על "בית העלמין של פראג", מאת אומברטו אקו, הוצאת "כנרת זמורה ביתן" (מאיטלקית: אריה אוריאל)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הקלישאה גורסת שברומן אנו זקוקים לדמות שנוכל להזדהות איתה. מסופקני אם הקורא יזדהה עם קפטן סימוניני, בן ה-67, שיומנו הפרטי מרכיב את החלק הארי של הרומן החדש של אומברטו אקו (שראה אור באיטליה לפני שנתיים, מכר מיליון וחצי עותקים וכעת תורגם). היומן, משנת 1897, מציג אדם מלא טינה. שונא נשים ("מישהו אמר פעם שהנשים הן בסך הכל תחליף לאוננות"). שונא יהודים ("הם פועלים לכיבוש העולם הזה. דמותם ממש העכירה את שנות ילדותי"). שונא גרמנים ("הרמה האנושית הנמוכה ביותר שאפשר לדמיין"), צרפתים ("העם היחיד שבמשך שנים העסיק את אזרחיו בכריתת ראשים הדדית") וגם, למרות שהוא איטלקי, שונא איטלקים ("אם הפכתי לצרפתי, הרי זה מפני שכבר לא יכולתי לסבול להיות איטלקי"). אפילו אם נניח שבכל אחד מאתנו קיים גם מיזנטרופ, הנחה לא מופרכת אמנם, הנאת הקריאה ברומן הזה נובעת בהתחלה לא מהזדהות עם שונא האדם, אלא מההומור. סימוניני, זייפן מקצועי של מסמכים החי מזה כמה עשורים בפריז, לא רק שונא את כולם אלא גם חושד בכולם. שנאה זו מבדרת בהתחשב בעיסוקו הנכלולי, אך היא גם הגיונית בדיוק משום כך. אולם משפג קסם החידוש בהצגה מבדרת של דמות דוחה, שונאת וחשדנית כזו, חששתי לרגע, או למעשה לכמה עשרות עמודים, שאקו לקח בדיחה לא רעה ומתח אותה לכדי רומן בן 450 עמודים. החשש התחזק מסיבה נוספת: ברור משלב מוקדם שהנושא של הרומן הוא האנטישמיות החולנית של המאה ה-19. הנושא הזה, שעלה גם ברומן אירופאי נוסף מ-2010, שזכה כמו הרומן של אקו לתשומת לב רבה, הרומן של הסופר היהודי בריטי הווארד ג'ייקובסון "מה זה פינקלר?", הפך לאקטואלי באירופה בעקבות זיהומה של חלק מהביקורת הלגיטימית על ישראל (ויש הרבה הרבה לבקר) באנטישמיות חשוכה. החשש בקריאה, מלבד מתיחתה של בדיחה מוצלחת תוך כדי פגיעה באפקטיביות שלה, היה שאקו בחר להמחיש ברומן שלם את הקרקע הפסיכולוגית שעליה צומחת האנטישמיות; צמיחתה בנפשות אכולות שנאה, רגשי נחיתות, קונפליקטים מיניים לא פתורים וחשדנות פרנואידית קונספירטיבית. ניתוחים פסיכולוגיים כאלה של האנטישמיות אינם לא נכונים, אבל הם גם לא מחדשים. ראו למשל את מסתו המבריקה של סארטר בסוגיה זו: "הרהורים בשאלה היהודית". שתילת מפגש בתחילת הרומן בין סימוניני לפרויד הצעיר והלא ידוע עדיין, גימיק זול כשלעצמו שאינו הולם סופר ברמתו של אקו, הגבירה עוד יותר את החשד שמדובר בניתוח פסיכולוגי נוסף ואולי מיותר של האנטישמיות.
אולם, אחרי רפיון מסוים ברומן, המשך הקריאה התגלה כמהנה ומלמד. זאת משום שאקו אמנם מחדש פחות בפסיכולוגיה של האנטישמי, אבל מפליא להמחיש את האינטר-טקסטואליות של האנטישמיות. זהו למעשה מחקר בביקורת ספרות במסווה (מוצלח) של רומן. למה הכוונה?
אקו אינו רק מחשובי הסופרים בעולם, אלא גם תיאורטיקן חשוב של תקשורת וסמיוטיקה (חקר הסימנים). בעבודתו האקדמית הוא הפנה את תשומת הלב לאופן בו אנו מפרשים טקסטים בתרבות באמצעות טקסטים אחרים שהטקסט הספציפי אותו אנו מנתחים "מהדהד" אותם. ב"בית העלמין של פראג" ממחיש אקו את התיאוריה שלו ביחס לאנטישמיות. הגיבור הדוחה והפיקטיבי שלו, סימוניני, אחראי בסופו של דבר על יצירת הטקסט האנטישמי המפורסם "הפרוטוקולים של זקני ציון". אקו ממחיש איך הטקסט הידוע הזה צמח תוך מיזוגן של יצירות רבות שנוצרו לאורך המאה ה-19. הגיבור עצמו מודע להשפעות ולגניבות הספרותיות שלו. הטקסטים שמהם הורכבו לבסוף "הפרוטוקלים" כוללים, מלבד טקסטים אנטישמיים מוקדמים, טקסטים פרנואידים שנכתבו באירופה של המאה ה-19 נגד "הבונים החופשיים", שנתפסו ככת אנטי דתית, וכן טקסטים פרנואידיים נגדיים שנתפרסמו נגד הישועים, מסדר קתולי שנתפס ככזה שידו בכל. כותבי "הפרוטוקולים" עשו שימוש גם בטקסטים פרנואידיים שכתבו קתולים נגד פרוטסטנטים וההיפך, בטקסטים פרנואידיים שכתבו קפיטליסטים על סוציאליסטים וההיפך. חלק מהטקסטים הללו היו אותנטיים, מבחינה זו שכותביהם היו פרנואידים באמת ובתמים, אך חלקם נכתבו כמתיחה מרושעת שנועדה לגרוף ממון לזייפנים ונוכלים. כך מובאת כאן דמותו (ההיסטורית!) של צרפתי בשם ליאו טקסיל, שבדה תיאורים מסמרי שיער (ורבי מכר!) על ניסיונם כביכול של "הבונים החופשיים" לשלוט בעולם. מה שמרתק בייחוד באיתור מקורותיהם הטקסטואליים של "הפרוטוקולים" הנו שחלק מהמקורות הללו הם טקסטים ספרותיים במובן המצומצם של המילה: רומנים של אלכסנדר דיומא ואז'ן סו, למשל, רבי מכר גדולים של המאה ה-19 שהציגו קונספירציות ספרותיות מפותלות ששימשו את מחברי הפמפלטים הפוליטיים של אותה מאה בעיצוב הזיותיהם הפרנואידיות. באמצעות שתילת גיבור בדוי בלב התרחשויות היסטוריות, ממחיש אקו את הדרך הספרותית-טקסטואלית שהוליכה ליצירתם של "הפרוטוקלים של זקני ציון".
הערותיו הרבות של המתרגם מסייעות מאד להבנת הרקע ההיסטורי של הרומן הזה. שתי טעויות קטנות שמצאתי בהן (ויקטור הוגו נפטר לפני "פרשת דרייפוס" ולא כפי שנכתב בהערות ומופאסאן, שנולד ב-1850, לא יכול היה להיות מאושפז בבית משוגעים של פסיכאטר שנפטר ב-1852) אינן מעיבות על תרומתן החשובה להנאת הקריאה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: