המעמד הבינוני-גבוה. וואלאס, לדעתי, בחר לתארם באופן מעט מוגבה על מנת לחדד את טיעוניו נגד תרבות השפע האמריקאית אותה מייצגת בעיניו ההפלגה. כפי שהוא כותב: "צפייה בבני ארצך המהדסים בסנדלים יקרים אל תוך נמלים מוכי עוני אינה נמנית עם הרגעים הכיפיים של שיט התענוגות. אין מה לעשות, יש משהו בהמי בתייר האמריקאי". אבל עיקר הביקורת החברתית של וואלאס היא לא על אי השוויון בין בעלי לנעדרי אמצעים. הטיעון של וואלאס נגד שיט התענוגות נחלק למעשה לשני טיעונים שונים. הראשון: הפלגת התענוגות היא דבר עצוב מאד. התענוגות הינן הסחות דעת שקופות במיוחד מחרדת המוות. "אין זה מקרה", כותב וואלאס, "ששיטי תענוגות 7לק [שבעה לילות בקריביים] מושכים בעיקר אנשים מקשישים". לאנשים אלה הפלגת התענוגות מציעה "מוצא נוסף ביחס למוות […] הפעילויות, המסיבות, החגיגות, הרינה והצהלה הבלתי פוסקות של ה7לק, האדרנלין, הריגוש". הטיעון הזה הינו בעצם טיעון נגד מושג "הבידור" בכללותו, כטמטום עצמי מסיח דעת. אבל וואלאס טוען גם טענה אחרת, מורכבת יותר, הנוגעת לא להכחשת המוות אלא לדרדורם של אמריקאים בוגרים אל הינקות. השיט מבטיח "לפנק" את משתתפיו: "העלונים השונים של המגה-קווים ממש זרועים בפועל הזה". המילה "לפנק" (to pamper), מעיר וואלאס בברק, מקושרת בתרבות האמריקאית העכשווית לחיתולים (pampers). האדם המפונק שב להיות תינוק נטול דעת. וואלאס מנתח לשונית את חוברת הפרסומת לשיט התענוגות ומראה כיצד היא לא רק משדלת להנאה, אלא מצווה אותה בסמכותיות הורית. "מודעות הפרסומת מבטיחות לכם שתוכלו – סוף-סוף, לשם שינוי – להירגע באמת ולעשות חיים, כי לא תהיה לכם ברירה אלא לעשות חיים". וואלאס, קורא מעמיק של דוסטוייבסקי (כפי שניכר בכתביו האחרים), משתמש בביקורתו כאן בוואריאציה על הטיעון הגאוני ששם דוסטוייבסקי בפי "איש המחתרת" נגד חזונות אוטופיים: לדבוק באושר פירושו לוותר על חירותך, כי החירות פירושה גם לעשות מעשים קפריזיים, כמו ויתור על אושר. אלא שוואלאס משתמש בטיעון של דוסטוייבסקי לא נגד האוטופיה הסוציאליסטית אלא נגד האוטופיה שמציע הקפיטליזם האמריקאי.
אבל חשוב לי להדגיש שקורא של המסה, קל וחומר קורא שמודע להתאבדותו של וואלאס ב-2008, חש שמדובר בטקסט דכאוני. כשוואלאס כותב כי "בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא-נשוא […] הרגשתי ייאוש […] כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות", כשוואלאס כותב זאת יכול הקורא לשער שסלידתו משיט התענוגות אינה כרוכה רק בשיט עצמו, אלא היא נטייה-מוקדמת שוואלאס הביא מהבית. אין בכוונתי להמעיט בכך מערכה של הביקורת החברתית של המסה. אולי ההיפך. בכוונתי להדגיש עד כמה הדיכאון, הרגש הנורא הזה, הוא חיובי לעתים ומשחק לפרקים תפקיד חשוב במרד ההרואי של היחיד נגד מערכות עצומות. לולי היה וואלאס דכאוני, ניתן לשער, לא היה רגיש לפטרונות הסמכותנית ולהבטחות האושר הכוזבות שעומדות מאחורי שיט התענוגות ושלהן מקבילות רבות בתרבות זמננו.
אבל וואלאס הוא לא רק עיתונאי דק אבחנה וחדור להט ביקורתי. וואלאס הוא סופר. והטקסט הזה משתמש באמצעים ספרותיים משוכללים. ראשית, הטון: הטון היסטרי-בהול ונועד ליצור את הרושם שלדובר יש הרבה מה לומר אך הוא לא בטוח שיספיק. לוואלאס אכן יש הרבה מה לומר, אבל הטון הזה מחושב ונועד ליצור קשב דרוך אצל הקורא. שנית, וואלאס מרבה להתעסק בטיפוגרפיה של הטקסט: בגודל ועיצוב הגופנים, ומעל לכל בולט השימוש שלו בהערות שוליים. מה המשמעות של המשחק הזה? אני חושב שהעיצוב הטקסטואלי, כמו הטון שהוזכר, הם אמצעים ספרותיים שנועדו לאפיין את "המְספר" של המסה הזו. והם, הטון והעיצוב הטקסטואלי, מאפיינים אותו כילד פלא. הטון עושה זאת באמצעות הבהילות, שמדגישה את הרצון הילדותי להטיח את האמת, הרצון הילדותי לומר הכל בבת אחת אפילו על חשבון סדר מתון ו"בוגר" של הרצאת דברים. והטיפוגרפיה? היחס של וואלאס לגופנים הוא כמו יחס של ילד לצעצועים: הוא מגדיל אותם ומטה אותם ומשדך מילים לקיצורים מקוריים משלו. השפה הכתובה כמגרש משחקים. ואילו הערות השוליים המופיעות פה אינן כבדות ראש כמו בטקסט אקדמי "מבוגר", שהוא הרי מקור השראתן. להיפך. הן קומיות ובעיקר מופרזות במספרן. הערות השוליים נועדו להציג פרודיה שעורך בלא כוונה ילד פלא על כתיבה של מבוגרים.
בעמוד 7 מספר וואלאס כי: "טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה". בעמוד 74 וואלאס עצמו כבר משתמש בשפה הילדית: "בשתי הבריכות הקטנות יש מי ים והן די איכסיות". המסה בכללותה מעצבת את וואלאס כילד הפיקח שמכריז כי המלך הוא עירום.

ציטוט יפהיפה של מרטין איימיס על הזדקנות

הנה הוא כאן

בזכות הביקורת – מניפסט מומלץ של דניאל מנדלסון

ראו ההפניה כאן