אסוציאציות חופשיות על אינדיבידואליזם ונרקיסיזם בעקבות ספרים (והמלחמה)

(חלק א')

בעקבות המלחמה בדרום ניעור בי צורך לקרוא פעם נוספת את "החיים כמשל" של פנחס שדה. העותק שבספרייתי הוא מ"טבת תשנ"ד", מאותה תקופה לפני כמעט עשרים שנה שבה כתבתי בראשי הספרים שרכשתי את תאריך רכישתם. את התאריך העברי של רכישתם. אלו היו השנים הראשונות לאחר חזרתי בשאלה וספרי הפרוזה והשירה שרכשתי נדמו לי כספרי-קודש חדשים, כאלה שבאו להחליף את החומשים, הגמרות, ספרי האמונה (כפי שכונו אלה אצלנו) והמפרשים שרכשתי בישיבה התיכונית ובישיבה הגבוהה, שבכותרתם שלהם נהגתי לכתוב "לה' הארץ ומלואה בחזקת אריק גלסנר". שם, כלומר בספרי הקודש, אם זכרוני אינו מטעני, לא כתבתי את תאריך רכישתם, אף לא את התאריך העברי. במילים אחרות: בספרי הפרוזה והשירה שרכשתי לאחר מכן את מקום ההכרה שהמקום הנו בבעלות האל והנו רק "בחזקת" ברואו, אני עצמי, החליפה ההכרה בזמן, בזמן החולף ללא מעצור, המכלה.
מאז טבת תשנ"ד והחודשים שאחריו לא קראתי ב"החיים כמשל". אז התפעלתי מהרומן. התפעלתי כל כך עד שמותו של פנחס שדה באותה תשנ"ד עצמה, כך אני נזכר לפתע בעת כתיבת שורות אלה, נתפס אצלי כשערורייה מטפיסית. אמרתי אז לחברי בפלוגת "ההסדר" בה שירתי, כך אני נזכר כעת, את המשפט התמוה-ולא-תמוה הבא: "אם הוא מת – אז אף אחד כנראה לא יכול להינצל מהמוות". משפט שביאורו הוא מעין זאת: אם מי שהעמיק כל כך לחדור לכבשוני הקיום לא ניצל מצדדיו השטחיים, הבוטים והוולגריים, קרי מהמוות – מה יקוו אזובי הקיר?
אבל בשמונה עשרה השנים שחלפו מקריאתי הראשונה ברומן הלכה והשתרשה בדעתי אותה קלישאה הגורסת כי שדה הוא סופר של מתבגרים וכי קריאה חוזרת ב"החיים כמשל" בבגרות המלאה – אם זה אכן הכינוי המתאים לתקופה שבה אני נמצא כעת – מאכזבת בהכרח.

ובכל זאת לקחתי את "החיים כמשל" לקריאה חוזרת בשבוע האחרון. ובגלל המלחמה, כאמור. על המלחמה הצטערתי כמובן. אבל נטלתי את "החיים כמשל" לקריאה שנייה ראשונה מזה ח"י שנים לא בגלל הצער על המלחמה, אלא בגלל תחושת הריחוק והתימהון כלפיה, תחושה שגובלת בניכור, כפי שאולי חשו רבים בלבם כלפיה, ניכור כלפי ההתעקשות של המקום בו אנו חיים לדרוך במקום, כלומר על עצמו, התעקשותו לערוך פרודיות אינסופיות על עצמו, ניכור לנוכח השקיפות שבתשוקת האחווה ושבתשוקת הורדת המתח הנפשי, התחרותיות והשעמום של החיים הפרטיים, תשוקות שתקוות המלחמה מלבות. נטלתי, לפיכך, את "החיים כמשל". וזאת משום ש"החיים כמשל" ידוע בהפניית העורף שלו למלחמה המכוננת של זמנו, למלחמת השחרור; "החיים כמשל", שראה אור ב-1958, אותה שנה בה ראה אור "ימי ציקלג" של ס. יזהר העוסק כל כולו על אלף דפיו במלחמת העצמאות. האקזיסטנציאליזם הדתי (בלוויית השפעות הרומנטיקה הגרמנית) של שדה לא מצא חפץ בעניינים חברתיים ולאומיים. עניינו הוא היחיד וסבלו, היחיד וגאולתו. זה ההסבר לחלק מקסמו בעיני דורות של קוראים ישראלים: הנה רומן עברי-ישראלי שמושך ידיו מכל מה ש"חשוב" במצב הישראלי ומפנה מבטו למה שחשוב לטעמו באמת וזהו אך ורק האדם הפרטי.

כך כותב שדה על רגע פריצת מלחמת העצמאות:

"השעה ההיא, היום ההוא, זכורים לי כבחלום.
זה היה היום אשר בו פרצה המלחמה בארץ ובו הכריזו על גיוס כללי. מועקה הייתה שורה על ירושלים הנצורה. אני ישבתי בעליית-הגג שלי אל השולחן, לפני החלון.
היום היה קיצי, חם, כחול.
ישבתי הזוי, אפוף בדידות כבדה. הרהרתי בעצב שאני הולך למות, ולמות בקרב הלא-נכון. למלחמה הלאומית לא היתה כל משמעות בעיני ולא ראיתי מהו שיש להילחם עליו. אויבי האמיתיים היו אורבים לי במקום אחר, במסתרים החשוכים של הנפש. לי לא היה אכפת מי ישלוט בעיר, לא היה אכפת לי מצעד של איזה חיילים יתגודד ההמון כדי לחזות בו, לא היה אכפת לי אם ישרפו את התיאטראות, האוניברסיטאות, בתי-הדואר ומערכות-העיתונים, לא היה אכפת לי אם יהיו שריה וטפסריה של המדינה נימולים או ערלים. וכי מה זו מדינה וגלות מהי?
עצם הקיום הזה הנהו הגלות הממשית". ("החיים כמשל", הוצאת "שוקן", עמ' 128-129).

לומר על הציטוט הזה שהנו א-פוליטי יהיה דיבור ממעיט. הקטע הזה הנו כמעט א-סוציאלי. היחיד והיחיד בלבד הוא המעניין את שדה. כשהנער שדה, אשר גדל כילד חוץ בחברת נוער בקיבוץ שריד – וקשה לתאר מקום מנוגד יותר לאינדיבידואל הרדיקלי שהיה שדה מאשר קיבוץ עברי בשנות הארבעים; ומאידך גיסא שדה הפך לפנאט של האינדיבידואליות בין השאר משום שגדל בחברה מגוייסת כל כך כפי שהיה "היישוב", ובייחוד "ההתיישבות העובדת", בשנות השלושים והארבעים – נוסע לחיפה יום אחד על מנת להגשים שלוש משאלות, "ללכת אל זונה, להיכנס למנזר, להתאבד", הוא אינו מהסס לגנוב את הוצאות גישום המשאלות מחניך אחר בקיבוץ. כאן יוצאת הא-סוציאליות מהשק ואל האור:

"הצטערתי על שאני מרושש את הנער מכספו המעט, אך לא זכור לי שפחדתי או שהתביישתי. רגש אחר היה בליבי והוא הכיל, במובן ידוע, איזו מתיקות: הרגשתי כי במעשה שעשיתי, בפגיעה שפגעתי במה שמכונה בשם מוסר חברתי, בסוד שנתייחד לי מעתה, הריני מעמיד עצמי במעמד נבדל מחוץ לחברה ולקשיי-האחוה העדריים שלה".

השתרשות האמירה כי פנחס שדה מתאים למתבגרים נובעת לטעמי מהא-סוציאליות הזו שלו. כמו – להבדיל עשרות הבדלות – ביחס לאיין ראנד – או כמו – להבדיל מכיוון אחר והפעם באלפי הבדלות – ביחס לניטשה (ששדה מעריץ ומייחד לו מקום של כבוד ב"החיים כמשל"), כך גם פנחס שדה פונה לאותו חלק שבנפשנו שכמה לחוש נעלה ועליון, שכמה לחוש כרובינזון באי בודד שנעדר אף ששת, אותו חלק שבנו שמבקש לכפור בכך שאנו חיים בחברה, הננו חלק מחברה, ומתבקשים לחלוק במקומנו עם אחרים, מתבקשים לצמצם מעט את עצמנו. העמדה הזו, כפי שגורסת הפסיכואנליזה, אפיינה את כולנו בינקותנו. כולנו בינקותנו חווינו את עצמנו כמרכז היקום. ולא רק כמרכז, אלא כיקום בכללותו: מרכז ואגפים כאחד. "הנרקיסיזם הראשוני" הזה, כפי שכינה פרויד את תחושת האקסקלוסיביות של התינוק, הוא זה שהביא אותנו אי-אז לחוש כ"מרכז ותמצית הבריאה", ועליו מעיד ביטוי אנגלי אשר פרויד משתמש בו, "His majesty the baby", אותה היות-מלך "שדימינו פעם להיות בעצמנו" ("הצגת הנרקיסיזם", הוצאת "רסלינג" עמ' 57).

העמדה הזו היא עמדה תינוקית. ולפיכך אנשים מבוגרים אמורים להתייחס אליה באירוניה. ודוק: באירוניה אך לא בתימהון. בכולנו ישנם שרידים של "הנרקיסיזם הראשוני" הזה ויסוד כמה בנפשנו שלנו כולנו לשוב לתפוס את כס המלכות שהודחנו ממנו, לשוב להתמקם בנוחות במרכזה של הבריאה. אלא שלתשוקה האינסטינקטיבית הזו נלווית הבנה בוגרת המתביישת בתשוקה זו עצמה, או מחייכת כלפיה בסלחנות, או נוזפת בה. כך שלתשוקה המקורית נלווית הבנה או הרגשה נוספת כצל – ולפיכך אירוניה.

אך הקריאה החוזרת שלי ב"החיים כמשל" דווקא לא הובילה לאכזבה ותחושת-ריחוק והשתוממות. ואף לא הובילה להכרה בממדיו הקטנים של הספר לעומת ממדיו הגדולים השמורים בזיכרוני, כפי אשר יקרה לנו עת נשוב בבגרותנו למקומות בהם בילינו בינקותנו ונערותנו. הקריאה ב-133 העמודים הראשונים של "החיים כמשל" (העמודים שהספקתי עד עתה לקרוא) הובילה דווקא להתרוממות רוח; להתלהבות מאופקת, להתלהטות מסוימת של הנשמה, להתחזקותה.

אם מפרידים ומבחינים את הרגשות האלה מאותה התרגשות שקיימת במפגש עם יצירה שהפעימה אותך לפני שנים רבות כל כך, כך שבקריאתה החוזרת אתה לא נפגש רק עמה אלא גם אתך-עצמך, מה טיבם בדיוק? כלומר, מניין תחושת הבריאות וההתחזקות שנלוותה לקריאה ב"החיים כמשל"?
נדמה לי שטיבם של הרגשות שעלו בקריאה החוזרת הוא זה: את הסכנה שבהתמדת "הנרקיסיזם הראשוני" הילדותי עמוק אל תוך הבגרות ניתן לעמת עם סכנה הפוכה לחלוטין. הסכנה היא כניעה ללא תנאי להכרה השכלתנית שאיננו מיוחדים כל כך וקל וחומר שאיננו יחידים-בודדים בעולם; הסכנה היא הכרה מצמיתה בשוליותנו וחלופיותינו; הסכנה היא הוויתור המוחלט על הפנטזיה הילדותית שאנו נפלים יוצאי-דופן. במילים אחרות: הסכנה היא לקיחת הבגרות ברצינות יתר.

הכרה "בוגרת" כזו פירושה דכאון. דיכאוניים, כידוע, רואים את העולם נכוחה יותר מלא-דיכאוניים (בוחן-המציאות שלהם, הוכח במחקרים, מוצק יותר). אבל לראות את העולם נכוחה, מסתבר, הינו סוג של מחלה. פרנצי, מאבות הפסיכואנליזה, ניסח זאת כך: "תבונה טהורה הינה סוג של שיגעון, היא תוצרו של המוות" (אני מצטט מספרו של נורמאן או. בראון, "Life against Death"). אכן, יש יסוד ילדותי נרקיסיסטי ב"החיים כמשל", אך זו, מזכיר לנו הרומן הזה, ילדותיות שאל לנו לוותר עליה כליל. קריאה בפנחס שדה היא בעלת אפקט תראפויטי מובהק: היא מחזירה לקורא את האמונה ביחידיותו וייחודיותו. משפט אחר משפט שבהם כותב שדה על חייו ומאבקו להפכם לשלו מחזירים לקורא את חייו שלו ומזכירים לו לנסות אף הוא להפכם לשלו הוא.

לכך יש להוסיף יסוד חשוב. האקזיסטנציאליזם של שדה הוא אקזיסטנציאליזם דתי. שדה הוא מהסופרים הרליגיוזיים ביותר בספרות העברית המודרנית. אולם אני רוצה לטעון ביחס ליסוד זה אצל שדה שתי טענות: א. הרליגיוזיות הזו גם היא קשורה לנרקיסיזם. הנרקיסיסט זקוק לעיתים לאל על מנת לשמר את תחושת ייחודיותו וזאת משום שקיומו השולי, כפי שהנו קיומו של כל אחד מאתנו בסיומו של חשבון, מקבל משמעות-על מתוך המגע-כביכול עם עמודו של עולם. במילים אחרות: האמונה באלוהים היא צורך דוחק לנרקיסיסט אף יותר משהיא צורך לכל אחד מאתנו. ב. החילוניות היא אכן עמדה "בוגרת" יותר מהדת. אבל היא גם עמדה מדכאת יותר. ואולי היא אף אותה "תבונה טהורה" שהינה "סוג של שיגעון" כפי שמנסח זאת פרנצי. ההכרה בשוליותנו ביקום, באקסקלוסיביות של חומריותנו וכו' וכו' היא אולי, היא וודאי, נכונה יותר – אך ספק אם אנו כבני תמותה – ויותר מכך: כמי ששיירי "הנרקיסיזם הראשוני" מינקותנו מצויים בהם – יכולים לשאתה (לאורך דורות ותוך שמירה על שפיות).

סיוע לטענתי על הקשר ההדוק בין הנרקיסיזם לרליגיוזיות אצל שדה מצוי בקטע הבא מ"החיים כמשל":

"אך הנה אני חושב על אלוהים (שרק ביחס אליו יש לשקול את ערכו וטיבו של כל דבר ודבר, שרק ביחס אליו יש לחיים איזה מובן) ואני סבור, כי אלוהים, אולי, רוצה שנעשה דווקא מעשים של פריעת-סדר, של פריצת-גדר, של עוון, משום שעל ידי כך אנו חורגים מן ההמוני והמשותף ומגיעים לידי קיום כיחידים, שרק הוא קיום אנושי אמיתי. ושוב, אחרי כן, אנו מוסיפים וחורגים מן הקיום כיחידים, אנו מתגברים על האנושי בכלל, וקיומנו, שנעשה פרוץ וגלוי, נעשה, במובן מסויים, ראוי יותר לתשומת לבו של אלוהים, נעשה יותר קרוב לאלוהים, מקבל יופי אלוהי. אולי רוצה אלוהים (כך נדמה לי כשאני הוגה בו) שנתייסר בייסורים גדולים, שנפשע, שנרד לתהום עמוק ונעלה לשיא קר ובודד. הרי, בכל אופן, אין להעלות על הדעת שהוא רוצה כי נהיה אזרחים" (עמ' 39).

שימו לב כיצד רצון הקרבה לאלוהים כרוך כאן לא רק באנטי-בורגנות ("אין להעלות על הדעת שהוא רוצה כי נהיה אזרחים"), אלא בתשוקה לתחושת מיוחדות ("חורגים מן ההמוני"), עד כדי א-סוציאליות ("רוצה…שנפשע").

הנרקיסיזם והדת כרוכים אצל שדה זה בזה. ואולי, כפי שטענתי, נרקיסיזם ורליגיוזיות תמיד לפותים בקשר הדוק.

*
לא קשה לשער מהיכן נובע הנרקיסיזם הרדיקלי של פנחס שדה שהוליד את יצירת המופת שהנו "החיים כמשל". לא קשה כי הוא מעניק לנו בעצמו את המפתח להבנתו בפתח הרומן, אם כי אינו מרחיב על כך את הדיבור:

"אולי העובדה המכריעה של ימי ילדותי היתה עובדת היותי חי בתוך משפחה הרוסה. אין לי עניין לתאר כאן את חיי המשפחה הללו; זאת משום שהם נראים לי כעובדה סתמית, שלא צמחה מתוך רוחי. אומר אך שימות ילדותי בבית ההורים עברו עלי לרעש צלחות מתפוצצות, לקול צעקותיו וחרפותיו של אב עצבני ומר-נפש, ובכי אם אומללה, שחייה עברו בלי אושר. אם ינסה מישהו לחדש לי דבר מה-מה על אודות הגיהינום – אצחק לו בפניו" (עמ' 37).

מה שמאלף במיוחד בקטע הזה הינו שבו שדה גם מעניק הסבר אטיולוגי אפשרי לנרקיסיזם שמתבטא ברומן וגם מדגים אותו הלכה למעשה. גדילה בבית הרוס, בתוך הזנחה וגיהינומיות, כשצרכיו הבסיסיים של הילד אינם נמלאים, יכולה להוביל לעמדה שבה מוכחש הצורך בהישענות על בני אדם אחרים מכל וכל, מוכחש מכל וכל הקשר לבני אדם אחרים. והנה באותו קטע עצמו בו שדה מתאר את "העובדה המכריעה של ימי ילדותי", הוא מפגין את ההכחשה הזו עצמה: " אין לי עניין כאן לתאר כאן את חיי המשפחה הללו; זאת משום שהם נראים לי כעובדה סתמית, שלא צמחה מתוך רוחי". הפנטזיה הנרקיסית כרוכה לעתים בפנטזיה (המטאפורית) שאנו הננו המולידים של עצמנו. לא נזקקנו לא לאב ולא לאם על מנת להיות. אנו, כאלוהים, סיבת עצמנו. כך משכנע את עצמו האני הפגוע. והנה כאן "חיי המשפחה" נתפסים כעובדה מקרית ו"סתמית", ש"לא צמחה מתוך רוחי" ולכן היא טפלה וחסרת חשיבות. הבן הוא אביו של עצמו, ולכן אין צורך בהרחבת הדיבור על משפחתו של הבן.

*
מעניין להשוות בין "החיים כמשל" לאוטוביוגרפיה ספרותית חשובה נוספת, שראתה אור שש שנים אחריו, והיא "המילים" של סארטר. ההשוואה מעניינת כי "המילים" היא תמונת מראה של "החיים כמשל".

סארטר גדל בבית הפוך לחלוטין לבית גידולו של שדה. הוא לא גדל ב"משפחה הרוסה" אלא במשפחה שהעריצה אותו, הטביעה אותו בתשומת לב. אמנם סארטר התייתם מאב בינקותו המוקדמת, אך התייתמות זו רק העצימה את תחושת המיוחדות שהוא חש בילדותו: "על בני האדם צפצפתי, אך הואיל והיה צורך לעבור דרכם, באו דמעות האושר שלהם ללמדני כי היקום מקדם את פני בהוקרה. עוד יחשבו שהייתה בי חוצפה רבה; לא: הייתי יתום מאב. כבנו של אף אחד הייתי לתכליתי שלי, שיא היוהרה ושיא המצוקה" ("המילים", הוצאת "ספריית פועלים", תרגום: משה מרון, עמ' 72).

והנה ציטוט אחר בהקשר הזה, ציטוט מפורסם:

"אין אבא טוב, זה הכלל; לא אל הגברים יש לבוא על כך בטרוניה, אלא אל קשר האבהות הרקוב. להוליד ילדים, אין טוב מזה; להיות להם לאב, איזה עוול! אילו חי, היה אבי נשכב עלי מלוא קומתו ומחץ אותי. למזלי, מת צעיר" (עמ' 15).

סארטר, שלא כשדה, לא היה צריך לנפח את "האני" כתוצאה מהזנחה מצד משפחתו. להיפך, הערצת משפחתו כולה, שלה נלוותה עובדת מותו של אביו, הובילה אותו לחוש כמרכז היקום באופן טבעי.

"המילים" הינה יצירה על המלכודת הזו של הייחודיות, על המלכודת של תחושת הייחודיות ובקשת הייחודיות. המילים המפורסמות של סוף "המילים" מלמדות על התשוקה להימלט מהמלכודת:

"אם אאחסן את הגאולה הבלתי-אפשרית [גאולת הספרות] במחסן האביזרים, מה ייוותר? אדם ומלואו, עשוי מכל בני האדם, שווה לכול, וכל אדם שווה לו" (עמ' 160).

את פעילותו הציבורית של סארטר בכללותה ניתן לבאר כנובעת מדחף ההימלטות ממלכודת הייחודיות. תמיכתו בקומוניזם ושנאת הבורגנות שלו נבעו משם. את התשוקה להיות סופר ראה סארטר כהמשך של תחושת המיוחדות הזו שנולד לתוכה ולכן היה יחסו לתשוקה זו טעון מאד.

התשוקה לא להיות יוצא דופן, להיות ממוצע, התשוקה הסארטרינית של "להיות אדם בין בני אדם" יכולה להיות, בקונסטלציות מסוימות, לא פחות עמוקה מהרדיפה אחר הייחודיות ומהתשוקה להיות "יותר" מהאחרים.

(חלק ב' יעסוק בתשוקת הייחודיות ב"חירות" של ג'ונתן פראנזן).

כאן כתבתי עוד על פנחס שדה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת העם  On נובמבר 23, 2012 at 11:21 PM

    "החיים כמשל" הוא באמת יצירת מופת, ולכן אינו מאכזב גם בקריאה מאוחרת, אני שותפה לאותה תחושה. מניסיוני למדתי שאנשים שמבטלים את יצירתו של שדה, וזה ביטול גורף תמיד, הם אנשים שאכזבו את עצמם, כפי שהוא עצמו אמר, וזה נכון.
    גם ביחס לתחושת הריחוק והתימהון מול המלחמה הזו, הזדהתי איתך לגמרי. נדמה לי שלא היתה מלחמה שגביה חשתי כזה ניתוק וחוסר הזדהות, לא סתם ברק ביקורת, אלא תחושה של הבל הבלים ועצב. הכי הזדהתי עם המאמר של עמינדב בגין בווינט.

  • עידית  On נובמבר 24, 2012 at 9:22 AM

    יופי של מאמר. תודה. מעלה נשכחות, ובכל זאת לא מפתה אותי לקרוא את "החיים כמשל" שוב. קראתי עכשיו את שני הספרים של וואלאס. יצאתי המומה, אפשר לומר. מחכה לחלק ב' של מאמרך.

  • עודד  On נובמבר 24, 2012 at 10:50 AM

    אריק תודה;

  • נילי  On נובמבר 24, 2012 at 12:33 PM

    נפלא. מחכה בכליום עיניים לפרק הבא. תודה

  • אריק גלסנר  On נובמבר 24, 2012 at 6:20 PM

    תודה רבה על תגובותיכם והערותיכם.

  • countingshadows  On נובמבר 25, 2012 at 10:37 AM

    בדיוק אתמול קראתי את הפסקה הבאה בספר של ג'ודית לואיס הרמן, "טראומה והחלמה":

    "רחשי החמלה והכבוד אל העצמי-הקורבן פגוע הטראומה מצטרפים אל חגיגת העצמי-השורד. כאשר הנפגע מגיע אל השלב הזה בתהליך החלמתו, לא אחת הוא נמלא גאווה מחודשת. ההערצה הבריאה הזאת של העצמי שונה מן ההרגשה הגרנדיוזית של מיוחדות, המתגלה לפעמים אצל קורבנות. מיוחדות הקורבן מפצה על התיעוב העצמי ועל הרגשת פחיתות הערך. מאחר שהיא שבירה תמיד, אין היא מודה בשום חסרון. יתר על כן, מיוחדות הקורבן נושאת עמה הרגשה של שונות ובידוד מאחרים. לעומת זה, השורד מודע היטב לרגילות שלו ולחולשותיו ומגבלותיו וכן לקשר שלו לאחרים ולחוב שהוא חב להם. המודעות הזאת מספקת איזון, אפילו כאשר השורד שמח בכוחו." (עמ' 249)

  • דעה אחרת  On נובמבר 29, 2012 at 7:46 PM

    (אם לא אצונזר) תודה ל … קודמי המגיב על ההבט הפסיכולוגי שכנראה משחק פה תפקיד, ולא כ"כ לטובת הטקסט של שדה, גם לא כ"כ לטובת הטקסט של סארטר שמתחטא באי ייחודיות היותו כותב, בזמן שמגוחך בכלל לחשוב שזה מביא "ייחודיות" (קראתי אתמול למשל: וולטר ביניימין כתב "היום כול אחד יכול להיות סופר"). קראתי פעם באינציקלופדיה של אברהם נווה ש'המילים' לא מוצלח, וקראתי את 'המילים'. וכן, אני חושב שהטקסט הזה של שדה במקרה הטוב ילדותי. מזכיר לי קצת את קורט וונגוט, לא ברמת הכתיבה דווקא – וונגוט כותב טוב מאוד – אבל ברעיון. נדמה לי שוונגוט הוא הסופר הראשון שמתנגד למלחמה בנאצים. חשיבה לדעתי זה הצד החלש שלו, אף על פי שרבים משתגעים עליו דווקא בגלל התחום החלש הזה. אולי כי הוא מתאים להם.. והדמות של שדה מתנגדת למל' השיחרור. אוקיי, יש את אלה שהמשיכו לבלות ולעשות עסקים בת"א באותה מלחמה, ושדה לא בדיוק הצליח לבדל את הדמות שלו מהם, למרות האסתיטיקה ממקור טריסטאן ואיזולדה.

    • דעה אחרת תיקון טעות  On נובמבר 30, 2012 at 1:58 PM

      האינציקלופדיה של אברהם שאנן

  • דוד  On דצמבר 1, 2012 at 5:35 PM

    איזה טור נפלא
    אני בכל זאת סבור ש"החיים כמשל" ביא פרוזה תלוית גיל. לא קראתיו בצעירותי ואילו לאחרונה כשניסיתי לקראו הוא מהר מאוד ייגע אותי

  • דנה  On יולי 7, 2015 at 7:52 PM

    אני מתחברת מהמקום שלי לפסקה שמסתיימת בשורה על ההכרה בזמן ובכוח שלו. אני חושבת שטוב להבדיל כאן בין החיים בהווה ממושך כאקזיסטנציאליזם וכרוחניות,לעומת החיים בהווה ללא גיל, כאן הוא מתקרב יותר לפיטר פן ולעולם הפנטזיה. שדה עשה עבודת עריכה מרשימה על חייו וחיבר את כל ההתנסויות שלו להווה לא אותנטי, כאשר הדמויות הופכות להיות מונוליט והוא האינדיבידואל היחיד שמשקף את התכונות של כולן וממשיך ויוצר את ההווה בו הוא חי.
    תודה על פוסט מרשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: