על שרלוטה איסבל הנסן, של תורה רנברג, הוצאת "ידיעות ספרים" (מנורווגית: דנה כספי)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

את שם הרומן הנורבגי הקומי הזה אולי אין הכרח לנקד, אבל את שם מחברו, תוּרֶה רֶנבֶּרג, כדאי. כך גם את שם הגיבור, יָרלֶה קְלֶפּ, סטודנט לתואר שני בספרות באוניברסיטת ברגן שמגלה יום אחד שהוא אבא. אך למרות ריחוקם של השמות מאתנו, הרי הרומן הזה עוסק בסוגיות קרובות מאד, סוגיות גלובליות שחלקנו מכירים היטב גם ממקומותינו. ואינני מדבר על סוגיית ההורות, אלא על ימי הזוהר של התיאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית באוניברסיטאות בשנות התשעים. זו, מסתבר, תופעה גלובלית ולכל הפחות מערבית (וכמי שהיה סטודנט לספרות בישראל של שנות התשעים אני יכול להעיד כי ישראל, בעניין זה לפחות, הינה מדינה מערבית). במגזין הספרותי האמריקאי "n+1", התפרסמה ממש לאחרונה מסה ששמה "The Theory Generation", שעוסקת בדור חדש (חלקו חדש-יחסית) של סופרים אמריקאים שחונכו בשנות השמונים והתשעים, בעיקר בפקולטאות למדעי הרוח, על ברכי "התיאוריה". "התיאוריה" – אותו קורפוס ידע לאו דווקא קוהרנטי, שמורכב בעיקרו מהוגים צרפתיים פוסט-סארטריאניים (פוקו, דרידה, בודריאר, ליוטאר וכו'), הוגים שעוצבו ושויפו באוניברסיטאות האמריקאיות למכלול של השקפת עולם מתוחכמת ומתחכמת, ספקנית ומסופקת, נוצצת אך לעתים מזויפת. כותב המאמר ב"n+1", ניקולאס דיימז, טוען כי הדור החדש של הכותבים האמריקאים הללו, שהידועים מביניהם הם ג'ונתן פראנזן ("התיקונים") וג'פרי יוג'נידיס ("עלילת הנישואים"), מתאפיין לא בקבלה של עקרונות "התיאוריה" עצמה – למשל, חשדנותה של ההגות הצרפתית ביכולתה של השפה לייצג את המציאות ולפיכך עוינותה כלפי ספרות ריאליסטית – אלא בחקירה בכלים ריאליסטיים-סאטיריים את השפעותיה של "התיאוריה" על סטודנטים בקולג'ים האמריקאים. הרומן המשעשע הזה שייך במובהק לז'אנר זה, ל"דור התיאוריה" הזה. אם את צ'יפ של פראנזן ב"התיקונים", המלמד באמצעות "התיאוריה" את כיתתו כמה נכלוליים תשדירי הפרסומת, זעזעה סטודנטית פיקחית אך ממרה שטענה כלפיו שאין שום דבר רע בלעשות כסף, הרי שאת עולמו השאנן והמתחכם של קלפ מזעזע דבר מה מהותי, שלא לומר מהותני, יותר: הוא מגלה שהוא אב לילדה בת שבע, אותה שרלוטה מכותרת הרומן, והאם אף שולחת אליו את בתו לביקור בן שבוע ימים.
הקומדיה כאן בנויה על חינוכו הרגשי של הזכר האנושי לאבהות. הטוויסט כאן הוא שעיסוקו של הגבר הספציפי הזה מרחיק אותו עוד יותר מהרגיל מהאבהות. קלפ השכלתן המבריק, שעומד לפגוש את בתו ביום בו מובאת הנסיכה דיאנה למנוחת עולמים, מלא שאט נפש מהרגשנות שמלווה את מותה של הנסיכה. הסטודנט המבריק לתואר שני שמשתגע מכך שהסטודנטים שלו אינם מבינים את ההבדל בין מסמן, מסומן ורפרנט ושמנהל פרשיית אהבים עם יפהיפיית המחלקה, "עתיד הפמיניזם בנורווגיה" – פרשיית אהבים "ללא רגשות" כפי שעתיד הפמיניזם חורצת – אינו מבין כיצד ימצא בתוכו את ה"נוכחות" ו"המסירות" שתובעת האבהות. "הוא ניחן בשתיהן, כלומר בנוכחות ובמסירות, אך הן התאימו לאונומסטיקה הפרוסטיאנית, לתחום הספציפי שבחר לתזה שלו בתורת הספרות, לנושא המרתק שגילה בשנים-עשר כרכי יצירתו של פרוסט, העיסוק הכמעט מאני של הסופר הצרפתי בשמות פרטיים". ובכלל, תוהה ירלה, מה פשר "פולחן הילדים שמתפשט בכל מקום ובלי בקרה?". ירלה, מעיר המספר הערה שממחישה שוב שסדנא דארעא חד הוא, חי בשנות התשעים, אותה "תקופה שבה – אני סבור שבפעם הראשונה בהיסטוריה, ויש לקוות שגם בפעם האחרונה – היה אפשר לקרוא דיווחים נלהבים בעיתונים על המנהל הצעיר אי-פעם, או המנחה הצעיר אי-פעם". אותו ירלה, צעיר שעצם צעירותו העניקה לו פריבילגיה מיוחדת באותה תקופה, מסרב לוותר עליה ולהיכנס בעול האבהות.
כפי שניתן לצפות, אך הסופר הנורבגי עושה זאת בכל אופן בחן, בהומור ובמקוריות, השבוע שבה שרלוטה מבלה אצל אביה משנה את חייו. הוא מגלה את חובת האחראיות כלפי יצור שתלוי בך לחלוטין, עד כמה מתישים יכולים להיות ילדים אך גם עד כמה מספקת יכולה להיות האבהות, עד כמה הרחיקו אותו התיאוריות ואורח החיים האקדמיים מעובדות החיים והרגש הבסיסיות.
שתי הסתייגויות יש לי, עם זאת, מהרומן המבדר הזה. הראשונה נובעת מעיתוי הפרסום שלו. הרומן מתרחש אמנם ב-1997 אך ראה אור ב-2008. לכתוב סאטירה על "התיאוריה" והפוסט-סטרוקטורליזם בשעת ירידתם, כעשור אחרי שהם די יצאו מהאופנה, זה לא כל כך חוכמה וזה לא כל כך הוגן. ההסתייגות השנייה מהותית יותר: רנברג מתאר ומבאר יפה את המשבר במדעי הרוח, אותם "מדעים" "שירלה בסתר לבו לא ראה כמדעים, אלא כ…איך אפשר לקרוא לזה? פעילויות? עיסוקים?". הוא מודע לכך שבחברות המודרניות מצטמצמים והולכים המקצועות שהנם בעלי ערך ודאי לחברה: "הרי יש די והותר אנשים שמתאימים לחפור תעלות, לספק שירותי טלפון, לבנות אוניות ולשמש כמהנדסים". ספרות גדולה, לא רק קומדיה סאטירית מוצלחת כמו "שרלוטה איסבל הנסן", תנסה אולי להבין מהן הפעילויות הרוחניות הפתוחות לפני בני תקופתנו ולא תסתפק בביקורת של האופציות הקיימות לחיי הרוח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטליה  On נובמבר 26, 2012 at 11:16 PM

    קראתי, והביקורת יפה וקולעת. שאלת תמה – אם ה"תיאוריה" יצאה מהאופנה – אנה אנו באים? איך מתנחים היום ספרות בפקולטות האמריקאיות/אירופיות/ישראליות היום? האם מדובר בעיקר בפמיניזם/ג'נדר-קוויר, פוסט-קולוניאליזם, תיאוריות קבלה (שכולן בעצם הרחבה כלשהי של הפוסט סט' לדעתי), או שיש גם חזרה להומניזם הליברלי? לניו-קריטיסיזם?

  • אריק גלסנר  On נובמבר 27, 2012 at 10:24 AM

    שלום נטליה. שאלתך שאלה טובה היא. ואכן התחומים שמנית הינם הרחבה של הפוסט-סטרוקטורליזם ולא כיוון חדש. אני חושב שישנו חיפוש של משהו אחר אבל כרגע אינני מזהה כיוון שנבחר.

  • דורון  On נובמבר 30, 2012 at 2:07 PM

    אולי זה לא המקום ואולי זה רק אני אבל אולי בפוסט שמדבר בעיקר על "התיאוריה" תוכל לפרט ולהסביר לאנשי בלי רקע שבכל זאת אוהבים לקרוא את המחשבות שלך.

    דורון

  • אריק גלסנר  On דצמבר 1, 2012 at 7:04 PM

    שלום דורון. על קצה זרוע אחת של מזלג קטן: "התיאוריה" היא מה שמכנים לעתים "פוסטמודרניזם". הכוונה לגיבושם למעין השקפת עולם של רעיונות צרפתיים מאסכולות שכונו "סטרוקטורליזם" ו"פוסט-סטרוקטורליזם". זו השקפת עולם שהדגישה רעיונות כגון: א. היותו של היחיד ("הסובייקט") תוצר של אידיאולוגיות, נורמות ושדות-שיח שהוא נולד לתוכן. הסובייקט אינו אוטונומי. ב. הקושי להגיע לאמיתות אובייקטיביות בגלל מיקומנו בתוך הקשרים (אותן אידיאולוגיות, שדות-שיח וכו') לא אובייקטיביים. ג. מרכזיות השפה בהבניית זהותנו. ועוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: