על "קיץ ללא גברים", של סירי הוסטוט, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל כהן)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן של הוסטוט התחיל בתנופה, למרות שסכנת הקלישאה ארבה לו כבר מהפתיחה. אחרי שלושים שנות נישואים, בוריס חוקר המוח, בעלה של מיה המשוררת, ביקש ממנה "הפוגה" מנישואיהם. "ה'הפוגה'", מציינת מיה בסרקזם ובכאב, "הייתה צעירה, כמובן – צעירה ממני בעשרים שנה". מיה, המספרת של הרומן, התמוטטה נפשית בעקבות בקשתו של בוריס ונזקקה לאשפוז. לאחר מכן היא עקרה לתקופת מה מברוקלין אל מינסוטה, המקום שבו גדלה ובו עדיין חיה אמה. בחברת אמה וחברותיה מבית האבות, בחברת תלמידות צעירות בגיל ההתבגרות שהיא מלמדת אותן שירה, בקיץ ללא גברים, מבקשת מיה לנסות להשתקם. תיאור חיי הנפש והגוף של אישה שבעלה נוטש אותה לטובת אחרת הוא נושא טעון ודרמטי, אם כי שחוק. האם הוסטוט תעניק לו טיפול מעניין, תוהה הקורא לאחר הפתיחה הסוחפת? תיאור מערער ועז כמו, למשל, זה שמופיע ברומן "ימי נטישה" של אלנה פרנטה?
עד מהרה מתגלה הרומן הזה כמאכזב. ראשית, אין כאן תחושה של עלילה מתפתחת אלא של מצב סטטי, זירות שונות של נשיות שחוזרים אליהן במעין סבב החוזר על עצמו. הוסטוט אף שידכה למיה הגולה במינסוטה שכנה שבעלה, כך מיה חושדת, לא נוהג בה יפה. כך, בעזרה מעט גסה של הסופרת, דנים מיה והרומן בנשיות בשלל האספקטים והגילאים שלה. וזו הבעיה השנייה שיש כאן: הסְכֶמה של הרומן המבקש לערוך דיון בכל שלבי הנשיות, מילדות עד זקנה, חשופה. היא מתבטאת בקיבוצם הנוח של האם וחברותיה הישישות, הילדות בשיעור השירה ואותה שכנה שמייצגת את הנשיות בראשית שנות הנישואים. שלישית, הקלישאות כאן נערמות לגובה כמדורת ל"ג בעומר: הקלישאה של השיבה המאוחרת לבית הנעורים, הקלישאה של המערב התיכון התם מול ניו יורק המתוחכמת, הקלישאה על הזעם הנשי שמקנן מתחת לשלווה הפרובינציאלית שמבוטאת כאן באמצעות דמותה של חברת האם, ולבסוף, כבובת הצורר בלב המדורה, נעוצה הקלישאה הבסיסית של הרומן, קלישאת האישה הנטושה, שבהיעדר מבט חדש על הנושא נותרת בקלישאיותה. רביעית, יש ברומן תחושה של רחמים עצמיים, בכיינות וטינה נשיות, שאינם מעובדים. ב"ימי נטישה" המוזכר, הזעם והטינה והרחמים העצמיים היו חלק מהנושא של הספר, חלק מהמחקר הצונן שלו בתוצאותיה של נטישה גברית. כאן הם מבצבצים באופן שאינו מורגש כנשלט ומחושב. נוסף על זאת: הוסטוט מזכירה יוצרים והוגים רבים במרוצת הרומן והתחושה היא שהניימדרופינג הזה בא לאושש טקסט חלש. הניימדרופינג גם יוצר תחושה מטרידה של תלמידה מצטיינת שגאה להציג את ידיעותיה. עוד בין חולשות הרומן: שימוש בפוסטמודרניזם עייף ובנאלי, שאינו מוסיף דבר, פוסטמודרניזם המתבטא בכך שהסיפור שלפנינו מודע לכך שהוא סיפור ושולח אותנו במהלכו, למשל, לעמוד מסוים מוקדם בספר על מנת לרענן את זיכרוננו. בנלי וסר טעם, אם כי גם לא מזיק במיוחד, הינו גם האזכור המרומז כאן של פול אוסטר, בעלה של הסופרת ("'מוסיקת המקרה', כפי שניסח זאת מחבר רומנים אמריקאי נחשב").
ההתנחמות באחוות נשים, ב"סיסטרהוד", נראית לי "אמריקאית" וילדותית בעצמה. אולי כי יש יסוד של הונאה עצמית ב"סיסטרהוד" (כמו גם ב"ברדרהוד"), הכחשת התלות במין האחר, מחשבה שתחושת העצמאות הרגעית, פרי הזעם, תישאר לעד.
ולמרות כל האמור לעיל, וזה רגע ההפתעה בביקורת הזו, נמשכתי להמשיך לקרוא עד הסוף ונהניתי למדי מהרומן. הרומן הזה, שלא בכוונה, יכול לשמש מצע לדיון אסתטי בקטגוריות הביקורתיות שלנו. וזאת מכמה סיבות. ראשית, למרות הקלישאה בסיפורה של האישה הנטושה, שאינה מקבלת כאן הארה חדשה, הרי שהרומן הזה אפקטיבי למדי מבחינה רגשית. צריך, לכן, אולי לחשוב לעומק על הקטגוריה הביקורתית המודרניסטית של "החדש", על התביעה שלנו מספרות למקוריות. לטעמי, כדאי להתחיל לחשוב על ההבדל בין קלישאה מזויפת (כלומר, תיאור שגור אבל שקרי של מציאות), שהינה פסולה, לקלישאה מדויקת, אם כי בנלית. לאחרונה, לעתים, יש מקום, כמי שמעוררת ונטילציה רגשית.
הניימדרופינג שהוזכר, הרי שגם הוא אפקטיבי. אותם אזכורים שהקורא מכיר לא רק מחניפים לידיעתו, כפי שנהוג לומר, אלא יוצרים באמת ובתמים תחושה של קהילה אינטלקטואלית החולקת ידע בקורפוס קנוני. זה לא פשע. ואותם אלה מהאזכורים שאינם ידועים – מעשירים באמת ובתמים את ידיעות הקורא. למרות שהניימדרופינג מבקש גם להגביה מלאכותית את הטקסט – זה לא כל הסיפור.
הרומן הזה מהנה גם כי יש בו, בעקיפין, דיווח עדכני על הלך הרוחות בניו יורק הספרותית העכשווית. מופיעה כאן, למשל, מסה של מיה נגד האופנה העכשווית במדע, המסבירה כי ההבדלים בין המינים הינם טבעיים, פרי האבולוציה. זהו רווח משני של הקריאה, ההתעדכנות הזו, אבל הוא לא זניח. כיצד משקללים בתיאוריה ביקורתית אסתטית רווחים אגביים כאלה?
"קיץ ללא גברים" הוא רומן "חצי אפוי", שאינו "עשוי היטב", אבל הוא בכל זאת עשוי מחומרים מזינים ומוגש עם תוספות פיקנטיות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טוב  On פברואר 28, 2013 at 12:36 AM

    אני חושב שמה שאתה מציע בסופו של דבר (גם אני באמת חשבתי על תאורי מצב כנים ובלתי מקוריים כספרות, חשבתי איך להגדירם) זה לוותר על ספרות פרופר ושאת מקומה יתפוס לימוד חומר. לימודים, זה גם עולה בקנה אחד עם הצורך העכשווי בביוגרפיות ואוטוביוגרפיות, כמו שכתבת שאנשים מעדיפים ללמוד משהו מהקריאה, ואם זה לא 'אמיתי' זה מדאיג אותם. תאורי המצב הם תאור מקרה, דווח של עובדת סוצילית, וגם את זה אנשים כיום מעונינים לראות כ'ספרות'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: