Monthly Archives: מרץ 2013

על "יומן הסנונית", של אמלי נותומב, הוצאת "אסיה" (מצרפתית: חגית בת-עדה)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הגיבור המספר של נותומב, צעיר פאריסאי בן שלושים, חווה אהבה נכזבת שבעקבותיה "עקרתי את לבי" ו"החלטתי לקטול את תחושותי". נטול רגש הוא מסתובב בעולם ומשתעמם. רק רגשות חסרי תקדים בוקעים את אטימותו החדשה. וכך הוא מגלה שהדרך הכמעט יחידה בה הוא מצליח להרגיש שוב משהו הינה כאשר הוא רוצח בני אדם. "אין דבר בתולי יותר מאשר להרוג. התחושה הזאת אינה דומה לכל תחושה אחרת. אתה רוטט מהנאה במקומות שקשה לאתרם. הלהיטות הזאת אחר הזר והשונה משחררת אותך". הרצח מעניק לגיבור הן תחושת חידוש, הן תחושת כוח והן תחושה כלשהי נקודה. לנותומב חשוב להדגיש את הניואנס הזה. הגיבור שלה, בניגוד לרוצחים אחרים מהספרות והקולנוע, אינו רוצח מתוך סערת יצרים ושטניות, אלא מתוך היעדר רגשות. גם המוזיקה המלווה בדמיונו את מעשיו שונה מזו שליוותה רוצחים בדורות קודמים: "כל אחד רוצח בהתאם למוסיקה שלה הוא מאזין: בהתפוז המכאני הרצח מצטרף להתלהבות האדירה מהתשיעית, לאותה שמחה מעיקה כמעט; ואילו אני הרגתי ביעילות המפנטת של רדיוהד". הגיבור רוצח בדם קר. והוא הופך לרוצח שכיר. הסיפור מסתבך ומגיע לשיאו הדרמטי כאשר הרוצח השכיר נקרא לרצוח שר בממשלה ואת משפחתו. הרצח כולל רצח של ילדה.
על אף קלות הדעת לכאורה שמאפיינת את יחסו של גיבורה של נותומב ונותמב עצמה בנובלה הזו לרצח, הרי שיש בגרוטסקה שלה גם רובד רציני. חשוב להבחין בין האלימות שמבטאת נותומב לאלימות מהסוג שמבטא למשל טרנטינו בסרטיו (לפחות באלה שעוד אזרתי עוז לצפות בהם). אצל טרנטינו זוהי אלימות של ילד, אלימות של מי שמתייחס להרג בני אדם כמו להשמדת דמויות במשחק מחשב, אלימות של מי שאינו יודע מה הוא עושה. נותומב, לעומת זאת, מודעת לכך שחוסרו של משהו בסיסי מאפשר את האלימות. זו אלימות מתוך דכדוך ומצוקה קיומית ולא מתוך ריקנות ושטחיות. זו אלימות שמודעת לכך שהיא נובעת מניתוק רגשי ולא אלימות של מי שלא היה לו רגש מלכתחילה. ועם זאת, הדרך הנכונה לקרוא את נותומב וליהנות ממנה היא לא לקוראה כרומן פסיכולוגי ריאליסטי, אלא כבדיחה שחורה והזיה בהקיץ על תוקפנות משחררת. היסוד הקומי בולט למשל במשפטים מעין אלה: "שלוות רוחי שבה אלי אחרי שגיליתי כי לא היתה בי כל תכונה אופיינית לרוצח סדרתי. לא תכננתי באריכות את הרציחות שלי על אלף ואחד פרטיהן החולניים, הרגתי בשרירותיות גמורה כדי לענות על צורך היגייני: נזקקתי לרצח היומי שלי כפי שאחרים נזקקים לקוביית השוקולד המריר שלהם. מנת-יתר היתה עלולה לגרום לי בחילה בדיוק כמו לאוהבי שוקולד".
נותומב היא סופרת מעניינת מאד. היא מעין האורלי קסטל-בלום של הצרפתים. ספרה "חרפות וגידופים", למשל, הוא יצירה סאטירית מעולה. ספרים אחרים שלה, כדוגמת "חומצה גופריתנית", מעניינים אם כי פחות מהוקצעים. בכל ספריה היא עוסקת בתוקפנות או בתוקפנות-עצמית באופן מעניין. ביחס ל"יומן הסנונית": אני מתלבט אם להמליץ על הספר. הספר מעט דל וצנום, לא רק כמותית. ישנה בקריאתו תחושה, שהייתה נוכחת גם ב"חומצה גופריתנית", שלנותומב לא היה ברור עד תום מה ברצונה לומר. כלומר, התמצות המושגי של הרומן, אותו ניסיתי להעלות בתחילת הביקורת, אותו דבר שהסופרת רצתה "לומר", עושה עם הנובלה חסד מסוים, כי יש בה יסודות סותרים וירייה לכמה כיוונים שאינם בהכרח עולים במטרה אחת. גם הסיום כאן מעט חלש, לא אמין ולא מנומק (לא מנומק, למשל, העניין שמגלים שוכריו של הרוצח ביומן של הנערה שרצח והעניק לספר את שמו).
אבל בכללותו הטקסט עובד ויש בו יסוד קתרטי מובהק. היסוד הקתרטי נובע מהתוקפנות שהוא מאפשר לשחרר בקריאתו. המערב עבר מהפכה מינית במחצית השנייה של המאה העשרים. אבל הוא לא עבר במקביל "מהפיכה תוקפנית". כלומר, הוא עבר "מהפיכה" כזו במחצית הראשונה של המאה העשרים, בדמות שתי מלחמות עולם קטלניות, אבל אלה רק החריפו במחצית השנייה את הסלידה מפני תוקפנות לאומנית בפרט ואת ערעור הלגיטימיות של התוקפנות בכלל. הגלובליזציה ובצדה האורבניזציה והדמוגרפיה שגורמות לכך שאנו חיים בחברות צפופות יותר ויותר; עולם העבודה שתובע מאיתנו יותר ויותר שיתופי פעולה ופחות ופחות מאפשר עצמאות ואינדיבידואליות; שלא לדבר על תופעות חדשות יותר כמו הרשתות החברתיות שאוסרות על ביטויי עוינות – כל אלה סוגרות על האפשרות לשחרור רגשי תוקפנות מתונים ממש כמו שהחיים במסדר קתולי אוסרים על ביטויי מיניות. ובאירופה המערבית, נדמה, המגמות הללו חזקות במיוחד: לא רק שאירופה חוללה את שתי מלחמות העולם ולפיכך הסלידה ממיליטריזם גדולה שם במיוחד, היא גם הראשונה שעברה למסגרת פוסט-לאומית במסגרת השוק האירופאי המשותף ואחר כך האיחוד האירופאי. זהו, אולי, סוד ההצלחה של נותומב. לתת ביטוי לקיטור כלוא.

על "מתחילים", של ריימונד קארבר, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: משה רון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הוצאתו לאור של "מתחילים", לפני כארבע שנים בארה"ב וכעת אצלנו, היא הזדמנות יחידה במינה להתבונן לא רק במקומו של העורך בעיצובו הסופי של הטקסט הספרותי, אלא גם הזדמנות לדיון בסגולות ספרותיות ובמה שהופך טקסט לטקסט "טוב". קובץ הסיפורים הזה של קארבר ראה אור ב-1981 תחת הכותרת "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" בעריכה מסיבית של ידידו, העורך גורדון ליש. הקובץ הערוך הפך את קארבר לאחד הסופרים האמריקאים החשובים והידועים. "מתחילים" הנה הגרסה המקורית ששלח קארבר לליש, גרסה ארוכה פי שניים מזו שהוציאו ליש ומספרי העריכה שלו מתחת ידיו.
מבחינה נושאית, בסקירה גסה, אין הבדל גדול בין שני הקבצים. חלק גדול מהסיפורים בשניהם עוסקים בהתפוררות, בעיקר התפוררות של נישואים, בעיקר מנקודת מבט גברית. כך הוא, למשל, הסיפור הפותח בשני הקבצים שבו גבר בגיל העמידה, שאשתו כנראה עזבה אותו, מוכר את חפצי ביתו לזוג צעיר תמים ונלהב עדיין באהבתו. בחלק גדול מהסיפורים הגיבורים הם אלכוהוליסטים בהווה או בעבר, כפי שהיה גם קארבר עצמו. כך הוא, למשל, סיפורו של הזוג שמתחיל לנהל בהצלחה מלון דרכים וכולו תקווה לעתיד משותף עד ששתייה של שניהם ובגידה של הבעל מנפצת את חלומם: "שתיה זה דבר משונה. כשאני צופה לאחור, כל ההחלטות החשובות שלנו התקבלו תוך כדי שתיה. אפילו כשהיינו דנים בצורך לצמצם את כמות השתייה שלנו, היינו יושבים ליד שולחן המטבח או ליד שולחן הפיקניק עם שישיית בירות או עם בקבוק ויסקי לפנינו". בחלק מהסיפורים יש מיתות אלימות ואונס, אלימות שהינה חלק ממה שהופך את הקובץ הזה לאמריקאי כל כך. כך הוא הסיפור על אישה שנרתעת מבעלה כיוון שבצאתו עם כמה גברים לדיג מצאו בנהר גופה של נערה שנאנסה ונרצחה והחליטו לא לשנות מתוכניות החופשה שלהם ולהודיע למשטרה על הגופה רק בסיום חופשתם. לעתים רחוקות ניכרת כאן סנטימנטליות דקה מן הדק, אבל בכל זאת סנטימנטליות, ביחס לאהבה. כך הוא, למשל, בסיפור שנתן לקובץ מ-1981 את שמו, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", וכעת נתן לקובץ החדש את שמו המקורי, "מתחילים" (הלקוח ממשפט בתוכו: "אבל נדמה לי שאנחנו רק מתחילים עלובים באהבה").
על ההבדלים בין הנוסח הערוך לנוסח המקורי נשמעות דעות לכאן ולכאן. איש ספר מובהק אמר לי שהוא מתקשה לקרוא את הפטפטנות של קארבר המקורי לעומת הלאקוניות הדוקרנית שאפיינה את קארבר שהכרנו עד עתה, כך שלטעמו מי שהפך את קארבר לקארבר הוא אכן ליש. אני מסכים עם תיאור ההבדל אך לא עם ההערכה. את קארבר של ליש לא אהבתי במיוחד. וכעת אני מבין מדוע. העריכה של ליש הייתה חדורת מטרה. היא כיוונה ליצירת עולם שטוח במכוון, שבו נעות דמויות אנונימיות או אנונימיות-למחצה, בתוך ערפל ובעולם אפרורי, קר ומנוכר. קארבר של ליש, בקיצור, יותר מדכא מקארבר של קארבר. כיצד ליש עשה זאת? הנה כמה דוגמאות. בסיפור מפורסם, שנקרא בקובץ המקורי "דבר קטן וטוב" ובנוסח של ליש "האמבטיה", מסופר על אם שמזמינה לבנה עוגת יומולדת אצל אופה רווק ומזדקן. כשמגיע מועד החגיגה נפגע הבן בתאונה ושוקע בתרדמת. האם שוכחת לחלוטין מהעוגה שהזמינה בעוד האופה, שאינו יודע על התאונה וחש שטרח לחינם על העוגה, מצלצל בכעס אינספור פעמים לביתה ומטריד את משפחתה באמירות נבזיות. כעת, בנוסח של ליש, האם ובעלה אינם קרויים כמעט בשמותיהם הפרטיים, אלא "האם" ו"האב". גם בסיפורים אחרים העדיף ליש אנונימיות על פני שמות פרטיים. ההעדפה הזו יוצרת כבר כשלעצמה אווירה "אוניברסלית" ו"קלאסית", מעין דיון ב"כל אדם", אבל גם אטמוספירה קודרת ואנונימית, שבה לכל איש אין שם. אבל השינוי העיקרי כאן הוא שבגרסה של ליש אנו נותרים עם הניכור ואי ההבנה הבסיסיים בין בני האדם: כאשר משפחה אחת שקועה בצרה נוראה, אדם אחר, האופה, שקוע בצרתו הקטנה. אדם, כמו אומר לנו הסיפור, קרוב רק אצל עצמו ואטום לזולתו. אבל בגרסה המקורית של קארבר מתעמתים לבסוף ההורים עם האופה והלה מתנצל מעומק הלב ואף מנסה לנחם אותם ב"דבר קטן וטוב" מהמאפייה שלו!
האווירה הקודרת ה"אוניברסלית" שיוצר ליש מתבטאת לא רק בהעדפת האנונימיות על פני נתינת השמות הפרטיים, אלא גם בהשמטת חלקים אינטלקטואליים שיש בטקסט. כך מטושטשים במכוון אפיונים אינדיבידואלים של הדמויות. כך, למשל, בסיפור שנתן לקובץ את שמו, השמיט ליש את המסעדה שבה ניתן לשאול ספרים ומכונה "הספרייה" שאליה שני הזוגות בסיפור מתעתדים לצאת יחדיו. הגיבורים הופכים כך לפחות משכילים ולפיכך לפחות מובחנים. ואילו בסיפור אחר השמיט ליש את היזכרותו של הגיבור בקטע שקרא מרומן של איטלו סבבו. כנראה שוב סבר ליש שגיבור אינטלקטואלי מדי יפגע באוניברסליות של הסיפורים. אך בנוסף הוא יצר כך גיבורים חסרי אונים יותר. כמה פעמים יוצר ליש את התחושה המדכאת והמעורפלת של הסיפורים באמצעות הדגשת חוסר יכולתם של הגיבורים להעניק מילים למה שקורה להם. בסיפור אחד כותב ליש שבמבטם של שני בני זוג "היה משהו נחמד או שזה היה משהו מרושע. אי-אפשר היה לדעת". בעוד קארבר במקור דווקא ידע לתאר את המבט הזה: "לרגע היה נדמה שההבעה הזאת מעידה על קנוניה, ואז היא נעשתה ענוגה – לא הייתה מילה אחרת לתאר את זה". ובסיפור אחר מדגיש ליש שוב את אי הוודאות האפיסטמולוגית, כלומר אי וודאות ביחס לידיעת המציאות, אי וודאות שתורמת לקדרות וחוסר האונים שמבטאים הסיפורים: "טרי הביטה בנו ואחר שוב במל. היא נראתה מודאגת, או אולי זאת מילה חזקה מדי". בעוד קארבר המקורי יודע דווקא להעניק לגיבוריו את חסד יכולת הניסוח המדויק והאמפטיה: "היא נראתה מודאגת, זאת ההגדרה היחידה לכך".
ובעצם, הקיצור והלאקוניות עצמם של ליש יוצרים את אותה תחושה מדכאת ואנונימית של הסיפורים. כאשר, למשל, בסיפור אחד, "איפה כולם?" שמו בנוסח המקורי, בחר ליש להשמיט את מערכות היחסים הנוראיות של בני הזוג המתקוטטים עם ילדיהם, הוא בפירוש פגע בסיפור בכך שהפחית מייחודיותם של הגיבורים והפך אותם שוב למעין אלגוריה כללית על "כל אדם" וגורלו המר. התפיסה הקלישאית שקצר זה טוב ופחות זה יותר אינה נכונה תמיד.
ליש לא "פגע" בסיפורים במובן זה שהוא לא הוריד את רמתם. היה לו פשוט חזון ברור ולגיטימי והוא שייף את הסיפורים לממדיו. אבל זה לא היה בדיוק החזון של קארבר. החזון של קארבר היה אנושי וחם יותר. ולטעמי: אפקטיבי יותר.

על "כיסא פנוי", של ג'יי קיי רולינג, הוצאת "ספרי עליית גג" (מאנגלית: אסף גברון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הקלישאה גורסת כי ספרי "הארי פוטר" הצליחו כיוון שלא רק הילדים קראו אותם אלא גם הוריהם. גם אני ניסיתי לקרוא בספרי "הארי פוטר" מתוקף תפקידי (כמבקר, לא כהורה), אבל הם הפילו עלי שיממון גמור. כלומר, ברור היה לי שמדובר במספרת בחסד, אבל אלה היו, איך לומר זאת, ספרי ילדים או נוער. אם פעם ספרי ז'אנר למיניהם (מדע בדיוני ופנטזיה, ספרי מתח ובלש, ספרות ילדים) נקראו בידי מבוגרים משכילים בבושה מסוימת, היום, כך נדמה, הבושה היא מנת חלקם של אותם מבוגרים (כמוני) שאוהבים ספרות רצינית ורצוי ריאליסטית. האקלים התרבותי-ספרותי העכשווי מאשים, כמדומה, אותנו ברציניות-יתר, היעדר דמיון, השתעבדות למציאות, היעדר התחברות לאני הילדי שלנו. נו, אולי כאלה אנחנו, אם כי אני לא בטוח שזו הסיבה להעדפותינו. ואולי אציל את כבודנו, המבוגרים חמורי הסבר כביכול, בטיעון הבא: אתם יודעים למה ספרות ילדים משעממת אותנו? כי אין בה סקס, זה למה.
"כיסא פנוי" הוא הרומן הראשון של רולינג למבוגרים. ובדפים הראשונים אמרתי לעצמי שאם יש משהו משעמם יותר מספרות ילדים, הרי זו ספרות שמתאמצת להיות ספרות מבוגרים. כלומר, ספרות שמזיעה על מנת להיראות סאטירית עד צינית, בקיאה בהוויות העולם וסקסית, כפי שנדמה היה לי שרולינג מתאמצת לכתוב. אבל עד מהרה חלף וגז הרושם הזה והתגלה רומן מצוין. אם אינני טועה, המודל הנישא שעמד לנגד עיניה של רולינג הוא יצירת המופת של ג'ורג' אליוט (מרי אן אוואנס) מ-1872, "מידלמארץ'", הרומן האנגלי היפה ביותר, כפי שטען פעם הסופר והמבקר מרטין איימיס ואני נוטה להסכים עמו. הדמיון נובע מכך שהן אליוט והן רולינג בוחרות לעסוק בפרובינציה האנגלית (לכך שותפה גם ג'יין אוסטן, עוד מודל נישא), אבל בוחרות להציג את המתחים הפוליטיים של אנגליה כולה, כולל המטרופולין לונדון, מבעד לפריזמה של הפרובינציה (בכך שותפה רולינג לאליוט, אך לא לאוסטן). אמנם שטח הפנים הגבשושי של "מידלמארץ'" הופך אותה ליצירה דחוסה בהרבה מ"כיסא פנוי", אכן ליצירת מופת, אבל "כיסא פנוי" הוא רומן מצוין שיצא מתחת שמלתה הוויקטוריאנית של אליוט.
הפרובינציה כאן היא העיירה הבדויה פַּגְפוֹרד. זו עיירה מנומנמת של המעמד הבינוני. לשטח השיפוט של העיירה הוצמד בעשורים שאחר מלחמת העולם השנייה שיכון מכוער ועני, שְכונה המכונה "השדות". חלק מתושביה הסנובים של פגפורד מעוניינים להעיף את "השדות" לתחום שיפוטה של העיר הסמוכה, כך שהילדים המופרעים של השכונה לא יהרסו להם את בתי הספר ושהוריהם המסוממים לא ייהנו משירותיה של תחנת אספקת תחליף סם שבבעלות המועצה המקומית פגפורד. העלילה הבסיסית של הרומן היא מערכת הבחירות שנערכת בפגפורד בעקבות פטירתו הפתאומית של חבר מועצה אהוב, מי שגדל בעבר ב"שדות" בעצמו ושהתנגד לגדר ההפרדה החוקית-ווירטואלית שמבקשים כמה מעמיתיו, הסנובים, להקים בינם לבין שכניהם. מערכת הבחירות מתלהטת כאשר מופיעות בזה אחר זה באתר האינטרנט השאנן של המועצה המקומית השמצות שערורייתיות על המועמדים השונים לכיסא שהתפנה.
הריאליזם המשובח כאן מתבטא בשלל הדמויות המלאות של המועמדים וחברי המועצה ובני משפחותיהם (ביניהם: פטריארך בריטי שמן ושמרן, רופאה סיקית נטולת הומור שמתנגדת לסנוביות הבריטית, מורה קפדן ואובססיבי-כפייתי שכמו לקוח מקליפ של "פינק פלויד"). הקומדיה כאן נובעת מקטנות האתרים והאירועים. הסאטירה – מהאופן הסרקסטי בו מתארת רולינג את חברי המועצה והמועמדים השונים, כולם, כולל הנאורים מבחינה פוליטית, כלומר אלה שמתנגדים לגדר ההפרדה, מתוארים בכישרון רב ללעג סאטירי. משעשע במיוחד תיאורו הסאטירי של עורך דין רווק המפחד ממחויבות רומנטית כמו ממגפה ובימבו ארסית ולא מסופקת מינית, שמתאהבת בסולן של להקת רוק הנערצת על בתה. ואילו הסאטירה החברתית הרצינית שמקופלת כאן נובעת כמובן מכך שפגפורד הקטנה מבטאת את המתחים המעמדיים (ומעט פחות: הגזעיים) של בריטניה הגדולה. ולבסוף, הטרגדיה נובעת מכך שרולינג ממחישה, באופן חכם ולא טריוויאלי, כיצד הוויכוחים הפרובינציאליים שהרומן מתאר בלגלוג גובים בסוף חיי אדם.
מה שמחבר בכל זאת בין רולינג סופרת הילדים והנוער לרולינג סופרת המבוגרים הינה העובדה שהאירועים המרכזיים בעלילה נובעים ממתחים בין כמה מחברי המועצה והמועמדים לה לבין ילדיהם המתבגרים. הנערים חשים רגשות קשים כלפי הוריהם ולעתים בוגדים בהורים אלה באכזריות. חיי הילדים המתבגרים מתוארים באופן אמין ומושך. ואכן מפרספקטיבה מבוגרת.
יש כמה יסודות טלנובליים שמעיבים מעט על ההישג של רולינג (אב מכה, ילד מאומץ, אונס). אבל הם זניחים בחשבון אחרון. הארי פוטר למד בבית ספר לקוסמים. אבל כל הקסמים שהוא למד שם לא ישוו לקסם של כתיבת רומן אמין שהוא גם חכם, משעשע, רגיש, פוליטי ומותח. בבית ספר לעשיית קסם מהסוג הזה למדה כנראה רולינג עצמה.

המלצה על "בעלת הבית" של נעה ידלין (הוצאת "זמורה ביתן")

לעונג לי להמליץ על רומן ישראלי שראה אור לפני חודשים ספורים: "בעלת הבית" של נעה ידלין.

"בעלת הבית" הוא סיפורה של אלישבע פוגל, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל וסמנכ"לית "מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא", שנאשמת יום אחד במעילה בכספי המרכז בהיקף של מיליוני שקלים. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של בנה, אסא, בעל תואר ד"ר שאינו מוצא עבודה בתחומו, חקר ביקורתי של "העידן החדש", מי שחש שהנו כישלון לעומת אמו המצליחנית.

זה רומן מהנה באמת, לא כזה שקוראים בתחושת חובה יגעה, כי צריך להתעניין במה שקורה בפרוזה הישראלית, בכל זאת. זהו רומן שכתוב ביד יציבה, חי נושא את עצמו, אם להשתמש בביטוי חז"לי, ולא מוסע בכוח בידו המכווינה, החודרנית, של הסופר. זהו רומן שבקיא בהוויות העולם, ארצי כמו שעל רומן להיות, ארסי כמו שעל רומן סאטירי להיות. אך הסאטירה של ידלין, השנונה ומשוננת, אינה אטומה להסתננותם של רחשי לב רכים, ליריים. בסאטירה של ידלין משוקעת סקרנות אנושית של הסופרת, והסקרנות הזו, אגב, סקרנותם של כותבי הפרוזה הטובים, אינה רק כישרון אמנותי אלא גובלת בסגולה מוסרית: יכולת לפנות מקום לזולת, להתעניין בו.

זהו רומן שקשוב מאד לעברית העכשווית. ולא פחות חשוב: יודע להתנשא עליה התנשאות נצרכת (אסא, למשל, בז לביטוי "איש תוכן": "כל העברית הזאת, החדשה והגסה, והלוא אין דבר ריק יותר מתוכן מאשר התוכן שמייצרים אנשי התוכן, מלבד אולי אנשי התוכן עצמם"). ולא פחות חשוב גם כן: יודע לשים במוקד, כלומר על המוקד, את יצר ההתנשאות הזה עצמו, יודע לצחוק עליו, להרהר אחריו, וזאת מבלי לבטל את ערכו. כי אכן יש לו ערך, והתנשאות זו תכונה שאינה דווקא שלילית, כמו שאמר פעם נתן זך ב"פופוליטיקה" לדן מרגלית הנדהם, ששיקשק בראשו כמי שלא שמע טוב ואחר כך כמי שאינו מאמין לאווילותם ושיגעונם של אנשי הרוח. "בעלת הבית" הנו בהחלט ספר על התנשאות וביקורתיות, על היפה בהן ועל מחירן; התנשאותו של אסא על הבלי הניו אייג', על הבלי הטלוויזיה, התנשאותה של אלישבע על מי שלא קרא את "זיכרון דברים", על מי שמדבר בקול רם על כסף.

זהו גם רומן על תדמית מול מהות ועל היחסים ביניהן. האם אלישבע טהורת כפיים כפי שהיא נראית? האם "יקה פוצית עם מוסר עבודה פרוטסטנטי", "חננת-על מהידידים של הפילהרמונית", יכולה למעול בכספים? האם סדרת טלוויזיה על פסיכיאטר שבא לסייע לקהילה שאירע בה אסון – סדרה שמתעתד האח הצעיר של אסא, אמוץ, להופיע בה – היא תהליך טיפולי אמיתי או מופע ראווה בלבד? האם להיעזר בפרשה – "הירשגייט" מכנים אותה העיתונים – ב"יועץ תקשורת" אין פירושו בעצם להודות שמה שחשוב הינה בעיקר התדמית? האם מי שנאבק במתחזים ניו אייג'יים, כלומר אסא, ייאלץ לגלות שגם אמו מתחזה?

ולבסוף, אחרון אך לא בשוליים, זהו רומן על הצדקנות של השמאל המבוסס, על ההתמוגגות העצמית של השמאל הנאור. רומן על השמאל האשכנזי והאמיד שלא יכול להאמין שאחת מבנותיו (או אמהותיו) מעלה בכספים. "מעולם קודם לכן", מהרהר אסא כשהוא קורא את מודעת התמיכה באלישבע פוגל שפרסמו חבריה בעיתון, "לא שם לב עד כמה אשכנזים ההורים שלו […] אבל האמת הייתה שאסא נהנה לחסות בחיקה של החבורה הזאת שהייתה חזקה ככל שאפשר להיות". רומן על עולם העמותות הנאורות, רובן נאורות באמת, אגב, אבל אין זה אומר שהכל נעשה שם לשם שמים ו/או ביעילות. ואגב נוסף, יכולתו של השמאל לביקורת עצמית היא אחד מיתרונותיו והשמירה על יכולת זו – שהספר הזה מבטא אותה – רק תורמת לשימור יתרונו המוסרי.