על מו יאן

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

החוויה של הקורא העברי שנפגש לראשונה עם יצירותיו המתורגמות של חתן הנובל הסיני, מוֹ יאן, הינה מוזרה למדי. המוזרות מתחילה טרם נקרא משפט בודד בספר. "מו" בצירוף "מו יאן", מסתבר, הוא שם המשפחה, שבסין נוהגים לכותבו לפני השם הפרטי. ולפיכך, בספרייה העברית הדייקנית שבה שאלתי את ספריו של יאן – סליחה, של מו – הוא לא הופיע תחת האות יו"ד, כפי שסברתי בתחילה. חריגות נוספת, גם היא טרם קריאת ולו משפט, נובעת מכך שספריו של מו יאן תורגמו לעברית מאנגלית. אם תרגום הוא נשיקה מבעד למטפחת, כאן קופלה המטפחת פעמיים לפני המגע המיוחל.
אבל המוזרות, או שמא הזרות, מתממשת בקריאת הרומנים עצמם. ג'ון אפדייק, בביקורת ב"ניו יורקר" מ-2005 על רומן של מו יאנג שטרם תורגם לעברית ("שדיים גדולים ירכיים רחבות", שם הרומן), מביע ספק אם יצירתו של הסופר הסיני תחדור ללבו של הקורא האמריקאי, כפי שעשו זאת גבריאל גרסיה מרקס ומילאן קונדרה (אלו הדוגמאות להשוואה שבחרה אוהדת של מו יאן, הסופרת הסינית-אמריקאית, אמי טאן; לטעמי, אין מקום להשוואה כזו). אפדייק, בביקורתו המאופקת, מתפעל-מסתייג מהבוטות של מו יאן בתיאוריהן של לידות, מחלות, מיתות אלימות ומיניות. "לרומן הסיני, כנראה", הוא מהרהר, "לא היה את הרומן הוויקטוריאני בשיאו שילמדו נימוסים והליכות". אבל הבוטות המחוספסת של מו יאן היא לא זו שעמדה במרכז חוויית הזרות שלי. המוזרות נבעה מכיוונים אחרים וממספר גורמים. ראשית, מו יאן כותב בעיקר על החיים הקשים בחברת האיכרים הסינית. וזו חברה רחוקה מאתנו ככל שחברה יכולה להיות. שנית, עירובה של הפנטזיה ברומנים נעשה באופן גולמי ובוטה. ב"חיים ומוות מתישים אותי", למשל, נשמתו של בעל אדמות שהוצא להורג במהפכה ב-1949, מתגלגלת בחיות משק בכפרו הוותיק. במרוצת הרומן הופך בעל האדמות לחמור, אחר כך לשור, לחזיר, לכלב ולקוף. בעל האדמות בגלגוליו אלה הוא דמות מרכזית ברומן. אותו רומן – רומן שאפתני ש"מכסה" את ההתרחשויות בסין מ-1950 ועד לשנות האלפיים, שאפתנות היסטורית שכפי שאני למד מביקורתו של אפדייק מאפיינת גם ספרים אחרים של מו יאן, שאפתנות היסטורית סדרתית שיש בה אולי מוזרות בפני עצמה – מסופר בידי שני מספרים שונים: אותו בעל האדמות המתגלגל לו בבעלי החיים ובנו של הפועל שלו. הנקודה המוזרה היא ששני המספרים משוחחים ביניהם פעמים רבות בזמן מלאכת הסיפור, מקניטים זה את זה ומתקנים זה את זה. זו צורת סיפור שלא נתקלתי בדוגמתה. ולקינוח, באותו רומן, מרבים המספרים לצטט את מו יאן עצמו, במין מחווה פוסטמודרנית מתחכמת ותלושה כל כך (וקורא זה מתוודה שהג'סטה הזו הורגשה לו כסרת טעם במעט) על רקע החברה האגררית הנחשלת שמתאר הרומן.
אפרופו פוסטמודרניזם. ב"חיים ומוות מתישים אותי" אחת הדמויות הראשיות, ג'ין-לונג, היא בנו של אותו בעל האדמות העשיר שנרצח והתגלגל בחיות, בן שהפך לקומוניסט נלהב בזמן "מהפיכת התרבות" של מאו בשנות הששים, ואחר כך, בשנות השמונים, הפך שוב את עורו והפך לאיש מנגנון מושחת וליזם סמי-קפיטליסטי. אותו בן מציע בתחילת שנות התשעים להפוך את הכפר הנחשל בו מתרחש עיקר הסיפור לאתר נופש שיציג בפני תיירים ונופשים את החיים כפי שנחיו בזמן "מהפיכת התרבות"; הדימוי עומד להחליף את המציאות ההיסטורית ולהימכר כמוצר צריכה. קשיש קומוניסטי מתנקש בחייו של ג'ין לונג בגלל תוכניתו זו: "הוא רוצה לסלק אותנו מהכפר ולהפוך אותו לאתר תיירות. להרוס אדמה חקלאית טובה ולבנות מגרש גולף, קזינו להימורים, בית זונות, מרחצאות, ולהפוך את כפר סי-מן הסוציאליסטי להיכל תענוגות אימפריאליסטי".
ואפרופו פוליטיקה: היכן נמצא מו יאן בוויכוח הזה בין שתי דמויותיו? לאחר הבחירה בו כחתן הנובל ולאור החדווה הגלויה בסין בעקבות בחירה זו, חדווה שלא נלוותה לזכייתו ב-2000 בנובל של הסופר הדיסידנט הסיני, גאו שינג'יאן, הואשם מו יאן על היותו סופר ממסדי, מי שדרכו אינה מנוגדת למשנת המפלגה הקומוניסטית השלטת. אולם הקריאה ברומנים שלו שמתורגמים לעברית מחדדת נקודה חשובה שאולי מוחמצת בדיון הזה בדבר נאמנותו המופרזת, כפי שנטען, של מו יאן. הפוליטיקה אכן מרכזית ביצירתו של מו יאן. אולם העמדה המבוטאת בספריו הינה די בפירוש אנטי-קומוניסטית. ב"חיים ומוות מתישים אותי" אחת הדמויות הראשיות, לַאן ליאַן, היא איכר שמתעקש להיות איכר עצמאי ולא להצטרף לקולקטיב החקלאי בכפרו. איכר זה הוא "הסרבן האחרון בסין", כותב מו יאן, והוא אולי הדמות המוצגת באור האוהד ביותר ברומן עב הכרס. כבר הזכרתי שאחד המספרים של הרומן הזה הנו עשיר בעל אדמות לשעבר, שגם אליו לא מתייחס הסופר בעוינות. ואילו ב"בלדות השום", רומן מתורגם אחר, מתוארת התקוממות עממית של חקלאים כפריים נגד המנגנון הקומוניסטי המסואב. למעשה ניתן לפרש את הרומן לא רק כמחאה על התעשרות הביורוקרטיה הקומוניסטית על חשבון האיכרים, אלא כהתקוממות גורפת כנגד מערכת התכנון המרכזי הכלכלי הקומוניסטי. בני הכפר העניים ב"בלדות השום" נצטוו לגדל שומים בכפרם, אבל בהחלטה פתאומית הסתבר שלשומיהם אין דורש והם נותרו בחוסר כל. אמנם הקומוניזם נתפס ב"בלדות השום" גם כמי שהביא נאורות מסוימת לכפרים הסיניים, מי שניסה לחלצם, למשל, משבטיות רודנית. משפחתה של הגיבורה מסרבת להשיאה לבחיר לבה וכופה עליה שידוך כפי ראות עיניה ("הכלל הראשון לגבי כל בן או בת הוא לשמוע בקול הוריהם") ואילו נציגי המנגנון מזכירים להם שאין בכוחם לכוף את בתם ("בחברה החדשה שלנו זה בניגוד לחוק להכות נערה, גם אם היא בתך"). אבל ככלל מו יאן מציג ברומן את הקומוניזם בכישלונו.
וזו הנקודה: ייתכן שמו יאן הוא סופר ממסדי, אך להיות ממסדי בסין בשנות התשעים והאלפיים, מסתבר, פירושו לתמוך בהתרחקות גדולה מעקרונות המהפכה הקומוניסטית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יאיר פטיש  On דצמבר 19, 2012 at 10:42 AM

    אריק גלסנר היקר,
    צפיתי אתמול בערוץ 23 -רונן ברגמן מארח את הפסיכיאטר דר' אילן ברקוביץ',הקריקטוריסט מישל
    קישקה ואותך לדיון על אישיותו של עמוס עוז. עמוס קלוזנר עוז יליד הארץ בן להורים מהגרים מרוסיה,הוא המצליח שבסופרים ילידי הארץ.אני לא יודע אם קראת את ספריו של סול בלו.אני קראתי
    באנגלית 3-4 פעמים כל ספר שבלו כתב.
    סול בלו,יהודי,דובר אידיש,הוא יליד קנדה,ועבר בהיותו בן 9 עם הוריו -מהגרים מרוסיה-לשיקגו.
    להשוות בין איכות כתיבתו של עמוס עוז לזאת של סול בלו,זה כמו להשוות בין קבוצת הכדרוסל של מכבי תל אביב למצליחה שבקבוצות ה NBA .
    עמוס עוז הוא סופר בינוני (גרוסמן לא עולה עליו) וואם יוענק לו פרס נובל יהיה זה פרס נובל שבמקרה הטוב ניתן לסווגו כזה שהוענק לגראהם גרין.
    בכבוד רב,
    יאיר פטיש
    כ"ט בנובמבר 28 ב ירושלים 92105
    טלפון:02-5669285

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: