על "קין", של ז'וז'ה סאראמאגו, הוצאת "הספרייה החדשה" (מפורטוגזית: מרים טבעון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בסיפור "בטרם", של גנסין, הגיבור התלוש והאבוד, אוריאל, ששב מנדודיו אל בית הוריו האדוקים, מהרהר כיצד יפנה בהתרפקות לאביו ויאמר לו: "אבא! הלא אמת הדבר, שיש אלוהים בשמים, אה? פשוט – אלוהים גדולים וטובים… או אפילו שאינם טובים – אמת, אה?". אוריאל הוא אפיקורוס ולפיכך מחשבתו הגחמתית, לפנות לפתע אל אביו בבקשת אמונה, לא יוצאת כמובן אל הפועל. אבל גנסין, בקטע המצמרר הזה, אחד הגדולים שאני מכיר בספרות בכלל, מבטא בתמצות את תעוקת הכפירה באל. את ההכרה של הכופר בכך שיקום ללא בורא הוא מקום מבהיל ולפיכך את הרצון הנואש שלו לחבור לאב שבשמים (באמצעות האב הביולוגי!) ולמצוא כך פשר לעולם ולחייו. הכפירה באלוהים, ממחיש גנסין דרך גיבורו המיואש, היא לא עניין קל ערך שמצדיק גישה קלת דעת. הרבה-הרבה מונח על כפות המאזניים.
נזכרתי בכובד הראש הגנסיני כשקראתי את ספר הכפירה של סאראמאגו. נזכרתי בכפירה הטראגית הגנסינית כי היא היפוכה המוחלט של כפירתו הקלילה של סאראמאגו.
"קין" הוא מעין המשך ל"הבשורה על פי ישו", שבו טיפל סאראמאגו בדמותו של גיבור "הברית החדשה". ב"קין", בוודאי ניחשתם, מוצגת דמותו של רוצח-הבל. אבל סארמאגו מוביל את גיבורו להיות עד גם למאורעות נוספים המופיעים בספרי הברית הישנה. קין, למשל, עד לעקידת יצחק, להרס סדום, להקמת עגל הזהב, לכיבוש יריחו, למבול ועוד. קין של סאראמאגו כופר בכך שאלוהים הוא בורא טוב ומיטיב. הוא עצמו, הוא מטיח באלוהים בפתח הנובלה, אינו אשם ברציחתו של הבל, ולכל הפחות אלוהים והוא חולקים אשמה משותפת. אלוהים, בכך שלא קיבל את מנחתו, הביא אותו לרצח: "היה די שלרגע תהיה באמת רחום, שתקבל את הקורבן שלי בענווה, כי היה אסור לך לדחות אותו, מפני שלכם האלים, ולך כמו לכל האחרים, יש מחויבויות". אלוהים מקבל באופן חלקי את הטיעון של קין וזה, לפי סאראמאגו, ההסבר לכך שאלוהים, ברחמנות לא אופיינית, הטביע במצחו אות שמגן עליו. בהמשך הנובלה, טיעוניו של קין כלפי אלוהים חזקים יותר. ביחס לסדום ועמורה מוחה קין על רצח הילדים החפים מפשע בערים שהוחרבו. כשהוא פוגש באיוב הוא מוחה על כך ש"אלוהים והשטן עשו התערבות" שאיוב הוא הקורבן שלה. על הטבח בסוגדים לעגל הזהב מגיב קין כך: "הוא נתקל בהוכחה ללא-עוררין לרשעותו התהומית של אלוהים, שלושת-אלפי איש הרוגים רק כי חרה לו על המצאת יריב משוער בדמות העגל".
זהו, אם כך, ספר כפירה, אמנם לא במציאותו של אלוהים, אלא כפירה בטובו ונחיצותו של האל. ועם זאת, הנובלה הזו קלילה, נטולת משקל רעיוני. התחושה היא שהכפירה כאן אינה אירוע מזעזע מבחינת הכותב ולכן היא גם לא מזעזעת את הקורא. זו כפירת אנשים מלומדה. היסוד המרכזי שתורם לתחושה הזו היא רוח השטות שבה מנומרת הנובלה. למעשה, ההוספה העיקרית של סאראמאגו לסיפורי התנ"ך הנם קטעי נונסנס מובהקים המפוזרים לאורך סיפורו של קין. הנה כמה דוגמאות לנונסנס המבדר של סארמאגו: על פרשת לוט, שבנותיו שיכרוהו על מנת שיעבּרֶן, מעיר קין כי היא לא הגיונית, מכיוון ש"אצל איש שתוי עד כדי כך שאינו קולט מה קורה, העסק פשוט לא עומד לו". כשקין שואל אם מותר לו להיפרד מהוריו לפני שיצא לנדודיו אומר לו אלוהים: "זה כבר עסקך, בענייני משפחה אני לא מתערב". על הפלגתה של תיבת נוח כותב סאראמאגו: "אלוהים לא בא להשקה. הוא היה עסוק בבקרת המערכת ההידראולית של הפלנטה". במקום אחד מעיר המספר כי קין הרכוב על חמור לא ידע היכן הוא כי לא היה מצויד במדריך "מישלן". על העיר עַי, שיהושע מתעתד לכובשה, מתלוצץ המספר ששמה מוזר ושרק "לא יבולע לה חלילה בגלל שמה הנשמע כמו גניחה".
במאמר מוסגר: בפרשת העי, מעיר המספר הערה מבדחת אך מריחה קצת מאנטישמיות: "וכמו שקרה תמיד, תבוסה הכי קטנה, והיהודים מאבדים את החשק להילחם". אני מתעכב על ההערה הזו לא כי צריך להתרגש ולהזדעזע ממנה ובטח שלא לפסול חלילה סופר דגול בגינה. אם נעשה כזאת, ניאלץ לוותר על סופרים גדולים מסארמאגו, כמו דוסטוייבסקי. התעכבתי על ההערה הקטנה הזו על מנת להזכיר שפעמים רבות הסנטימנטים האנטי דתיים של אינטלקטואלים אירופאיים, כלומר הסנטימנטים האנטי נוצריים, מלווים באנטישמיות, כי היהודים נתפסים כאלה שכביכול הביאו על עמי אירופה את הצרה הזו של הנצרות.
הכפירה כאן, אם כן, היא קלילה בגלל רוח הנונסנס שבה כתוב הרומן. גם אלוהים עצמו בעצם לא כזה נורא כאן. אלוהים של "קין" הוא מעין גאון טרוד ופזור דעת, לא כל-יכול אבל בהחלט רב יכולות. אלוהים הזה אכן לוקה באותו תחום שאנו מכנים אותו "יחסי אנוש". הוא לא רגיש רוב הזמן ולעתים הוא גם רודני ומרושע. אבל הוא לא ממש שטני, רק לא נראה שאכפת לו.
רוח ההבל השטותניקית, אם כך, הופכת את הקריאה ב"קין" למענגת מאד. אך ההבל גם חסר משקל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ערן בדינרי  On ינואר 23, 2014 at 4:08 AM

    ברובד החבוי הנע לאורכו של סיפור, מתקיימת ביוגרפיה פסיכולוגית של יוצרו. ב"קין" מדובר בוידוי. הסופר חושף את מימדיו האמיתיים שלו-עצמו בסיפור הלא פתור של האנושות: קטן ולא חשוב.
    ב"קין", סאראמאגו מסרס את החטא – את מהותו, חשיבותו ותוצאותיו, ומעביר את האון אל מקומו הטבעי: אל בין רגליו של הגיבור האנושי.
    ההתחבטויות הגדולות, והניסיון הפרוזאי לסלקן באמצעות רעיונות המובילים אל פתרונות – הכול היה לשם שעשוע אינטלקטואלי, בדיחה פרטית, כך מצהיר סאראמאגו בצוואתו הספרותית "קין". כול השאלות הגדולות, נעלמות בין ירכיה של אישה. ההנאה שייכת להווה. החטא הלא פתור שייך לעבר. הפיתרון הדרוש לאלוהים הינו בודהיסטי: הווה. מה שהיה כבר חלף, וכול המתעכב על שהיה או שיהיה – סובל. לכן אלוהים אינו יכול לראות את האדם מאושר, משום שאלוהים עצמו עסוק בחטאי העבר ובפתרונות עתידיים. בהתכחשותו לרגע הנוכחי מייצר אלוהים אך סבל.
    הבדיחה הפרטית של סאראמאגו ב"קין" היא-היא תשובתה הסופית של הגותו. כמו וילפרד ביון, אחד הפסיכואנליטיקאים הגדולים והחשובים, גם סאראמאגו אינו מחדש דבר לאנושות רק מפנה אותה אל תפישה מזרחית שבכוחה להעלים את אלוהים והמשמעויות המתלוות אליו, באמצעות התעלמותה משהיה ושיהיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: