המלצה על מאמר על דיוויד פוסטר וואלאס

לאחרונה יצאה בארה"ב ביוגרפיה של הסופר דיוויד פוסטר וואלאס, שהתאבד ב-2008. הביוגרפיה נסקרת רבות, עד כמה שביכולתי להתרשם מקצה מזרח ובין אזעקה לאזעקה.
אני מהרהר הרבה בוולאס לאחרונה, למרות שהיכרותי אתו מוגבלת לשני הספרים שלו שתורגמו ב"הקיבוץ המאוחד" ועליהם כתבתי כאן וכאן ולכמה ממאמריו שקראתי באנגלית.

אני מוצא עצמי מהרהר בוואלאס משני כיוונים שונים.

הראשון קשור בהשקפת העולם והפואטיקה (במובן הרחב מאד של המילה) שלו. וואלאס הוא ממשיכם המודע של הפוסטמודרניסטים האמריקאים, כדוגמת ג'ון בארת ותומס פינצ'ון ובמובן מסויים דון דלילו. אבל וואלאס הבין שהאירוניה כדרך חיים והספקנות הרדיקלית של הזרם האינטלקטואלי הזה אינם מספקים. אולי עליך להיות דכאוני כמו שצריך, דכאוני משהו משהו, על מנת לא לחוש מסופק באירוניה ובניתוק מבוצרים.

זהו, במובן מסוים, נושאו של מאמר מעניין על הביוגרפיה של וואלאס – מאמר של מבקרת שכבר קראתי דברים אחרים מעניינים שלה. משפטי המפתח במאמר הם אלה:

This, really, was Wallace’s break from his contemporaries and from earlier generations of the American avant-garde. You would not find a statement affirming the truth of any kind of received wisdom in a novel by Pynchon or Barth or DeLillo. In the history of the novel, clichés have usually fallen on the immoral side of the ledger: received wisdom and received language are a threat to the development of sensibility, to the emergence of a thinking, judging, morally responsive self. If you’re a character in a Pynchon or a DeLillo novel you can be neurotic, paranoid, disoriented, deranged, violent. Indeed, you can be drunk. These are sensitive responses to your times. But the idea of submitting fruitfully to some kind of group intervention or therapeutic program is antithetical to the cultural criticism of these novelists. What is such a program but a simple, uniform solution fit for a simple and sheeplike populace?
המבקרת, בשני המשפטים האחרונים, מתייחסת לאותו חלק ברומן הגדול (כמותית; כאמור, לא קראתיו) של וואלאס מ-1996 "Infinite Jest" – רומן שנחשב ליצירת המופת שלו – המתרחש במפגש של AA (אלכוהוליסטים אנונימיים).

למאמר בשלמותו

הכיוון הנוסף שבגינו וואלאס מעסיק אותי הינו הקשר האפשרי בין מחלתו ליצירתו. ליונל טרילינג, מבקר הספרות היהודי אמריקאי הגדול, כתב מסה בשנות הארבעים על הקשר בין אמנות לכאבי ומחלות נפש. במסתו, Art and Nuerosis, ביקש טרילינג להפריד בין אמנות לחולי נפשי, מתוך רצון להגן על הדימוי של האמנים והאמנות. ועם זאת, המקרה של וואלאס מחזיר כמדומה בעוצמה רבה את שאלת הקשר בין עמדת האמן לבין מחלת הנפש. האם ביקורתו של וואלאס על אמריקה קשורה לדיכאונו? האם דיכאונו קשור בשאפתנותו הספרותית? ואם התשובה היא כן מה זה אומר על ביקורתו או על יצירתו? והאם, כפי שגרסה פעם הקלישאה, במצבים חברתיים מסוימים להיות משוגע הנה תגובה נורמלית ובריאה של אנשים רגישים לתנאים בלתי אפשריים?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילה  On נובמבר 20, 2012 at 11:40 PM

    היי אריק. לי יש דיעה אחרת. ראשית, יש מקום לשאול מדוע זכה וואלאס להתעלמות גורפת ולמעמד כה נמוך בשנות פעילותו כסופר? היתכן שהוא זוכה כעת לתיקון שאיננו ראוי לו? נדמה שיוצר זקוק גם למיליליטר חוש הומור, ומרחק , מה שקצת חסר לוואלאס (והרי כתבת בעצמך שהוא לא מרוחק מאלו שהוא מתבונן בהם {בדומה לפינצ'ון למשל שעשה כתיבה כמעט קומיקסטית}, אלא רק בכאילו).

    שנית, בנוגע לדכאונות אצל יוצרים. כאשר אדם רגיש, הוא גורף מהעולם סביבו רשמים על מצבים אנושיים ושומר אותם עמו. יצירה אמנותית היא תרגום רשמים אלו לאסתטיקה , רעיונות וכהנא וכהנא. לא מדובר בשום שלב בעשייה . הדיכאון הוא כמו רקב שעולה ממישהו שרכש ירקות אבל לא הכין מהם סלט . רגישות שלא מובילה לעשייה ( ובמונחים היהודיים, רחמן ולא מרחם) תיצור דיכאון. אצל אדם רחמן, ולא מעט יוצרים הם כאלה, העולם מכה ללא רחמים. ואין הגנה. מאחר ויוצר פעיל רוצה ומתאווה להמשיך ליצור, הוא לא יכול להגיף את עצמו מהרשמים הללו. אדרבא, הוא נמשך אחריהם. עד שהם מביסים אותו .
    דרך נכונה לאדם רגיש להימנע מדיכאון היא התנדבות על בסיס קבוע. מחקרים מראים ששתי הקבוצות הכי פחות מדוכאות הן אנשים דתיים ופעילים חברתיים. אנשים דתיים ממילא עסוקים בעשייה (הפולחן הדתי), ופעילים חברתיים עסוקים בזה מעצם הגדרתם. מדובר בשתי קבוצות רגישות למדי, שמתמודדות טוב יותר ביחס לקבוצת האמנים. גם במדד של תפקוד בשוק התעסוקה וגם בנושא האישי של משפחה וכן הלאה.

  • איה  On נובמבר 21, 2012 at 12:49 AM

    למה למה. למה לא מתרגמים את הרומןהגדול של וואלס. למה?? וגם את הביוגרפיה שלו. למה??

    (השאלה בסוף עלהקשר בין דיכאון ליצירה זהה לשאלה על הקשר שבין נפשו של כל יוצר ובין יצירתו

  • אריק גלסנר  On נובמבר 21, 2012 at 1:24 PM

    תודה על הערותיכן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: