Monthly Archives: אוקטובר 2012

על "בית העלמין של פראג", מאת אומברטו אקו, הוצאת "כנרת זמורה ביתן" (מאיטלקית: אריה אוריאל)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הקלישאה גורסת שברומן אנו זקוקים לדמות שנוכל להזדהות איתה. מסופקני אם הקורא יזדהה עם קפטן סימוניני, בן ה-67, שיומנו הפרטי מרכיב את החלק הארי של הרומן החדש של אומברטו אקו (שראה אור באיטליה לפני שנתיים, מכר מיליון וחצי עותקים וכעת תורגם). היומן, משנת 1897, מציג אדם מלא טינה. שונא נשים ("מישהו אמר פעם שהנשים הן בסך הכל תחליף לאוננות"). שונא יהודים ("הם פועלים לכיבוש העולם הזה. דמותם ממש העכירה את שנות ילדותי"). שונא גרמנים ("הרמה האנושית הנמוכה ביותר שאפשר לדמיין"), צרפתים ("העם היחיד שבמשך שנים העסיק את אזרחיו בכריתת ראשים הדדית") וגם, למרות שהוא איטלקי, שונא איטלקים ("אם הפכתי לצרפתי, הרי זה מפני שכבר לא יכולתי לסבול להיות איטלקי"). אפילו אם נניח שבכל אחד מאתנו קיים גם מיזנטרופ, הנחה לא מופרכת אמנם, הנאת הקריאה ברומן הזה נובעת בהתחלה לא מהזדהות עם שונא האדם, אלא מההומור. סימוניני, זייפן מקצועי של מסמכים החי מזה כמה עשורים בפריז, לא רק שונא את כולם אלא גם חושד בכולם. שנאה זו מבדרת בהתחשב בעיסוקו הנכלולי, אך היא גם הגיונית בדיוק משום כך. אולם משפג קסם החידוש בהצגה מבדרת של דמות דוחה, שונאת וחשדנית כזו, חששתי לרגע, או למעשה לכמה עשרות עמודים, שאקו לקח בדיחה לא רעה ומתח אותה לכדי רומן בן 450 עמודים. החשש התחזק מסיבה נוספת: ברור משלב מוקדם שהנושא של הרומן הוא האנטישמיות החולנית של המאה ה-19. הנושא הזה, שעלה גם ברומן אירופאי נוסף מ-2010, שזכה כמו הרומן של אקו לתשומת לב רבה, הרומן של הסופר היהודי בריטי הווארד ג'ייקובסון "מה זה פינקלר?", הפך לאקטואלי באירופה בעקבות זיהומה של חלק מהביקורת הלגיטימית על ישראל (ויש הרבה הרבה לבקר) באנטישמיות חשוכה. החשש בקריאה, מלבד מתיחתה של בדיחה מוצלחת תוך כדי פגיעה באפקטיביות שלה, היה שאקו בחר להמחיש ברומן שלם את הקרקע הפסיכולוגית שעליה צומחת האנטישמיות; צמיחתה בנפשות אכולות שנאה, רגשי נחיתות, קונפליקטים מיניים לא פתורים וחשדנות פרנואידית קונספירטיבית. ניתוחים פסיכולוגיים כאלה של האנטישמיות אינם לא נכונים, אבל הם גם לא מחדשים. ראו למשל את מסתו המבריקה של סארטר בסוגיה זו: "הרהורים בשאלה היהודית". שתילת מפגש בתחילת הרומן בין סימוניני לפרויד הצעיר והלא ידוע עדיין, גימיק זול כשלעצמו שאינו הולם סופר ברמתו של אקו, הגבירה עוד יותר את החשד שמדובר בניתוח פסיכולוגי נוסף ואולי מיותר של האנטישמיות.
אולם, אחרי רפיון מסוים ברומן, המשך הקריאה התגלה כמהנה ומלמד. זאת משום שאקו אמנם מחדש פחות בפסיכולוגיה של האנטישמי, אבל מפליא להמחיש את האינטר-טקסטואליות של האנטישמיות. זהו למעשה מחקר בביקורת ספרות במסווה (מוצלח) של רומן. למה הכוונה?
אקו אינו רק מחשובי הסופרים בעולם, אלא גם תיאורטיקן חשוב של תקשורת וסמיוטיקה (חקר הסימנים). בעבודתו האקדמית הוא הפנה את תשומת הלב לאופן בו אנו מפרשים טקסטים בתרבות באמצעות טקסטים אחרים שהטקסט הספציפי אותו אנו מנתחים "מהדהד" אותם. ב"בית העלמין של פראג" ממחיש אקו את התיאוריה שלו ביחס לאנטישמיות. הגיבור הדוחה והפיקטיבי שלו, סימוניני, אחראי בסופו של דבר על יצירת הטקסט האנטישמי המפורסם "הפרוטוקולים של זקני ציון". אקו ממחיש איך הטקסט הידוע הזה צמח תוך מיזוגן של יצירות רבות שנוצרו לאורך המאה ה-19. הגיבור עצמו מודע להשפעות ולגניבות הספרותיות שלו. הטקסטים שמהם הורכבו לבסוף "הפרוטוקלים" כוללים, מלבד טקסטים אנטישמיים מוקדמים, טקסטים פרנואידים שנכתבו באירופה של המאה ה-19 נגד "הבונים החופשיים", שנתפסו ככת אנטי דתית, וכן טקסטים פרנואידיים נגדיים שנתפרסמו נגד הישועים, מסדר קתולי שנתפס ככזה שידו בכל. כותבי "הפרוטוקולים" עשו שימוש גם בטקסטים פרנואידיים שכתבו קתולים נגד פרוטסטנטים וההיפך, בטקסטים פרנואידיים שכתבו קפיטליסטים על סוציאליסטים וההיפך. חלק מהטקסטים הללו היו אותנטיים, מבחינה זו שכותביהם היו פרנואידים באמת ובתמים, אך חלקם נכתבו כמתיחה מרושעת שנועדה לגרוף ממון לזייפנים ונוכלים. כך מובאת כאן דמותו (ההיסטורית!) של צרפתי בשם ליאו טקסיל, שבדה תיאורים מסמרי שיער (ורבי מכר!) על ניסיונם כביכול של "הבונים החופשיים" לשלוט בעולם. מה שמרתק בייחוד באיתור מקורותיהם הטקסטואליים של "הפרוטוקולים" הנו שחלק מהמקורות הללו הם טקסטים ספרותיים במובן המצומצם של המילה: רומנים של אלכסנדר דיומא ואז'ן סו, למשל, רבי מכר גדולים של המאה ה-19 שהציגו קונספירציות ספרותיות מפותלות ששימשו את מחברי הפמפלטים הפוליטיים של אותה מאה בעיצוב הזיותיהם הפרנואידיות. באמצעות שתילת גיבור בדוי בלב התרחשויות היסטוריות, ממחיש אקו את הדרך הספרותית-טקסטואלית שהוליכה ליצירתם של "הפרוטוקלים של זקני ציון".
הערותיו הרבות של המתרגם מסייעות מאד להבנת הרקע ההיסטורי של הרומן הזה. שתי טעויות קטנות שמצאתי בהן (ויקטור הוגו נפטר לפני "פרשת דרייפוס" ולא כפי שנכתב בהערות ומופאסאן, שנולד ב-1850, לא יכול היה להיות מאושפז בבית משוגעים של פסיכאטר שנפטר ב-1852) אינן מעיבות על תרומתן החשובה להנאת הקריאה.

"מרטין עדן", של ג'ק לונדון, הוצאת "כרמל" (מאנגלית: עודד פלד)

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש לשבח את הוצאת "כרמל" (בשיתוף "המפעל לתרגום ספרי מופת") על תרגום הקלאסיקה הזו מ-1909. ג'ק לונדון (1876-1916), "הסופר הראשון ממעמד הפועלים של אמריקה", כפי שכונה, הוא אולי המודל המקורי של סופר אמריקאי שמשלב בין הרפתקאות והתנסויות "גבריות" לבין קריירה ספרותית מזהירה שכוללת כתיבה על אותן התנסויות. מודל אמריקאי שהמינגוויי נתן לו את הגרסה המפורסמת ביותר. "הסיפור הגדול ביותר של לונדון", כתב מבקר הספרות האמריקאי אלפרד קאזין, "היה סיפור חייו", סיפורו של ילד שנולד לאם מחוץ לנישואין, גודל באוקלנד במערב ארה"ב בידי אב חורג אוהב, הרפתקן ועני, התנסה בשדידה פירטית של ספינות צדפות בגיל חמש עשרה, היה מלח בגיל שבע עשרה, לאחר מכן, בין היתר, חיפש דרך להתעשרות קלה בכריית מחצבים באלסקה, ולבסוף הפך ל"בהמת-עבודה" ספרותית, כהגדרתו-הוא, למי שכתב תשע עשרה שעות ביום והרוויח לבסוף הון מכתיבתו.
"מרטין עדן", ששמו כשם גיבורו, הוא רומן שהיסודות האוטוביוגרפיים בו בולטים. מרטין בן התשע עשרה, מלח עני בחופשה מאזור סן פרנסיסקו, מתוודע לרות, בת בורגנים ענוגה, ומתאהב בה בעוצמה עזה. בטוח בכישרונו הספרותי וביכולותיו האינטלקטואליות וביכולתו להתמיר את ניסיון חייו העשיר ליצירה ספרותית, מתעתד מרטין להיות סופר. רות הקונבנציונאלית, שמתאהבת גם היא מצדה ב"פרא האציל", מנסה להניא אותו מחלומות הגדולה הספרותית. נאמנה לערכים הבורגניים של מעמדה היא מנסה להשיג למרטין "משרה" צנועה ומטיפה לו שהדרך להתקדם בחיים היא באמצעות טיפוס אטי וזהיר, עבודה קשה וציות למוסכמות החברה. למרות שרות היא בוגרת תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת ברקלי (דיסציפלינה, אגב, טרייה למדי שנוסדה רק בסוף המאה ה-19), טעמיה הספרותיים מצומצמים והיא אינה מכירה בכישרונו של מרטין. מרטין נקרע בין אהבתו לבין התעקשותו לפרוץ כסופר ונכונותו לעבוד קשה ולסבול אף חרפת רעב עד שישיג את מבוקשו.
הרומן כתוב בחלקו הגדול באנרגיה בלתי רגילה. ההתעקשות האלימה של מרטין בכמה סצנות מפתח ברומן היא גם מפתח להבנת עוצמתו של הרומן גופו: השתררותה העקשנית והאלימה של היצירה על הקורא. כאשר מתאר לונדון לאורך דפים ארוכים מאבק פיזי שנמשך בין מרטין הצעיר לבין אויב שלו מנעוריו, דו-קרב אגרופים שנהגו השניים לנהל ביניהם לאורך שנים ללא הכרעה, העקשנות של הגיבור, בלוויית הפיזיות החריפה של תיאורי הקרבות, מכניעה גם את הקורא. כאשר לונדון מתאר התאבדות, התיאור הנטורליסטי המפורט שלו, מלווה גם הוא באותה התעקשות אלימה: המתאבד מנסה כמה שיטות עד אשר הוא מצליח סוף סוף להכניע את אינסטינקט החיים שבו. באותו אופן עיקש ואלים מתואר כאן באריכות רבה, אך אריכות שאינה מעייפת כלל וכלל אלא נתפסת כנטורליזם משכנע וסוחף, ניסיונו של מרטין לפרסם את יצירתו. הוא שולח את סיפוריו, מסותיו וכתבותיו שוב ושוב לעיתונים וכתבי העת האמריקאים ונדחה שוב ושוב. כמו ההתמדה בדו-הקרב חסר ההכרעה או בניסיונות ההתאבדות החוזרים ונשנים, מרטין לא נכנע ומטיח שוב ושוב את ראשו בכותלי הממסד הספרותי. כך מעניק לנו לונדון גם ניתוח סוציולוגי מאלף של עולם הספרות, של מה שהסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה כינה "השדה של הייצור התרבותי". מרטין בוחן את יצירתו בהשוואה ליצירה המתפרסמת בעיתונים וכתבי העת ואינו מבין מדוע הוא נדחה שוב ושוב, הרי יצירתו עולה על מה שמתפרסם בהם. לונדון מדגים כך באמצעות גיבורו הנאיבי את התזה של בורדייה על כך שהצלחה בשדה התרבות מצריכה הבנה של "השדה" התרבותי, כלומר יכולת "פוליטית" ודיפלומטית להתנהל ב"שדה" הזה, ניצול נבון של "קשרים" וכן הכרה בחשיבותו של המוצא הסוציו-אקונומי להצלחה בו. האיכות לבדה אינה מספיקה. כאשר, לבסוף, מצליח מרטין להבקיע את חומות הממסד הספרותי ולזכות בהצלחה בלתי רגילה, הוא נתקף בדיכאון מכיוון שהוא מזהה שלהצלחה שלו אין קשר לשיפור אובייקטיבי שחל בכתיבתו. כך מבטא לונדון בוז עמוק לגילוי "השדה" הספרותי הבורדיאני. זאת בניגוד לרבים, כולל כמדומה בורדייה עצמו, שאינם חשים כמה הגילוי הזה יכול לזעזע מוסרית.
לונדון ניסה לשלב בכתיבתו ובחייו שני יסודות מתנגשים: הסימפטיה שלו למעמד הפועלים ממנו בא ולפיכך תמיכתו בסוציאליזם, ומאידך פולחן "העל-אדם" הניטשיאני (בגרסה אמריקאית על האינדיבידואל "שעשה את זה") בלוויית המחשבה בת-הזמן שהתיאוריה הדרוויניסטית נותנת לפולחן האדם החזק הצדקה מדעית. השקפה אחרונה זו הפכה אותו ל"אב-טיפוס של האינטלקטואל הפשיסטי הסוגד-לאלימות", כהגדרתו של קאזין. עם זאת, הצד ההגותי כשלעצמו ב"מרטין עדן" אינו מעניין במיוחד. הניטשיאניות היסטרית והדרוויניזם שטחי, וגם מפח הנפש של הגיבור מההצלחה הפנומנלית שלו מעט ילדותי.
אבל הדרמה שנוצרת ברומן המספר על בן מעמד הפועלים מוכשר ועקשן, הנחוש להימלט מגורלו המעמדי, מעמד לו הוא רוחש חיבה ובוז מלא רגשות אשם, ושבו זמנית הוא רוחש גם בוז עמוק לבורגנות האמריקאית, הדרמה, לא ההגות, חזקה מאד.

על "שקיעת הקולונל", של מחמוד דולת-אבאדי, בהוצאת "עם עובד" (מפרסית: אורלי נוי)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

חשיבותו הגדולה של פרסום "שקיעת הקולונל", של הסופר האיראני מחמוד דולת-אבאדי, במציאות הישראלית שלנו היא בראש ובראשונה פוליטית. אזהרתו המפורסמת של הנשיא האמריקאי (הרפובליקני!), דווייט אייזנהאואר, בנאום הפרידה שלו מ"הבית הלבן", כי על הדמוקרטיה האמריקאית לרסן את השפעותיה של "המערכת התעשייתית-צבאית" ("Military-Industrial Complex"), שהאינטרסים הלוחמניים שלה אינם עולים בקנה אחד עם אלה של רוב אזרחי הדמוקרטיה האמריקאית, רלוונטית מאד לישראל של ימינו. ישראלים שאינם גומרים את החודש נתבעים לפתח איבה כלפי וחרדה מפני אומה המרוחקת מהם אלפי קילומטרים, שעליה הם אינם יודעים כמעט דבר ושאין להם אינטרס כלשהו בעימות אתה. מנטליות תוקפנית-פרנואידית של "תורת המשחקים", הרואה ב"אחר" יריב אכזר ותו-לא, ניצבת בלב השיח הישראלי הרדוד על איראן. הנה סוף סוף רומן איראני בעברית, שמלמד אותנו דבר מה על התרבות המורכבת הזו ועל אומה בת 75 מיליון תושבים שעסוקה גם בדברים אחרים מלבד הרצון לכלותנו.
החשיבות הפוליטית הזאת של הופעת הרומן מובילה לכך שהקורא יוצא נשכר מקריאת הערות השוליים של המתרגמת לעברית לא הרבה פחות מקריאת הרומן גופו. הערות השוליים חושפות את הקורא הישראלי להתגוששות הפנים-איראנית ארוכת השנים בין מגמות ליבראליות וסוציאליסטיות וכן פטריוטיות-לאומיות, שפעמים רבות נלוו למגמות הללו (הרגש הלאומי, למשל, שימש את הסוציאליסטים בניסיונם לחלץ את איראן מבזיזת אוצרותיה בידי מעצמות קולוניאליות), לבין משטרים עריצים ומושחתים, טרום המהפכה האיראנית. כך, למשל, מתוודע הקורא הישראלי, בסיוע הערות השוליים, לטראומה שהותירה בתודעה האיראנית ההפיכה המוצלחת שארגנו ומימנו שירותי הביטחון הבריטיים והאמריקאים ב-1953 נגד ממשלתו של ד"ר מוחמד מוצדק, שהלאים את אוצרות הנפט האיראניים ושהליברלים, הסוציאליסטים והפטריוטים האיראניים תמכו בו.
ולא ש"שקיעת הקולונל", המתרחש בשנות השמונים בעיצומה של מלחמת איראן-עיראק, חוסך את ביקורתו מהמשטר האיסלאמיסטי. רודנותו האיומה וריקבונו המוסרי של משטר זה הוא למעשה הנושא המרכזי של הרומן. אבל דולת-אבאדי מעניק ברומן הזה את מה שכל כך חסר בפטפוט הישראלי על איראן: הקשר. הקשר המלמד כי הצלחת המהפכה האסלאמית נבעה מהשחיתות והריקבון של משטר העריצות שקדם לה, וכי המהפכה הזו ביטאה גם תשוקה עזה לצדק חברתי ואף זכתה בהתחלה, לפיכך, לתמיכה של סוציאליסטים וליברליים.
הגיבורים הראשיים כאן הם אב ובנו. האב, פטריוט איראני, שימש כקולונל בצבא השאה, חייל נאמן שסירב עם זאת לסייע בדיכוי מרד עממי בעומאן, דיכוי שכוחות השאה השתתפו בו בעידוד בריטי ב-1973, "מפני שהרגיש שאינו מסוגל לטוס לדופאר [שבעומאן] ולהרוג קומץ מורדים קשי יום בשם 'האיום הסובייטי'". כעת, בזמן ההווה של הרומן בשנות השמונים, מסתגר הקולונל בביתו, אחרי שבן אחד שלו, תומך המהפכה, נהרג במלחמה עם עיראק וכך קרוב לוודאי גם בנו השני ובתו הצעירה, בת 14, כלואה בחשד לפעילות אנטי-מהפכנית ותוצא להורג עד מהרה. בנו הבכור של הקולונל, אמיר, שרוי בדיכאון עמוק ומסתגר במרתף ביתו של האב, בלי להחליף אתו כמעט מילה. אנו למדים שאמיר היה תומך של הקומוניסטים ששאף לסילוק משטר השאה, אבל נוכח עד מהרה שרודנות אחת הוחלפה באחרת. למעשה, איש המשטרה החשאית של השאה, שחקר ועינה אותו, מכהן כעת בתפקיד דומה תחת שלטון המהפכה האסלאמית. הרומן צמוד לתודעתם של שני גיבוריו הראשיים תוך מעבר תכוף מגוף שלישי לראשון וחוזר חלילה. מחשבותיהם של הגיבורים וכן סיפור חייהם נעים ללא התראה בין ההווה הקודר שלהם לעברם וכן בין מציאות להזיה. האב, למשל, מנהל מערכת יחסים עם תמונתו של הקולונל מוחמד-תקי ח'אן פֵּסיאן, גיבור פטריוטי איראני שהתנגד בראשית המאה העשרים למעורבות זרה באיראן והוצא להורג בידי שליטיה המושחתים. הקולונל יוצא ממסגרת התמונה ומשתתף, בהזיותיו של האב, בכמה סצנות ברומן. התוצאה היא רומן פסימי מאד על אנשים פשוטים (האב) או אידיאליסטיים (הבן) שנמחצים בידי הפוליטיקה של ארצם.
זו ספרות לאומית פאר-אקסלנס, רומן שדרך דמויות אינדיבידואליות ומעוצבות-כהלכה, ואף תוך שימוש באסתטיקה מודרניסטית (הדילוג מגוף שלישי לראשון, למשל), ממחיש את הקונפליקטים הלאומיים האיראניים. בכך הוא מדגים היטב את תפקידה הפוליטי של הספרות מחוץ למערב שאותה הדגישו משתי זוויות שונות שני אינטלקטואלים אמריקאיים. פיליפ רות, שברומנים שלו ובהתבטאויות מסאיות, ביטא את רגשי הנחיתות והקנאה של סופר מערבי, העסוק בחיטוטי הנפש שלו בעוד הספרות במקומות אחרים עוסקת בסוגיות חברתיות גדולות, סוגיות של חיים ומוות. ואילו מבקר הספרות, פרדריק ג'יימסון, שטען כי בעוד במערב המופרט והקפיטליסטי, עירוב פוליטיקה ברומן משול ליריית אקדח בעיצומו של קונצרט (המשל המקורי שייך לסטנדאל), הרי שבעולם השלישי אין כמעט רומן חשוב שאינו פוליטי.
פצצה או הפצצה? נתבעים לדון בקיץ ובסתיו הזה ישראלים שחיים בחברה ללא תקווה מדינית ואופק כלכלי. אולי דרך היכרות אינטימית עם החברה שאנחנו אמורים לשנוא נתעורר גם לחשוב על החברה התקועה שלנו.

על "סיפור אהבות", של כנרת רוזנבלום, הוצאת "כתר"

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אמרתו של הפילוסוף, בלז פסקל, כי "כל אומללותו של האדם נובעת מאי יכולתו לשבת בשקט לבד בחדרו" אינה תופסת, מסתבר, בזמננו. בשקט, בחדרו, כל העולם פולש אל האדם לבלבלו ולעתים לאמללו דרך המחשב האישי. כך, בשקט לבדה בחדר, הכירה גיבורת הרומן הזה, גליה, שכמו רבים מאיתנו מכורה לתיבת המייל שלה וכמו מקצתנו, בעלי הבלוגים, מכורה גם לתגובות בבלוג שלה, את גידו, ארכיטקט כריזמטי. עם גידו, שהגיב בקביעות בבלוג שלה העוסק בחיים האורבניים התל אביביים, ניהלה גליה קשר וירטואלי במשך יותר משנה וכשנתגלה הקשר בידי בעלה, כרמי, התערערו נישואיה. בתחילה גליה הפסיקה את ההתכתבות עם גידו, ואחר כך הפסיקה את ההפסקה, אחר כך גם נפגשה עם גידו ואף מימשה את הקשר ביניהם, נפרדה מכרמי אך מיד גם מגידו, שגם הוא נשוי. בפתח הרומן, המסופר בגוף שלישי, אנו מלווים אותה ואת כרמי בנסיעה לאיטליה, נסיעה שמטרתה להתגרש אזרחית בעיירה אורבייטו שבאומבריה, שם התחתנו השניים בנישואים אזרחיים לפני עשור וחצי.
רומנים המתרחשים במרחב הביתי, ב"מרחב הדומסטי" הבה נתנאה בביטוי לועזי, כמו "סיפור אהבות", זוכים לעתים לתיוג של "ספרות נשים". התיוג הזה מנמיך לעתים קרובות. והוא לא מובן לי: מה חשוב יותר מיחסי גברים ונשים? מה חשוב יותר מאהבה ומין (ביחד ולחוד)? וכאשר הכתיבה טובה, הרי שאין נושא ראוי מזה. החלק של ה"שלום" ב"מלחמה ושלום", כלומר אהבותיהם ואכזבותיהם של פייר, נטשה ואנדריי ושאר הדמויות, לא פחות חשוב אלא יותר מהחלק של ה"מלחמה", והבהרת סדרי העדיפויות הנכונים האלה הייתה גם אחת מכוונותיו המוצהרות של טולסטוי.
האם הכתיבה כאן טובה? גליה וכרמי הן דמויות מלאות. הסופרת חולשת על חייהם ומציגה אותם באמצעות פרטים וניואנסים מרובים, הדרך היחידה להמחיש דמויות בספרות. אנחנו לומדים להכיר לעומק את גליה, הבלוגרית ומנחת סדנאות הכתיבה, שצמאה לתשומת לב ורוצה תמיד "עוד". את כרמי, איש ההייטק, ששמח בחלקו אבל שהסתפקותו ביש הופכת אותו למעט משעמם, בעיניה של גליה לפחות. את אהבתה של גליה לגידו המסעיר, שאינה מבטלת את אהבתה לכרמי הנאמן. אנו לומדים על יחסיהם של גליה וכרמי עם שלושת ילדיהם, על חיי המעמד הבינוני, הסמי-יאפי, התל אביביים שלהם, על יחסיהם הטובים-יחסית גם כעת, כשהכעסים ההדדיים כבושים למחצה. לעתים לא רחוקות מתגלה רגישות רבה של הסופרת בתיאור שתי דמויותיה הראשיות. הנה דוגמה לדיוק רגשי: גליה, שאביה מציע לסייע לה בכסף לקנות את מחצית הדירה המשותפת לה ולכרמי, אסירת תודה לאביה על שהציע לה עזרה אחרי שלמדה להסתדר בכוחות עצמה: "התמיכה הזאת שהוא מוכן להושיט לה, לא מחלישה אותה כלל, כפי שהייתה עושה אילו הוצעה בזמנים אחרים". והנה דוגמה למטפורה מבריקה על טיב יחסיה עם גידו. גידו "נדלק לעברה כמו זיקוק על חוט ברזל, מלהיב, קצר מועד, מותיר באוויר שבלים זוהרים, עד שהוא כבה והיא נכווית בקצות אצבעותיה". המסע לאיטליה כשהיעד הוא הגירושין באורבייטו, הופך מראשית הרומן שעון חול ומעניק לו מתח בסיסי – האם הגירשין אכן יצאו לפועל? – כמו שגם אותו מסע מעניק לרומן לוקיישן מצודד כבונוס.
מאידך גיסא, דמותו של גידו היא מעט קלישאית. דמות הגבר הבן-זונה, המצליח והיפה, ש"גליה מעט שמנה יותר, מעט נרגנת יותר, מעט פחות מוקפדת, קצת פחות מצחיקה, או מעט פחות זמינה לו או חלילה לא קשובה ומעריצה אותו", יודעת גליה, תרחיק אותו ממנה מיד. גם ההתמרדות של גידו נגד הסטראוטיפ הזה, בשיחה שהוא מנהל עם גליה ברומן, לא מחלצת את דמותו מחלקיות. גידו נותר פנטזיה של גליה. אבל זו בהחלט פנטזיה מושכת.
אבל הבעיה הגדולה של הרומן היא שהוא דוגמה בהחלט לא רעה לנושא שחוק מאד. התחושה היא שקראנו כבר רומנים כאלה, או צפינו כבר בסרטים כאלה, על אישה שחיי הנישואים עם בעלה האוהב והמסור משעממים אותה ובחייה מפציע גבר מסעיר, מוצלח, קשה וקשה להשגה. אין תחושת טריות ברומן, חדירה לקרקע בתולה. נכון, קשה לחדש בנושא, קשה, למשל, להגיע לפסגות המטפיסיות של "תמונות מחיי נישואין" של ברגמן, שעוסק בנושא קרוב.
בתור מבקר, לפני הניתוחים המפולפלים, אני שואל את עצמי שתי שאלות בסיסיות: האם נהניתי מהקריאה? האם הייתי קורא את הספר עד תומו גם לולי הייתי מבקר? אלה שאלות דומות אך שונות. לעתים התשובה על השאלה השנייה היא שלילית, כלומר הייתי מפסיק את הקריאה לולי הייתי מבקר כי הזמן שלנו כאן קצוב ואני מעוניין להתוודע לטוב והמחדש ביותר. אך, במקרים מסוימים, לאחר שמפאת מחויבות המקצוע קראתי את הספר עד תום, הרי שנהניתי מהקריאה. זה המקרה של "סיפור אהבות".

כמה ביקורת ביעף

כמה רשמי קריאה אחרונים בלקוניות שרק הכתיבה בבלוג מאפשרת:

"החצי השני" של פיליפ רות – רומן מבריק וקצת צחיח רגשית של פיליפ רות משנות השמונים. חלק נכבד ברומן מתרחש בהתנחלות ישראלית אליה עבר אחיו של הגיבור נתן צוקרמן, כשנטש את ביתו, אשתו וילדיו בארה"ב. רק בגלל החלק הישראלי של הרומן שווה כבר לקוראו. ניסיונו המוצלח של פיליפ רות בכתיבה פוסטמודרנית בת-הזמן (ישנם כמה קווי עלילה חלופיים). סקסי ונרקיסיסטי. דייויד פוסטר וואלאס צדק: רות, מיילר ואפדייק הם "נרקיסיסטים גדולים", אבל גם סופרים גדולים. ונרקיסיזם הוא אתגר רוחני ולא רק קללה.

"מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט – רומן מופת מהמאה ה-19. אני קוראו פעם ראשונה, לבושתי, בגין איזו דעה קדומה נגד הרומן הבריטי של המאה ה-19. דיקנס משעמם אותי, למשל, ותמיד חשבתי שמול הצרפתים ובטח הרוסים אין לאנגלים מה להציע. ובכן, זו דעה קדומה שמוטב לבחון את תקפותה לאחר הקריאה ולא לפניה (אני מוכיח את עצמי). מרטין איימיס טוען ש"מידלמארץ'" הוא הרומן האנגלי הגדול ביותר. אני נוטה להסכים. מאותם הספרים שאתה חוזה בהם במוח שאתה מרכין ראש בפניו ומודה בקלות בעליונותו, כיוון שזו כה ברורה. חמלה ואכזריות יש כאן – תכונות נדרשות לסופר גדול. התשובה הבריטית לטולסטוי מרשימה ביותר ולא משעממת לרגע (זו סוג של קלישאה, אבל אחרי מחשבה קצרה לבדיקה עצמית: היא נכונה. לפעמים הרומן מעייף – אבל הוא לא משעמם).

The Evolution of Human Sexuality של Donald Symons – ספר עיון של אנתרופולוג המשתמש בכלי ניתוח אבולוציוניים להסביר את ההבדלים בין המינים. הגעתי אליו בעקבות קריאה בבלוג של גיל גרינגרוז שם צוין הספר כאחת היצירות הקלאסיות בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית. זה ספר מרשים מאד, מ-1979, כתוב בחומרה מדעית אך שיש בה שגב סטואי ואלגנטיות מאופקת. הוא עוסק בסוגיות החשובות ביותר של ההבדלים בין המינים ומבטא באופן מופתי את העמדה המתנגדת לעמדה הרווחת במדעי החברה והרוח שנוטה לייחס ל"תרבות" משקל מכריע בחריצת ההבדלים הללו. קריאה בספר הזה מהווה תיקון להפרזה הקיימת בענפי הידע המוזכרים בדבר כל-יכולתה של התרבות כביכול בעיצוב המגדרי. שתי תכונות של הספר שתורמות להנאת הקריאה: מבעד לחומרה ולאובייקטיביות ברורה (או משוערת בתחושת הסתברות גבוהה) לקורא זה המרירות המובנת של הכותב פרי התנסות ביחסי גברים ונשים שהביאה אותו להתריס ולהצביע על קיומם של הבדלים קשים לגישור בין המינים. המרירות המשוערת שניצבת מאחורי הספר אינה, חשוב לומר, פוגעת בתחושה שהטענות שלו מוצקות, אלא רק מוסיפה לעניין בקריאה. השנייה: אהבת הספרות של המחבר. הוא מרבה לצטט מיצירות ספרות רבות לאורך הספר.

אנקדוטה על אדמונד וילסון וסקוט פיצג'ראלד

לאחרונה אני קורא בהנאה מרובה את ביקורות הספרות של אדמונד וילסון (1895-1972), מבקר ספרות אמריקאי אגדי, בעל ידע ספרותי אדיר, יכולת התבוננות ואנליזה וכישרון כתיבה גדול, שביקורותיו ומסותיו כונסו בהוצאה היוקרתית "The Library of America". ישנן בכרך שבידי, הכולל מסות וביקורות משנות השלושים והארבעים, שפע מסות מאלפות וחלוציות. למשל, מסת ביקורת קטלנית על ז'אנר ספרי הבלשים; מסה על מרקסיזם וספרות; מסה על סארטר הצעיר והעוד לא כל כך מוכר (לא מתפעלת במיוחד); מסה נגד הערצת קפקא ההולכת וגוברת בחוגים אינטלקטואליים בארה"ב בשנות הארבעים; מסת ביקורת אוהדת לרומן הראשון של סול בלו.

מסה אחת כאן, מסה מפורסמת, "Thoughts on Being Bibliographed" שמה, מכילה זיכרון מעניין של וילסון מידידו הטוב, עוד מימי לימודיהם בפרינסטון, סקוט פיצג'ראלד.

"אני זוכר איך סקוט פיצג'ראלד אמר לי זמן קצר אחרי שעזבנו את הקולג': 'אני רוצה להיות אחד הסופרים הגדולים ביותר שחיו מאז ומעולם, האם אתה לא רוצה להיות כזה?'. לא השתעשעתי בפנטזיה הזו בגלל שקראתי כבר את אפלטון ואת דאנטה. סקוט, לעומת זאת, קרא את בות' טארקינגטון, קומפטון מקאנזי, ה.ג' וולס וסווינבורן".

אבל למרות שפיצג'ראלד הכריז ברהבתנות הכרזה כזו בגלל שלא הכיר את יצירות המופת של ספרות העולם אלא רק כמה מהכותבים הבולטים, והבינוניים לדעת וילסון, של זמנו, למרות ש"חשבתי שההערה שלו טיפשית", אומר וילסון, היא בכל זאת, בשאפתנותה הגדולה, הביאה לכך "שאכבד אותו".

אוגוסט סטרינדברג ואוננות

מתוך מאמר מעניין על המחזאי השבדי אוגוסט סטרינדברג (1849-1912).
עוד דוגמה לאובססיה שיש לדתות עם אוננות והשפעתה הכבדה (של האובססיה; אם כי, גם לאוננות שמורה השפעה מסוימת) על נערים:

Like many other teenagers the young August was tormented by a book that, in Prideaux’s words, “galloped through Sweden like the Four Horsemen of the Apocalypse, spreading terror and misery”: A Warning Against the Enemy of Youth by a Friend of Youth, by the Pietist Karl von Kapff: “Possibly unique in extending the consequences of masturbation to politics, von Kapff suggested that the favorite practice of revolutionaries spread their poison through society.” Terrified by von Kapff’s admonitions, August began spending many hours in church, longing for salvation; he even contemplated taking Holy Orders, though this religiosity proved short-lived.