Monthly Archives: פברואר 2013

על "קיץ ללא גברים", של סירי הוסטוט, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל כהן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן של הוסטוט התחיל בתנופה, למרות שסכנת הקלישאה ארבה לו כבר מהפתיחה. אחרי שלושים שנות נישואים, בוריס חוקר המוח, בעלה של מיה המשוררת, ביקש ממנה "הפוגה" מנישואיהם. "ה'הפוגה'", מציינת מיה בסרקזם ובכאב, "הייתה צעירה, כמובן – צעירה ממני בעשרים שנה". מיה, המספרת של הרומן, התמוטטה נפשית בעקבות בקשתו של בוריס ונזקקה לאשפוז. לאחר מכן היא עקרה לתקופת מה מברוקלין אל מינסוטה, המקום שבו גדלה ובו עדיין חיה אמה. בחברת אמה וחברותיה מבית האבות, בחברת תלמידות צעירות בגיל ההתבגרות שהיא מלמדת אותן שירה, בקיץ ללא גברים, מבקשת מיה לנסות להשתקם. תיאור חיי הנפש והגוף של אישה שבעלה נוטש אותה לטובת אחרת הוא נושא טעון ודרמטי, אם כי שחוק. האם הוסטוט תעניק לו טיפול מעניין, תוהה הקורא לאחר הפתיחה הסוחפת? תיאור מערער ועז כמו, למשל, זה שמופיע ברומן "ימי נטישה" של אלנה פרנטה?
עד מהרה מתגלה הרומן הזה כמאכזב. ראשית, אין כאן תחושה של עלילה מתפתחת אלא של מצב סטטי, זירות שונות של נשיות שחוזרים אליהן במעין סבב החוזר על עצמו. הוסטוט אף שידכה למיה הגולה במינסוטה שכנה שבעלה, כך מיה חושדת, לא נוהג בה יפה. כך, בעזרה מעט גסה של הסופרת, דנים מיה והרומן בנשיות בשלל האספקטים והגילאים שלה. וזו הבעיה השנייה שיש כאן: הסְכֶמה של הרומן המבקש לערוך דיון בכל שלבי הנשיות, מילדות עד זקנה, חשופה. היא מתבטאת בקיבוצם הנוח של האם וחברותיה הישישות, הילדות בשיעור השירה ואותה שכנה שמייצגת את הנשיות בראשית שנות הנישואים. שלישית, הקלישאות כאן נערמות לגובה כמדורת ל"ג בעומר: הקלישאה של השיבה המאוחרת לבית הנעורים, הקלישאה של המערב התיכון התם מול ניו יורק המתוחכמת, הקלישאה על הזעם הנשי שמקנן מתחת לשלווה הפרובינציאלית שמבוטאת כאן באמצעות דמותה של חברת האם, ולבסוף, כבובת הצורר בלב המדורה, נעוצה הקלישאה הבסיסית של הרומן, קלישאת האישה הנטושה, שבהיעדר מבט חדש על הנושא נותרת בקלישאיותה. רביעית, יש ברומן תחושה של רחמים עצמיים, בכיינות וטינה נשיות, שאינם מעובדים. ב"ימי נטישה" המוזכר, הזעם והטינה והרחמים העצמיים היו חלק מהנושא של הספר, חלק מהמחקר הצונן שלו בתוצאותיה של נטישה גברית. כאן הם מבצבצים באופן שאינו מורגש כנשלט ומחושב. נוסף על זאת: הוסטוט מזכירה יוצרים והוגים רבים במרוצת הרומן והתחושה היא שהניימדרופינג הזה בא לאושש טקסט חלש. הניימדרופינג גם יוצר תחושה מטרידה של תלמידה מצטיינת שגאה להציג את ידיעותיה. עוד בין חולשות הרומן: שימוש בפוסטמודרניזם עייף ובנאלי, שאינו מוסיף דבר, פוסטמודרניזם המתבטא בכך שהסיפור שלפנינו מודע לכך שהוא סיפור ושולח אותנו במהלכו, למשל, לעמוד מסוים מוקדם בספר על מנת לרענן את זיכרוננו. בנלי וסר טעם, אם כי גם לא מזיק במיוחד, הינו גם האזכור המרומז כאן של פול אוסטר, בעלה של הסופרת ("'מוסיקת המקרה', כפי שניסח זאת מחבר רומנים אמריקאי נחשב").
ההתנחמות באחוות נשים, ב"סיסטרהוד", נראית לי "אמריקאית" וילדותית בעצמה. אולי כי יש יסוד של הונאה עצמית ב"סיסטרהוד" (כמו גם ב"ברדרהוד"), הכחשת התלות במין האחר, מחשבה שתחושת העצמאות הרגעית, פרי הזעם, תישאר לעד.
ולמרות כל האמור לעיל, וזה רגע ההפתעה בביקורת הזו, נמשכתי להמשיך לקרוא עד הסוף ונהניתי למדי מהרומן. הרומן הזה, שלא בכוונה, יכול לשמש מצע לדיון אסתטי בקטגוריות הביקורתיות שלנו. וזאת מכמה סיבות. ראשית, למרות הקלישאה בסיפורה של האישה הנטושה, שאינה מקבלת כאן הארה חדשה, הרי שהרומן הזה אפקטיבי למדי מבחינה רגשית. צריך, לכן, אולי לחשוב לעומק על הקטגוריה הביקורתית המודרניסטית של "החדש", על התביעה שלנו מספרות למקוריות. לטעמי, כדאי להתחיל לחשוב על ההבדל בין קלישאה מזויפת (כלומר, תיאור שגור אבל שקרי של מציאות), שהינה פסולה, לקלישאה מדויקת, אם כי בנלית. לאחרונה, לעתים, יש מקום, כמי שמעוררת ונטילציה רגשית.
הניימדרופינג שהוזכר, הרי שגם הוא אפקטיבי. אותם אזכורים שהקורא מכיר לא רק מחניפים לידיעתו, כפי שנהוג לומר, אלא יוצרים באמת ובתמים תחושה של קהילה אינטלקטואלית החולקת ידע בקורפוס קנוני. זה לא פשע. ואותם אלה מהאזכורים שאינם ידועים – מעשירים באמת ובתמים את ידיעות הקורא. למרות שהניימדרופינג מבקש גם להגביה מלאכותית את הטקסט – זה לא כל הסיפור.
הרומן הזה מהנה גם כי יש בו, בעקיפין, דיווח עדכני על הלך הרוחות בניו יורק הספרותית העכשווית. מופיעה כאן, למשל, מסה של מיה נגד האופנה העכשווית במדע, המסבירה כי ההבדלים בין המינים הינם טבעיים, פרי האבולוציה. זהו רווח משני של הקריאה, ההתעדכנות הזו, אבל הוא לא זניח. כיצד משקללים בתיאוריה ביקורתית אסתטית רווחים אגביים כאלה?
"קיץ ללא גברים" הוא רומן "חצי אפוי", שאינו "עשוי היטב", אבל הוא בכל זאת עשוי מחומרים מזינים ומוגש עם תוספות פיקנטיות.

על "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", של נתן אנגלנדר, הוצאת "כתר" ו"מטר" (מאנגלית: אתגר קרת ואסף גברון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה קובץ סיפורים מבריק, ללא ספק. ברק שמזכיר, שמזכיר – ובכן שמזכיר את הברק של סיפוריו הקצרים של אחד ממתרגמי הספר לעברית וידידו של אנגלנדר, אתגר קרת. בברק כאן הכוונה לחופש, לתחושה שהמספר פורש כנפיים ללא תכנית מוכנה מראש, דואה בחופשיות פעם ימינה ופעם שמאלה, ובכל זאת יודע שהאינסטינקט יוביל אותו למסע נכון, מסע שבמבט לאחור ייראה המתווה שלו כהגיון וההכרח בהתגלמותם, כמו סיפור קצר מעולה. מכיוון שהסיפורים כאן עוסקים כולם במפגיע בעולם היהודי, הן זה האמריקאי והן זה הישראלי, הרי היכולת של אנגלנדר לגלות מקוריות בתמות שחוקות כל כך, להוציא מים מהסלע הזה של קיומנו, מעוררת התפעלות רבה. ועם זאת, הקובץ הזה גם חושף את אחת מבעיות התשתית בסיפורת היהודית-אמריקאית הצעירה ואולי בסיפורת העכשווית בכלל.
הסיפור הטוב בקובץ הוא הסיפור הפותח, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק". זוג יהודים אמריקאים חילוניים כבני ארבעים מארחים זוג יהודים ישראליים חרדים, אמריקאים לשעבר, אחרי שנים של נתק. המחוכמות של הסיפור – ואם להשתמש במטפורה רלוונטית לימים אלה – היא מלאכת המחשבת של הרכבות הקואליציות שאנגלנדר יוצר בין הארבעה. אנגלנדר בונה קואליציות ומחריבן וחוזר חלילה. בתחילה אלה הן קואליציית הזוג החילוני מול הזוג הדתי. לאחר מכן אלה עדיין הזוג החילוני מול הדתי, אלא שמתברר שמי שחשבנו שהוא "שמאל" במפגש הזה הוא בעצם "ימין" וההפך – מתברר, למשל, שהזוג החרדי נוהג לעשן סמים קלים על מנת להירגע קצת מעול גידול הילדים בעוד הזוג החילוני האמריקאי שמרני ומתנזר. בשלב מסוים עורקת האישה החילונית לחיק החרדים. ולבסוף, וזה הפאנץ' ליין, מסתבר שהקואליציה המובנת ביותר מאליה, זו של גוש החרדים, רעועה למדי. יסוד נוסף מחוכם כאן: נוכחות השואה בסיפור הזה (עליה מרמז כמובן כבר שמו) משמשת את אנגלנדר לומר דבר מה על יחסים בין גבר לאשתו בפלנטה שלנו דווקא, לכל היותר בפלנטות מאדים ונוגה, אך לא בזו האחרת עליה דיבר ק. צטניק.
השואה, הפעם בתפקיד עצמה, נוכחת גם בסיפור אחר בקובץ, קומי אף הוא. במחנה נופש קיצי לזקנים יהודיים חושדים כמה פנסיונרים יהודיים בנופש ותיק נוסף, יהודי לכאורה אף הוא, שהוא פושע מלחמה נאצי. מנהל המחנה הצעיר, ג'וש, סבור שזו סניליות אופיינית ומנסה להניא אותם מלהחרים את עמיתם למחנה. הסיפור הזה מבדר מאד, בין השאר בגלל ההשוואה בין המחנה שם ואז למחנה כאן ועכשיו, אבל הוא מזכיר יצירות טלוויזיוניות מבדרות ומחוכמות אבל לא מרגשות ומעמיקות, יצירות כמו "תרגיע", למשל, כמו הפרק ב"תרגיע" בו לארי דייויד מביא לשולחן הסדר "שורד", כשמסתבר לו רק סביב השולחן שה"שורד" הוא מתוכנית הריאליטי "הישרדות" ולא ניצול שואה.
סיפור מעניין הוא הסיפור "גבעות תאומות". זה סיפור על התנחלות שמפגין ידע אינטימי באתר בו מתרחש הסיפור, ידע נדיר אפילו בקרב כותבים ישראליים. עוד נדירה כאן יכולת האמפטיה כלפי המתנחלים שאינה, עם זאת, חושכת שבטה הדק מהקנאות האידיאולוגית ומחירה. יצר הסיפור של אנגלנדר עומד בשורשה של היכולת האמפטית שלו: סיפור זקוק לדמויות עגולות, לעלילה לא צפויה, לקונפליקטים יוצרי אמביוולנטיות – כל אלה תכונות שאינן נוכחות בשיח הפוליטי על ההתנחלויות.
סיפור נוסף, מבריק אף הוא, קרוי "הקורא". סופר יהודי שתהילתו מאחוריו יוצא למסע הקראה ברחבי ארצות הברית. איש לא בא לערבי ההקראה שלו לבד מאדם אחד, שהוא "הקורא". "הקורא" עוקב אחר הסופר מאתר הקראה אחד למשנהו ומאלץ אותו להמשיך בערבי ההקראה למרות תשוקתו של הסופר להרים ידיים.
הסיפור הזה, למרות ברקו, מבטא לטעמי את החולשה של הקובץ. והחולשה היא מודעות עצמית. כלומר, מודעות לאיך אני, הסופר, נתפס בתודעת האחר, בתודעת הקורא. זאת כי המודעות לקיומו של קורא אינה מוגבלת רק לסיפור "הקורא" אלא נוכחת גם בסיפורים אחרים. המודעות הזו גורמת לשני דברים: היא מקשה על השעיית חוסר האמון בזמן הקריאה. כל הזמן אתה זוכר שזהו סיפור. ומודעות עצמית, כלומר מודעות לנוכחות האחר הצופה בך, גורמת גם לעוד דבר, לרצון לשאת חן. כמובן, אצל סופר מעולה כמו אנגלנדר מדובר בניואנסים, לא בפתיינות גסה. אבל הצורך בנשיאת חן קיים כאן.
בזמן הקריאה חשבתי על "שלום לך, קולומבוס", קובץ הביכורים הגדול של פיליפ רות מ-1959. אנגלנדר קרוב ברוחו לרות: גם ברקע היהודי המסורתי שלו, גם בהומור וגם בכמה מנושאי הסיפורים. ובכל זאת, הסיבה שהקובץ של רות טוב יותר נוגעת למודעות העצמית היתרה של אנגלדר. אצל רות, כשאתה קורא, אתה שוכח שמדובר בסיפור ומשתכנע שאתה עד לפיסת מציאות. יותר חשוב: אצל רות, היחידה הבסיסית היא היחיד ולא "היהודי". התפיסה הזו הביאה אותו להצגתם של קונפליקטים מעמדיים ואידיאולוגיים בתוך החברה היהודית בדרך אכזרית; הביאה גם לביקורת נוקבת על רות והאשמתו ב"שנאה עצמית". את אנגלנדר אי אפשר להאשים ב"שנאה עצמית". אנגלדר לא רוצה לעצבן אלא לשאת חן.

קצר על השמרנות שבעתידנות

הנבואות והתחזיות החוזרות חדשות לבקרים על שינוי דרמטי או "סינגולארי" שאנו באים או-טו-טו בשעריו – כדוגמת זו – יוצרות אפקט רגרסיבי מבחינה פוליטית וגם מבחינה קיומית (כלומר, מבחינת חוויית הקיום האינדיבידואלית שלנו).

שני פנים לרגרסיה: קוגניטיבי ומעשי.

מבחינה קוגניטיבית, הרי שהתחזיות הללו זורעות בנו מבוכה ונופחות בנו שיתוק. בעוד אנו עמלים בדי עמל להבין את חיינו: את מהות קיומנו הפרטי ואת העולם הגדול אל חופו נפלטנו מגלי האינסוף שקדמו להווייתנו – באים ומבשרים לנו שהעולם הזה, הקיום הזה, תוקפם פג.
משל לאדם שעמל להעפיל אל פסגה נישאה, חושש מכך ששאיפתו לא תצלח ותסוכל באלפי המכשולים שהוא רואה או מנחש לפניו, ולפתע הוא מקבל הודעת סמס שצילום לווייני חשף זה עתה שהפסגה שלפניו היא הפסגה הנמוכה ביותר בשרשרת הרים שאת שיא גובהה אף לא ניתן לשער.
הידיעה הזו מרפה ידיים, כמובן.

ומכאן קצרה הדרך לרגרסיה המעשית, כלומר המוסרית והפוליטית. בעוד אנו עמלים לתקן את חיינו ועולמנו, באים העתידנים להודיענו שחיינו אלה ועולמנו זה זמנם קצוב. או אז, מתקני עולם ומשתלמים בעיצוב עצמם נותרים ללא מושא: ללא עולם וללא עצמם שיש לתקן ולעצב.

יש, בקיצור, יסוד לא תמים מבחינה פוליטית בעתידנות ובחיזוי שינוי רדיקלי שאנו ניצבים בפניו. בין אם הדבר נעשה במודע ובין אם הוא לא נעשה במודע (ואלה רוב המקרים) – הרי שהעתידנות היא בעלת אופי שמרני מבחינה פוליטית. אין מה לעמול על שינוי ההווה כי הרי ההווה הזה הנה הנה כחלום יעוף.

*
אגב, לדעתי, השינויים שמתרגשים לבוא עלינו לעולם לא יבואו באותה דחיסות יוצרת הלם שבה הם מוצגים בכתבי העתידנים לסוגיהם ומיניהם. הם יעוכלו כמו שמעוכלים אט אט השינויים הדרמטיים שכבר חזינו מבשרנו במאות האחרונות. כמו התאוריה של שופנהאואר בדבר האושר, שאינו מחזיק מעמד משפג חידושו, כך גם החידושים הללו לכשיגיעו, אם יגיעו, הרי שאחר תקופת הלם קצרה נורגל בהם, וישובו ויצוצו כל הבעיות הקיומיות, המוסריות והפוליטיות שמלווים את האנושות מקדמת דנא.

שני קצרים על בנים ו"בנות"

1. צפיתי לאחרונה בעונה הראשונה של "בנות". ההבדל המזדקר מיד בינה לבין "סקס והעיר הגדולה" אינו נוגע דווקא למעמד הכלכלי ולתקופה הכלכלית השונים, כפי שציינו מעירים רבים על הסדרה ובעצם כפי שכיוונה הסדרה להבליט בעצמה.
ההבדל המזדקר הוא שב"סקס והעיר" הגיבורות היו בנות שלושים פלוס וכאן הן בנות עשרים פלוס. פער העשור הזה גם קובע את ההבדל במעמד הכלכלי שבין הבנות ב"בנות" לבנות ב"סקס והעיר". ובמילים אחרות: לנה דנהאם שמשחקת את עצמה בגיל עשרים וקצת, כאשר תשחק את עצמה בגיל שלושים וקצת תמצא כבר, יש להניח, כסף לשכר דירה.

אבל זו זוטה: הסדרה המצוינת הזו, של היוצרת (תסריטאית, בימאית בחלק מהפרקים, שחקנית) המוכשרת באופן מטיל אימה לולי הייתה דמותה כה נוגעת ללב ונגישה, מדלגת דילוג ארוך מעל הסדרות הקומיות הבולטות של העשורים האחרונים – כלומר, מעל "סיינפלד", "סקס והעיר" ודומותיהן – הישר לשנות השבעים וליתר דיוק לוודי אלן בשנות השבעים. המתיקות-מרירות של הסדרה קרובה יותר ל"אנני הול" מאשר לציניות של סיינפלד או לראוותנות המינית והכללית של "סקס והעיר". נכון, "בנות" בוטה כמו סדרה בת זמננו, אבל הבוטות הזו מובאת בהקשרים של פגיעות.
לנה דנהאם היא היורשת של וודי אלן יותר מאשר של לארי דיוויד, שרה ג'סיקה פארקר או הפטרון שלה ג'ייד אפאטו.

2. אחד הגילויים הגדולים שגיליתי על עצמי בזמן שהייתי רווק היה שכשאני יוצא לבאר ורואה בחורה מושכת, פחות חשוב לי "להשיג" אותה מאשר לבטא התפעלות ארוטית, הכרה מעודנת ביופייה. היה עלי לגלות את זה, כיון שהרבה שנים הייתי ביישן ומפוחד ולא העזתי כלל להתחיל עם נשים בבאר.

אבל מרגע שנפרץ המחסום, הרגשתי שרווח לי עד מאד, ואז גיליתי כי רווח לי לאו דווקא בגלל שיעורי ההצלחה (שהיו נמוכים מאד, אגב – ישנן, למרבה המזל, עוד שיטות 🙂 ) – אלא פשוט בגלל שביטאתי את מה שרחש בתוכי. קדתי קידה של התפעלות ארוטית בעצם ההתחלה עם הבחורה והבחורה מצידה הכירה בנוכחותי הגברית, ולו כגבר מתפעל בלבד.

הדבר הנורא ביותר, כך גיליתי, הוא הפנים החתומות והקשוחות שעטיתי על עצמי שנים קודם לכן בסיטואציות דומות. כאשר כל הגועש והרוגש לא קיבל מוצא והכרה ומצד שני אנרגיה רבה נתבעה על מנת לשמור על מעטה כוזב.

על "גטסבי הגדול", של פ. סקוט פיצג'ראלד, הוצאת "אחוזת בית" (מאנגלית: ליאור שטרנברג)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פיצג'ראלד הוא גיבור תרבות. כלומר יותר מסופר שנמדד לפי איכות יצירותיו בלבד. הוא גיבור תרבות בגלל הצלילה הטראגית המרהיבה של הקריירה שלו ועמה חייו משיאי ההצלחה של שנות העשרים לשפל של שנות השלושים. יצירתו נמשכה לטרגיות הזו מראשיתה, כמו ניבאה היצירה שזה יהיה גורלו האישי ונושאו הספרותי הגדול. האופי הטראגי של היצירה והביוגרפיה נובע גם מהאצילות הטבעית של פיצג'ראלד וגיבוריו שכמו גיבורי הטרגדיה היוונית הם נישאים מעם: ישרים ואנינים ונבונים ויפים מאתנו. פיצג'ראלד הוא גיבור תרבות גם כי משיכתו המפורסמת לחיי העשירים האמריקאים היא לא רק כנה, ולא רק מבטאת צד אוטופי מלהיב באישיותו, איזו "רגישות מועצמת להבטחותיהם של החיים" כמו שהוא כותב על גטסבי, אלא היא זו שאפשרה לו לעסוק בלב לבם של החיים המודרניים, במלחמה של ימי השלום. כפי שהעיר כבר המבקר ליונל טרילינג, המינגווי שגה כשצינן את התלהבותו של פיצג'רלד בדיאלוג המפורסם שטען כי התנהל ביניהם, כאשר ענה לטענתו של פיצג'ראלד כי "העשירים-באמת שונים מאתנו" בתשובה "כן, סקוט, יש להם יותר כסף". כסף ומה שהוא עושה לבני האדם הוא נושא ראוי מאד לאמנות, קל וחומר הרבה כסף. זה נושא לא פחות חשוב ממלחמת שוורים ואף ממלחמת ספרד.
"גטסבי הגדול" הוא ספרו המפורסם ביותר של פיצג'ראלד. זהו סיפורו של ג'יי גטסבי, מיליונר כיום ובעבר נער עני שהתאהב בנערה עשירה ומפונקת בשם דייזי שלא נענתה לו מפאת עוניו. אחרי כמה שנים ומיליונים בא גטסבי, הנובוריש אך האצילי, להשיב אליו את דייזי, הנשואה והאם, שנישאה לבעליו הגברי והאטום של כסף ישן בשם טום ביוקנאן. המשולש הרומנטי מגיע לשיא בעימות חזיתי בין גטסבי לטום ואחריו בתאונת דרכים הרת גורל. מבקר אחד העיר פעם שאצל סול בלו נוסעים הרבה במטוסים כי בלו היה גא בכך שהוא אחד מכותבי הרומנים הראשונים שבתקופתם הטיסות הפכו לחוויות שכיחות בחיי אדם. אצל פיצג'ראלד נוסעים הרבה במכוניות מאותה סיבה והמכונית היא האבזר העלילתי החשוב ביותר ברומן.
כשלעצמי, הספר הזה אף פעם לא היה המועדף עלי ביצירת פיצג'ראלד. אהבתי יותר את הגיבורים הסדוקים של "ענוג הוא הלילה" ו"הטייקון האחרון" ואת הבוסריות המעוררת של "בואכה גן העדן" ו"היפה והארור". גטסבי, הרומנטיקן ששב אחרי שעשה כסף להשיב לו את אהובת נעוריו, דייזי, מי ש"קולה מלא בכסף", כפי שמנסח זאת גטסבי עצמו, תמיד היה נראה לי הרבה פחות מעניין מגיבוריו האחרים של פיצג'ראלד, הרבה פחות קרוב מהם לאישיותו. הדמות המעניינת ביותר ב"גטסבי" לטעמי היא דווקא דמותו של המספר, ניק קאראוויי, בן דודה בן המעמד הבינוני של דייזי ושכנו של גטסבי, המתייחס אל גטסבי באהדה גוברת והולכת.
הרבה יותר מגטסבי הרומנטיקן, מה שנחקק בזיכרון אלו התובנות וההצהרות של המספר. למשל, הצהרת הפתיחה המפורסמת שלו: "כשהייתי צעיר ורגיש יותר, חלק לי אבי עצה שמאז לא חדלתי להפוך בה. 'בכל פעם שמתחשק לך להעביר ביקורת על מישהו', הוא אמר לי, 'זכור רק שמעטים בעולם זכו ביתרונות שבהן זכית אתה'". או הגאווה המתפרצת לפתע שלו, בסיומו של אחד הפרקים, גאווה רבת הוד דווקא משום שהיא לא אופיינית לדמותו המתונה, העומדת בשולי המאורעות, ודווקא משום שהיא גאווה פרדוקסלית, גאווה על מידה טובה: "כל אחד חושד שהוא צופן בחובו לפחות אחת מן המידות הטובות, וזו שלי: אני אחד האנשים ההגונים היחידים שאי-פעם הכרתי".
יש לי כמה השגות על התרגום החדש. למשל, כאשר שטרנברג מתרגם כך: "רציתי להביט היישר בעיניהם של הכול, ובה בעת לא להביט באיש". המתרגם הקודם גדעון טוּרי צדק, כמדומה, כשתרגם את סוף המשפט האחרון: "ועם זאת לחמוק מכל העיניים" (במקור: " and yet to avoid all eyes"). או כששטרנברג מתרגם את "like a photograph of a man of action" כ"כמו תצלום של אדם בתנועה" ולא, כמו שמתרגם בצדק טורי, "כמו תצלום של איש מעשה". מאידך, ישנו לפחות מקום אחד שבו צדק שטרנברג. כאשר תרגם: "הוא כל כך טיפש שהוא בקושי יודע שהוא חי". בעוד טורי, בתרגומו הראשון, תרגם: "הוא כל כך מטומטם שהוא לא יודע איפה שהוא חי" (המקור: "He’s so dumb he doesn’t know he’s alive").
אבל דיון מקיף ופרטני בענייני תרגום אין מקומו כאן. אני רואה את תפקידי בסוגיה זו לדווח לקורא הפוטנציאלי של הספר האם התחושה העולה מהטקסטים המתורגמים המוצעים לו היא של עברית תרגומית או של עברית חיה. וכאן התחושה אינה תרגומית. ועם זאת חשתי מעט אכזבה בקריאה הזו של "גטסבי". האם הייתה זו אכזבה מהטקסט המקורי או מהתרגום? קשה לי לענות על כך, אם כי אני חושד שהתרגום החדש פוגע מעט בהדר המילולי של היצירה, בפאתוס שלה.
אבל בשורה התחתונה, אם להשתמש במטפורה מתחום הפיננסים, כדאי לקרוא ב"גטסבי". זה רומן על מה שכסף יכול להשיג ועל מה שחושבים בטעות שהוא יכול להשיג ועל מה שהוא מסב לאופיים של אנשים ועל האופן שבו סופרים יכולים לעשות ממנו טרגדיה ולחצוב ממנו פיוט.

כאן כתבתי עוד על הספר

על "עץ עשן", של דניס ג'ונסון, הוצאת "בבל" (מאנגלית: ליה נירגד)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"עץ עשן", שזכה ב-2007 ב"פרס הספר הלאומי" בארה"ב, כתוב במתכונת הרומן האנגלו-אמריקאי הגדול של העשורים האחרונים. כלומר, הוא עב כרס, מרובה דמויות, נמתח על פני כמה עשרות שנים ומבקש לעסוק בנושאים גדולים, מרכזיים.
במאמר ביקורת מפורסם מ-2000, טבע המבקר הבריטי, ג'יימס ווד, את הביטוי "ריאליזם היסטרי" לתיאור ז'אנר הרומן האנגלו-אמריקאי השאפתני בן זמננו. "הריאליזם ההיסטרי", טוען ווד, טועה בחשבו כי תפקידו העיקרי של הרומן כיום הוא מסירת מידע על החברה שבה אנו חיים ולא ייצוג של נפש הדמויות או השגת יופי לשוני. ספרים כמו "שיניים לבנות" של זיידי סמית, "תת-עולם" של דון דלילו, "Infinite Jest" של דיוויד פוסטר וואלאס, "האדמה מתחת לרגליה" של סלמן רושדי, טען ווד, הינם מעין מכונות פרוזה שיצאו משליטה. הספרים הללו מציגים שפיעה טרופית של עלילות ותתי-עלילות, כאילו הסופרים הללו חוששים יותר מכל משתיקה. הדמויות בהם אינן חיות באופן מלא אלא מעמידות פנים שהן חיות בעזרת השלכתן בידי הסופרים לזירות דרמטיות ו"מעניינות" שמעניקות להן "ויטאליות" מלאכותית. הסופרים מקשרים בין כל העלילות ועלילות המשנה, הגיבורים וגיבורי המשנה, באופן קונספטואלי מאולץ. מה שמקשר בין כל הגיבורים של דלילו, למשל, הוא הקונספט של סכנת הפצצה האטומית; בין הגיבורים של זיידי סמית מקשר הקונספט של המגוון הרב-גזעי של לונדון העכשווית. ואילו אצל דניס ג'ונסון – שהספר שלו קרוב באופיו לז'אנר "הריאליזם ההיסטרי" שאפיין ווד – מה שמקשר בין הדמויות הינה מלחמת וייטנאם.
עשרים שנה מכסה "עץ עשן", מ-1963 עד 1983, ומספר לא מועט של דמויות ראשיות. הקורא מתוודע לשני אחים חיילים, ביל וג'יימס יוסטון, שניהם "זבל לבן" מובהק, שאחד מהם מגיע לוייטנאם ודעתו מתבלעת עליו שם. לדרום וייטנאמי בשם נגוּיֶן הַאוֹ, שמסייע למודיעין האמריקאי ושאחיין אחד שלו התאבד, ככל הנראה על מנת למחות על הכאוס שהשתרר במדינה. לקולונל כריזמטי ואידיאליסט בשם סֶנדס, שעובד בסי.אי.איי ומתחבל תחבולות על מנת שארה"ב תנצח במלחמה. גם לקולונל, כמו להאו, יש אחיין, בשם וילאם "סקיפ" סנדס, אידיאליסט גם הוא וסוכן סי.אי.איי גם כן, ששאיפתו הגדולה היא ליטול חלק במלחמה ולסייע לדודו האגדי. עוד בין הדמויות: קנדית נוצרית אדוקה בשם קתי ג'ונס המתאהבת ב"סקיפ" ומסייעת לנפגעי הקרבות בוייטנאם ורוצח שכיר גרמני ששירותי הביון המערביים משאילים איש לרעהו לביצוע משימות מלוכלכות. סיפור העלילה המרכזי ברומן – אם אכן יש כזה, כיוון שהרומן נע לכיוונים רבים – הוא ניסיונו של הקולונל סנדס להפעיל סוכן כפול, ידיד קרוב של נגוין האו בשם טְרַנג טאן, ולטעת בצפון וייטנאמים באמצעותו חשדות וחששות לגבי כוונות האמריקאים. יוזמתו של הקולונל אינה מתקבלת בעין יפה אצל הממונים עליו בסוכנות הביון האמריקאית ונפתחת נגדו חזית גם מבית.
ג'ונסון מרשים מאד בשליטה שלו בתיאור הזירות השונות שבהן מתרחש הרומן. אם אלה הם הפיליפינים, קואלה לומפור במלזיה, סייגון, הג'ונגל הוייטנאמי, הוואי או ארצות הברית – הוא משכנע באופן ייצוגם. הדמויות מעניינות למדי ברובן וכתובות ביד יציבה. משלב מסוים הרומן אף צובר מומנטום והעלילה מותחת. כמו שמעיר ווד על דלילו, ניתן לומר גם על ג'ונסון שהתחושה היא שהפרוזה הצפופה, הנבונה והיעילה שלו יכולה להימשך לא רק 610 עמודים אלא עוד כמה אלפים. אותם סימנים שמנה ווד לשלילה ב"ריאליזם ההיסטרי", כמו שטיחותן של הדמויות, אינם אלה שמפריעים בעיקר במקרה הזה, אם כי דמותו של הסוכן הכפול הוייטנאמי אינה משורטטת בפירוט מספק ואילו דמותו המסקרנת מאד של הקולונל, שדווקא זוכה למספר דפים רב, אינה מעמיקה דיה.
הבעיה המרכזית כאן היא אחרת. כאשר תותח מכוון שלא כהלכה, הרי ככל שגדולה עוצמתו כך גדלה ההחטאה הצפויה לפגז שהוא משלח לדרכו. הכישרון שג'ונסון מגלה גדול כל כך וזה מה שהופך את ההחמצה של הרומן הזה למרהיבה וקולוסאלית כל כך.
וההחמצה הגדולה כאן היא בחירת הנושא. וייטנאם. כי האם לא שבענו כבר ספרים וסרטים ושירים והצגות על ויינטאם? האם ישנה הצדקה לגרור שוב לתודעה את המלחמה הנידונה לעייפה ההיא מלבד ראייה חדשה שלה? וג'ונסון לא מציע ראייה חדשה כזו. וגם הסב-טקסט שאולי קיים כאן, המותח גזירה שווה בין המלחמות של אמריקה במזרח התיכון של שנות האלפיים למלחמת וייטנאם במאה שעברה, אינו כזה שמצדיק רומן עב כרס על נושא כה עבש. תחושה של שימוש בחומר משומש נוכחת ברומן. ג'ונסון מזכיר בעצמו כמה פעמים את הרומן של גרהאם גרין, "האמריקאי השקט", העוסק בסוכן אמריקאי הפועל במזרח הרחוק. ואילו הקולונל של ג'ונסון, המורד בשולחיו, מזכיר מעט את קורץ מ"לב המאפליה" של קונראד ואת "אפוקליפסה עכשיו" שנעשה על פיו. הנוצרייה אדוקה קתי ג'ונס מזכירה מצידה את הנזירה האדוקה ב"תת-עולם" של דלילו.
כך שעל פני כל הרומן, למרות הכישרון הרב שג'ונסון מגלה בו, מוטבעות באותיות ענק המילים "פג תוקף".

המלצה על הסטואיקנים בהוצאת "נהר"

אחד המפעלים המו"לים היפים בישראל בשנים האחרונות הוא תרגומן של קלאסיקות מהמחשבה הסטואית בהוצאת "נהר" ספרים שבעריכתו של ראובן מירן. בין הספרים הקלאסיים של הסטואה שהוציאה ההוצאה: "על קוצר החיים" של סנקה, "המדריך" של אפיקטטוס ו"מחשבות לעצמי" של מרקוס אורליוס.
הסטואה היא אסכולה פילוסופית שנוסדה באתונה בסביבות 300 לפני הספירה, ומייסדה הוא זנון מקיטיום. שופנהאואר ב"העולם כרצון ודימוי" (כרך ראשון, פרק 16 וכרך שני, פרק 16: "על השימוש הפרקטי בתבונה ובסטואיות") טוען שהסטואה התפתחה מהפילוסופיה הצינית כהתפתחות תיאורטית מפילוסופיה פרקטית. כלומר, הציניקנים – שבניגוד לשימוש העכשווי במילה, על אף שמקורו באסכולה שלהם, לא היו "ציניים" כלל וכלל – גרסו שהפחתת הצרכים שלנו למינימום האפשרי היא הדרך הבטוחה ביותר להשגת אושר. כלומר, חיים פשוטים ואף חיים דלים מחנכים את האדם לא לצפות לאושר וכך גם לא להתאכזב משהלה מבושש להגיע או כשהוא מגיע שהלה מתגלה כמקסם תעתועים. הסטואיקנים, גורס שופנהאואר, טענו שהוויתור הקונקרטי על חיי רווחה בעולם הזה אינו נתבע מהאדם הכמה לחיים נכונים. מספיק שהאדם יקבע בתודעתו שתענוגות ובעלות על רכוש הן דבר שניתן לחיות בלעדיו. לפי הסטואים, כך שופנהאואר: "אנחנו יכולים ליהנות מכל דבר ולרכוש כל דבר, ובלבד שתמיד נחזיק בדעה שמצד אחד דברים אלה הינם חסרי ערך וניתן לחיות בלעדיהם ומצד שני נשמור בדעתנו את אי היציבות ואי הוודאות שלהם, וכתוצאה מכך נתייחס אליהם כטריוויאליים, ונהיה מוכנים לוותר עליהם בכל רגע". כך, אומר שופנהאואר, הסטואים הביאו לשלימות את התיאוריה של "שוויון הנפש" כלפי תענוגות ופיתויי העולם הזה על חשבון המעשה הפרקטי של זניחת תענוגות אלה; הסטואים צמצמו את הדרכתם לתהליכים מנטליים. שופנהאואר טוען כי רוחה של הסטואה ניתנת לתמצות במשפט הבא של סנקה, מראשי דוברי האסכולה: "מה הם החיים המאושרים? שלווה ובטחון נצחיים". הסטואיקן רודף שלווה והתנאי לשלווה הוא זלזול במה שיש לעולם הזה להציע ובוז לסבל שיש בידו לגרום. מטרת האתיקה הסטואית, כך שופנהאואר, היא להגיע לחיים נעדרי כאב ככל שניתן. הסטואיקנים הגיעו למסקנה שהכאב נגרם לא מהיעדר של דברים מסוימים המסבים תענוג – אלא מהתשוקה לדברים הללו. ולפיכך, הפחתת התשוקה, שהינה בידינו, תפחית את הכאב. לפי אפיקטטוס, אחד ההוגים החשובים של הסטואה, עלינו להבחין בין דברים הנתונים לשליטתנו ואלה שאינם ולהתייחס רק לראשונים ולא לדאוג מהאחרונים או לחשוק בהם.
לפי שופנהאואר, המוסר הסטואי הוא דוגמה ספציפית לאודמוניזם (eudemonism), כלומר פילוסופיה שמטרת העל שלה הינה השכנת אושר ורווחה אישיים. והאושר והרווחה האישיים לפי הסטואה הינם שלוות נפש. בשונה מהנצרות, התיאוריות של אפלטון והחוכמות המזרחיות, ממשיך שופנהאואר, הסטואה לא נובעת מנטייה מטפיזית, אלא מרצון להקל על החיים כאן בעולם הזה.

כמה ציטוטים נבחרים מקלסיקות הסטואה של "נהר".

סנקה (1 לפנה"ס – 65 לספירה)
"אוגוסטוס האלוהי, שעליו העתירו האלים יותר מכל אדם אחר, לא חדל לפלל לשלווה ולבקש לעצמו שחרור מענייני ציבור. שיחותיו כולן נסבו תמיד על עניין זה, על תקוותו למנוחה. בנחמה מתוקה זו, אף שלא היה בה ממש, נהג להסיח את דעתו מטרדותיו – שיבוא יום והוא יחיה את חייו לעצמו" ("על קוצר החיים", מלטינית: נאוה כהן).

אפיקטטוס (55 לספירה – שנת מותו לא ידועה)
"לא המציאות מטרידה את בני האדם, כי אם מחשבותיהם ודעותיהם על המציאות. למשל, המוות אינו דבר נורא כלל; הרי לו היה כזה, אף סוקרטס היה סובר כך. אולם, המחשבה שהמוות הוא דבר נורא, היא עצמה הדבר הנורא. אם כן, כאשר דבר מה מעכב אותנו, מטרידנו, או גורם לנו כאב, אל לנו להאשים לעולם מישהו אחר זולת עצמנו, כלומר, את דעותינו שלנו" ("המדריך", מיוונית עתיקה: אברהם ארואטי).

מרקוס אורליוס, קיסר רומי (121-180 לספירה)
"אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: אזורי הכפר, חופי ים, הרים; אף אתה רגיל עד מאד לערוג לכגון אלה. אך אין כל זאת אלא הדיוטוּת לשמה, היות שאפשר לך, בכל עת שתחפוץ, להיסוג אל תוך עצמך. הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה" ("מחשבות לעצמי", מיוונית: אברהם ארואטי).

כמה מחשבות פתוחות בעקבות הקריאה בספרי הסטואיקנים:
1. קריאה בספרות מוסר – והקריאה בסטואיקנים הזכירה לי את הקריאה בימיי בישיבה בספרים כגון "מסילת ישרים" של רמח"ל – מושתתת על הנחה אופטימית שאנו יכולים לשנות כמה מתפיסותינו הנפשיות הבסיסיות. אני שואל את עצמי האם אכן כך הוא? האם אכן אנו יכולים, למשל, להגיע לשוויון הנפש הסטואי באמצעות החלטה ובחירה מודעות? ואולי המעלה המוסרית הגדולה ביותר שבכוחנו להגיע אליה היא להבין לאשורו כיצד אנו פועלים, לבצר לנו מקום בנפש בו נוכל להתבונן במעגל החוזר חלילה של תשוקותינו וסיפוקן, תשוקותינו והשלמתנו הכואבת עם אי מילוין?
2. כאשר אתה קורא על רמי מעלה כמו הקיסר מרקוס אורליוס או סנקה שהטיפו את תורת הסטואה אתה מזכיר לעצמך שעליך לעיין בשנית ב"מעבר לטוב ולרוע" ו"הגיניאולוגיה של המוסר" של ניטשה שבו פיתח ניטשה את הרעיון שמה שאנו מכנים ברגיל מוסר הינו המצאתם של החלשים, "העבדים". וזאת משום ששנאת הגוף שבאה למשל לידי ביטוי בדבריו הבאים של מרקוס אורליוס: "תהא הווייתי אשר תהא, הריהי בשר ומעט נשימה והיסוד המושל [הכוונה לשכל]. התייחס לבשר בשאט נפש; אין הוא אלא מסכת של דם ועצמות, מארג עצבים, נימים ועורקים", או בציטוט של אורליוס מאפיקטטוס: "אתה נפש הנושאת בעול גווייה", אינו יכול בקלות להיתפס ככזה שנובע מ"מוסר עבדים", כשנאת העולם הזה עליה מטיפים אלה שתענוגות העולם הזה חסומים בפניהם. קיסר רומי היה אחד האנשים החזקים בעולם והטפתו כנגד התמכרות לעולם הזה היא לפיכך בעלת משקל רב.
3. הסטואיקנים, ובעיקר מניסיון קריאתי במרקוס אורליוס, עסוקים במוות באופן כפייתי. המוות ממחיש כמה חיי אדם הם חסרי ערך ולכן עד כמה אין להתרגש מפורענויות בעולם הזה או לחשוק בתענוגותיו. כיום, כמדומה, רובנו חיים בפילוסופיה של הדחקה, כלומר אנחנו במודע מדחיקים את עובדת מותנו על מנת שנוכל לרחוש אהבה ותשוקה לחיינו.

*
תוספת:
כיוון שאני קורא כעת פרק בעל שם פנטסטי ב"העולם כרצון וכדימוי" של שופנהאואר – "על הצורך האנושי במטפיזיקה" שמו – ומכיוון שהפרק הזה מעיר אגב אורחא הערה מעניינת הנוגעת למרקוס אורליוס אביאה כאן.
שופנהאואר מדבר על הניגוד התהומי בין פילוסופים שחיים על הפילוסופיה ופילוסופים שחיים בשביל הפילוסופיה, כלומר בין אותם פילוסופים שעשו את הפילוסופיה קרדום לחפור בה לבין אותם פילוסופים, פילוסופים אמיתיים, שתשוקת הדעת בלבד מדריכה אותם. העובדה שקאנט, אומר שופנהאואר, הצליח לחיות הן על הפילוסופיה והן בשביל הפילוסופיה נובעת מכך שעל כס המלכות ישב מלך פילוסוף, הלא הוא פרידריך הגדול. דבר זה קרה "זו הפעם הראשונה מאז אנטוניוס האלוהי [הלא הוא מרקוס אורליוס אנטוניוס] ויוליאנוס האלוהי [הלא הוא הקיסר הרומי "יוליאנוס הכופר"]". "רק תחת חסות כזו יכולה הייתה 'ביקורת התבונה הטהורה' לראות אור".