המלצה על "בעלת הבית" של נעה ידלין (הוצאת "זמורה ביתן")

לעונג לי להמליץ על רומן ישראלי שראה אור לפני חודשים ספורים: "בעלת הבית" של נעה ידלין.

"בעלת הבית" הוא סיפורה של אלישבע פוגל, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל וסמנכ"לית "מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא", שנאשמת יום אחד במעילה בכספי המרכז בהיקף של מיליוני שקלים. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של בנה, אסא, בעל תואר ד"ר שאינו מוצא עבודה בתחומו, חקר ביקורתי של "העידן החדש", מי שחש שהנו כישלון לעומת אמו המצליחנית.

זה רומן מהנה באמת, לא כזה שקוראים בתחושת חובה יגעה, כי צריך להתעניין במה שקורה בפרוזה הישראלית, בכל זאת. זהו רומן שכתוב ביד יציבה, חי נושא את עצמו, אם להשתמש בביטוי חז"לי, ולא מוסע בכוח בידו המכווינה, החודרנית, של הסופר. זהו רומן שבקיא בהוויות העולם, ארצי כמו שעל רומן להיות, ארסי כמו שעל רומן סאטירי להיות. אך הסאטירה של ידלין, השנונה ומשוננת, אינה אטומה להסתננותם של רחשי לב רכים, ליריים. בסאטירה של ידלין משוקעת סקרנות אנושית של הסופרת, והסקרנות הזו, אגב, סקרנותם של כותבי הפרוזה הטובים, אינה רק כישרון אמנותי אלא גובלת בסגולה מוסרית: יכולת לפנות מקום לזולת, להתעניין בו.

זהו רומן שקשוב מאד לעברית העכשווית. ולא פחות חשוב: יודע להתנשא עליה התנשאות נצרכת (אסא, למשל, בז לביטוי "איש תוכן": "כל העברית הזאת, החדשה והגסה, והלוא אין דבר ריק יותר מתוכן מאשר התוכן שמייצרים אנשי התוכן, מלבד אולי אנשי התוכן עצמם"). ולא פחות חשוב גם כן: יודע לשים במוקד, כלומר על המוקד, את יצר ההתנשאות הזה עצמו, יודע לצחוק עליו, להרהר אחריו, וזאת מבלי לבטל את ערכו. כי אכן יש לו ערך, והתנשאות זו תכונה שאינה דווקא שלילית, כמו שאמר פעם נתן זך ב"פופוליטיקה" לדן מרגלית הנדהם, ששיקשק בראשו כמי שלא שמע טוב ואחר כך כמי שאינו מאמין לאווילותם ושיגעונם של אנשי הרוח. "בעלת הבית" הנו בהחלט ספר על התנשאות וביקורתיות, על היפה בהן ועל מחירן; התנשאותו של אסא על הבלי הניו אייג', על הבלי הטלוויזיה, התנשאותה של אלישבע על מי שלא קרא את "זיכרון דברים", על מי שמדבר בקול רם על כסף.

זהו גם רומן על תדמית מול מהות ועל היחסים ביניהן. האם אלישבע טהורת כפיים כפי שהיא נראית? האם "יקה פוצית עם מוסר עבודה פרוטסטנטי", "חננת-על מהידידים של הפילהרמונית", יכולה למעול בכספים? האם סדרת טלוויזיה על פסיכיאטר שבא לסייע לקהילה שאירע בה אסון – סדרה שמתעתד האח הצעיר של אסא, אמוץ, להופיע בה – היא תהליך טיפולי אמיתי או מופע ראווה בלבד? האם להיעזר בפרשה – "הירשגייט" מכנים אותה העיתונים – ב"יועץ תקשורת" אין פירושו בעצם להודות שמה שחשוב הינה בעיקר התדמית? האם מי שנאבק במתחזים ניו אייג'יים, כלומר אסא, ייאלץ לגלות שגם אמו מתחזה?

ולבסוף, אחרון אך לא בשוליים, זהו רומן על הצדקנות של השמאל המבוסס, על ההתמוגגות העצמית של השמאל הנאור. רומן על השמאל האשכנזי והאמיד שלא יכול להאמין שאחת מבנותיו (או אמהותיו) מעלה בכספים. "מעולם קודם לכן", מהרהר אסא כשהוא קורא את מודעת התמיכה באלישבע פוגל שפרסמו חבריה בעיתון, "לא שם לב עד כמה אשכנזים ההורים שלו […] אבל האמת הייתה שאסא נהנה לחסות בחיקה של החבורה הזאת שהייתה חזקה ככל שאפשר להיות". רומן על עולם העמותות הנאורות, רובן נאורות באמת, אגב, אבל אין זה אומר שהכל נעשה שם לשם שמים ו/או ביעילות. ואגב נוסף, יכולתו של השמאל לביקורת עצמית היא אחד מיתרונותיו והשמירה על יכולת זו – שהספר הזה מבטא אותה – רק תורמת לשימור יתרונו המוסרי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טוב  On מרץ 5, 2013 at 7:52 PM

    יפה שיש ערך חברתי ומוסרי לספר – אם כי מימי לא שמעתי ש'האשכנזים חזקים ככול שרק יכול להיות'. דומני שמדובר בקבוצה מסוימת (האם המחברת ידלין קשורה לידלין האיש החזק שמעל ועזב/נמלט? אם כך אולי יש כאן חווייה אישית חזקה, היא בשר מבשרה של קבוצה ספציפית). אבל רוב האשכנזים לא היו מחוברים כלל למוקדי כוח ויתר על כן, האידיאולוגיה שהייתה מאוד חזקה הפנתה אותם (מרצונם ומהכרתם כמובן) לתרום, לתת ולא לקחת. כך שהספר כנראה מחזק סטריוטיפ. גם אם זו חווייה אישית חזקה, זה בכ"ז סילוף מעציב לגבי ההמונים העניים שהיו נאמנים בכול מאודם ולא ביקשו להם תועלת. ולבסוף, כשהספרות בירידה, מתחילים להתאים לה תועלות בתחום המוסר ועוד (כבר ניטשה כתב על כך). נהנית מהספר גם כספרות, הבנתי. אני לא. והשאלה היא, אני מבין שזה קשה, האם אפשר היום לסמוך על המבקרים, כי החברה לא מכבדת מספיק מבקרים, וזה בא לביטוי בשכרם הגורם שאינם בלתי תלויים.

  • אריק גלסנר  On מרץ 5, 2013 at 7:58 PM

    למגיב: לשאלה אם אפשר לסמוך על מבקרים – לא לי לענות 🙂
    הערתך לגבי האשכנזים – נכונה. אבל הרומן לא מציג את האשכנזים כעשירים אלא פלח אשכנזי מאד ומסוים מאד.

  • עוגיפלצת  On פברואר 7, 2014 at 12:58 PM

    "סגולה מוסרית: יכולת לפנות מקום לזולת, להתעניין בו." מדויק. וזה מה שאנשים רבים כ"כ, שאומרים שהם כותבים (כולם היום "כותבים"!) חסרים אותו, ולכן לא יוכלו לכתוב משהו טוב לעולם.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: