על "עץ עשן", של דניס ג'ונסון, הוצאת "בבל" (מאנגלית: ליה נירגד)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"עץ עשן", שזכה ב-2007 ב"פרס הספר הלאומי" בארה"ב, כתוב במתכונת הרומן האנגלו-אמריקאי הגדול של העשורים האחרונים. כלומר, הוא עב כרס, מרובה דמויות, נמתח על פני כמה עשרות שנים ומבקש לעסוק בנושאים גדולים, מרכזיים.
במאמר ביקורת מפורסם מ-2000, טבע המבקר הבריטי, ג'יימס ווד, את הביטוי "ריאליזם היסטרי" לתיאור ז'אנר הרומן האנגלו-אמריקאי השאפתני בן זמננו. "הריאליזם ההיסטרי", טוען ווד, טועה בחשבו כי תפקידו העיקרי של הרומן כיום הוא מסירת מידע על החברה שבה אנו חיים ולא ייצוג של נפש הדמויות או השגת יופי לשוני. ספרים כמו "שיניים לבנות" של זיידי סמית, "תת-עולם" של דון דלילו, "Infinite Jest" של דיוויד פוסטר וואלאס, "האדמה מתחת לרגליה" של סלמן רושדי, טען ווד, הינם מעין מכונות פרוזה שיצאו משליטה. הספרים הללו מציגים שפיעה טרופית של עלילות ותתי-עלילות, כאילו הסופרים הללו חוששים יותר מכל משתיקה. הדמויות בהם אינן חיות באופן מלא אלא מעמידות פנים שהן חיות בעזרת השלכתן בידי הסופרים לזירות דרמטיות ו"מעניינות" שמעניקות להן "ויטאליות" מלאכותית. הסופרים מקשרים בין כל העלילות ועלילות המשנה, הגיבורים וגיבורי המשנה, באופן קונספטואלי מאולץ. מה שמקשר בין כל הגיבורים של דלילו, למשל, הוא הקונספט של סכנת הפצצה האטומית; בין הגיבורים של זיידי סמית מקשר הקונספט של המגוון הרב-גזעי של לונדון העכשווית. ואילו אצל דניס ג'ונסון – שהספר שלו קרוב באופיו לז'אנר "הריאליזם ההיסטרי" שאפיין ווד – מה שמקשר בין הדמויות הינה מלחמת וייטנאם.
עשרים שנה מכסה "עץ עשן", מ-1963 עד 1983, ומספר לא מועט של דמויות ראשיות. הקורא מתוודע לשני אחים חיילים, ביל וג'יימס יוסטון, שניהם "זבל לבן" מובהק, שאחד מהם מגיע לוייטנאם ודעתו מתבלעת עליו שם. לדרום וייטנאמי בשם נגוּיֶן הַאוֹ, שמסייע למודיעין האמריקאי ושאחיין אחד שלו התאבד, ככל הנראה על מנת למחות על הכאוס שהשתרר במדינה. לקולונל כריזמטי ואידיאליסט בשם סֶנדס, שעובד בסי.אי.איי ומתחבל תחבולות על מנת שארה"ב תנצח במלחמה. גם לקולונל, כמו להאו, יש אחיין, בשם וילאם "סקיפ" סנדס, אידיאליסט גם הוא וסוכן סי.אי.איי גם כן, ששאיפתו הגדולה היא ליטול חלק במלחמה ולסייע לדודו האגדי. עוד בין הדמויות: קנדית נוצרית אדוקה בשם קתי ג'ונס המתאהבת ב"סקיפ" ומסייעת לנפגעי הקרבות בוייטנאם ורוצח שכיר גרמני ששירותי הביון המערביים משאילים איש לרעהו לביצוע משימות מלוכלכות. סיפור העלילה המרכזי ברומן – אם אכן יש כזה, כיוון שהרומן נע לכיוונים רבים – הוא ניסיונו של הקולונל סנדס להפעיל סוכן כפול, ידיד קרוב של נגוין האו בשם טְרַנג טאן, ולטעת בצפון וייטנאמים באמצעותו חשדות וחששות לגבי כוונות האמריקאים. יוזמתו של הקולונל אינה מתקבלת בעין יפה אצל הממונים עליו בסוכנות הביון האמריקאית ונפתחת נגדו חזית גם מבית.
ג'ונסון מרשים מאד בשליטה שלו בתיאור הזירות השונות שבהן מתרחש הרומן. אם אלה הם הפיליפינים, קואלה לומפור במלזיה, סייגון, הג'ונגל הוייטנאמי, הוואי או ארצות הברית – הוא משכנע באופן ייצוגם. הדמויות מעניינות למדי ברובן וכתובות ביד יציבה. משלב מסוים הרומן אף צובר מומנטום והעלילה מותחת. כמו שמעיר ווד על דלילו, ניתן לומר גם על ג'ונסון שהתחושה היא שהפרוזה הצפופה, הנבונה והיעילה שלו יכולה להימשך לא רק 610 עמודים אלא עוד כמה אלפים. אותם סימנים שמנה ווד לשלילה ב"ריאליזם ההיסטרי", כמו שטיחותן של הדמויות, אינם אלה שמפריעים בעיקר במקרה הזה, אם כי דמותו של הסוכן הכפול הוייטנאמי אינה משורטטת בפירוט מספק ואילו דמותו המסקרנת מאד של הקולונל, שדווקא זוכה למספר דפים רב, אינה מעמיקה דיה.
הבעיה המרכזית כאן היא אחרת. כאשר תותח מכוון שלא כהלכה, הרי ככל שגדולה עוצמתו כך גדלה ההחטאה הצפויה לפגז שהוא משלח לדרכו. הכישרון שג'ונסון מגלה גדול כל כך וזה מה שהופך את ההחמצה של הרומן הזה למרהיבה וקולוסאלית כל כך.
וההחמצה הגדולה כאן היא בחירת הנושא. וייטנאם. כי האם לא שבענו כבר ספרים וסרטים ושירים והצגות על ויינטאם? האם ישנה הצדקה לגרור שוב לתודעה את המלחמה הנידונה לעייפה ההיא מלבד ראייה חדשה שלה? וג'ונסון לא מציע ראייה חדשה כזו. וגם הסב-טקסט שאולי קיים כאן, המותח גזירה שווה בין המלחמות של אמריקה במזרח התיכון של שנות האלפיים למלחמת וייטנאם במאה שעברה, אינו כזה שמצדיק רומן עב כרס על נושא כה עבש. תחושה של שימוש בחומר משומש נוכחת ברומן. ג'ונסון מזכיר בעצמו כמה פעמים את הרומן של גרהאם גרין, "האמריקאי השקט", העוסק בסוכן אמריקאי הפועל במזרח הרחוק. ואילו הקולונל של ג'ונסון, המורד בשולחיו, מזכיר מעט את קורץ מ"לב המאפליה" של קונראד ואת "אפוקליפסה עכשיו" שנעשה על פיו. הנוצרייה אדוקה קתי ג'ונס מזכירה מצידה את הנזירה האדוקה ב"תת-עולם" של דלילו.
כך שעל פני כל הרומן, למרות הכישרון הרב שג'ונסון מגלה בו, מוטבעות באותיות ענק המילים "פג תוקף".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: