על "כיסא פנוי", של ג'יי קיי רולינג, הוצאת "ספרי עליית גג" (מאנגלית: אסף גברון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הקלישאה גורסת כי ספרי "הארי פוטר" הצליחו כיוון שלא רק הילדים קראו אותם אלא גם הוריהם. גם אני ניסיתי לקרוא בספרי "הארי פוטר" מתוקף תפקידי (כמבקר, לא כהורה), אבל הם הפילו עלי שיממון גמור. כלומר, ברור היה לי שמדובר במספרת בחסד, אבל אלה היו, איך לומר זאת, ספרי ילדים או נוער. אם פעם ספרי ז'אנר למיניהם (מדע בדיוני ופנטזיה, ספרי מתח ובלש, ספרות ילדים) נקראו בידי מבוגרים משכילים בבושה מסוימת, היום, כך נדמה, הבושה היא מנת חלקם של אותם מבוגרים (כמוני) שאוהבים ספרות רצינית ורצוי ריאליסטית. האקלים התרבותי-ספרותי העכשווי מאשים, כמדומה, אותנו ברציניות-יתר, היעדר דמיון, השתעבדות למציאות, היעדר התחברות לאני הילדי שלנו. נו, אולי כאלה אנחנו, אם כי אני לא בטוח שזו הסיבה להעדפותינו. ואולי אציל את כבודנו, המבוגרים חמורי הסבר כביכול, בטיעון הבא: אתם יודעים למה ספרות ילדים משעממת אותנו? כי אין בה סקס, זה למה.
"כיסא פנוי" הוא הרומן הראשון של רולינג למבוגרים. ובדפים הראשונים אמרתי לעצמי שאם יש משהו משעמם יותר מספרות ילדים, הרי זו ספרות שמתאמצת להיות ספרות מבוגרים. כלומר, ספרות שמזיעה על מנת להיראות סאטירית עד צינית, בקיאה בהוויות העולם וסקסית, כפי שנדמה היה לי שרולינג מתאמצת לכתוב. אבל עד מהרה חלף וגז הרושם הזה והתגלה רומן מצוין. אם אינני טועה, המודל הנישא שעמד לנגד עיניה של רולינג הוא יצירת המופת של ג'ורג' אליוט (מרי אן אוואנס) מ-1872, "מידלמארץ'", הרומן האנגלי היפה ביותר, כפי שטען פעם הסופר והמבקר מרטין איימיס ואני נוטה להסכים עמו. הדמיון נובע מכך שהן אליוט והן רולינג בוחרות לעסוק בפרובינציה האנגלית (לכך שותפה גם ג'יין אוסטן, עוד מודל נישא), אבל בוחרות להציג את המתחים הפוליטיים של אנגליה כולה, כולל המטרופולין לונדון, מבעד לפריזמה של הפרובינציה (בכך שותפה רולינג לאליוט, אך לא לאוסטן). אמנם שטח הפנים הגבשושי של "מידלמארץ'" הופך אותה ליצירה דחוסה בהרבה מ"כיסא פנוי", אכן ליצירת מופת, אבל "כיסא פנוי" הוא רומן מצוין שיצא מתחת שמלתה הוויקטוריאנית של אליוט.
הפרובינציה כאן היא העיירה הבדויה פַּגְפוֹרד. זו עיירה מנומנמת של המעמד הבינוני. לשטח השיפוט של העיירה הוצמד בעשורים שאחר מלחמת העולם השנייה שיכון מכוער ועני, שְכונה המכונה "השדות". חלק מתושביה הסנובים של פגפורד מעוניינים להעיף את "השדות" לתחום שיפוטה של העיר הסמוכה, כך שהילדים המופרעים של השכונה לא יהרסו להם את בתי הספר ושהוריהם המסוממים לא ייהנו משירותיה של תחנת אספקת תחליף סם שבבעלות המועצה המקומית פגפורד. העלילה הבסיסית של הרומן היא מערכת הבחירות שנערכת בפגפורד בעקבות פטירתו הפתאומית של חבר מועצה אהוב, מי שגדל בעבר ב"שדות" בעצמו ושהתנגד לגדר ההפרדה החוקית-ווירטואלית שמבקשים כמה מעמיתיו, הסנובים, להקים בינם לבין שכניהם. מערכת הבחירות מתלהטת כאשר מופיעות בזה אחר זה באתר האינטרנט השאנן של המועצה המקומית השמצות שערורייתיות על המועמדים השונים לכיסא שהתפנה.
הריאליזם המשובח כאן מתבטא בשלל הדמויות המלאות של המועמדים וחברי המועצה ובני משפחותיהם (ביניהם: פטריארך בריטי שמן ושמרן, רופאה סיקית נטולת הומור שמתנגדת לסנוביות הבריטית, מורה קפדן ואובססיבי-כפייתי שכמו לקוח מקליפ של "פינק פלויד"). הקומדיה כאן נובעת מקטנות האתרים והאירועים. הסאטירה – מהאופן הסרקסטי בו מתארת רולינג את חברי המועצה והמועמדים השונים, כולם, כולל הנאורים מבחינה פוליטית, כלומר אלה שמתנגדים לגדר ההפרדה, מתוארים בכישרון רב ללעג סאטירי. משעשע במיוחד תיאורו הסאטירי של עורך דין רווק המפחד ממחויבות רומנטית כמו ממגפה ובימבו ארסית ולא מסופקת מינית, שמתאהבת בסולן של להקת רוק הנערצת על בתה. ואילו הסאטירה החברתית הרצינית שמקופלת כאן נובעת כמובן מכך שפגפורד הקטנה מבטאת את המתחים המעמדיים (ומעט פחות: הגזעיים) של בריטניה הגדולה. ולבסוף, הטרגדיה נובעת מכך שרולינג ממחישה, באופן חכם ולא טריוויאלי, כיצד הוויכוחים הפרובינציאליים שהרומן מתאר בלגלוג גובים בסוף חיי אדם.
מה שמחבר בכל זאת בין רולינג סופרת הילדים והנוער לרולינג סופרת המבוגרים הינה העובדה שהאירועים המרכזיים בעלילה נובעים ממתחים בין כמה מחברי המועצה והמועמדים לה לבין ילדיהם המתבגרים. הנערים חשים רגשות קשים כלפי הוריהם ולעתים בוגדים בהורים אלה באכזריות. חיי הילדים המתבגרים מתוארים באופן אמין ומושך. ואכן מפרספקטיבה מבוגרת.
יש כמה יסודות טלנובליים שמעיבים מעט על ההישג של רולינג (אב מכה, ילד מאומץ, אונס). אבל הם זניחים בחשבון אחרון. הארי פוטר למד בבית ספר לקוסמים. אבל כל הקסמים שהוא למד שם לא ישוו לקסם של כתיבת רומן אמין שהוא גם חכם, משעשע, רגיש, פוליטי ומותח. בבית ספר לעשיית קסם מהסוג הזה למדה כנראה רולינג עצמה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילה  On מרץ 13, 2013 at 2:09 PM

    היי אריק, הבוקר רכשתי את הספר של רולינג, (אולי גם בזכות הביקורת העזה הזו). לאחר כשלושים עמודים עלתה תחושה, הכתיבה של רולינג מזכירה לי את הכתיבה של ג'ונתן פרנזן. כאמור, מדובר בפתיחת הספר אבל זה יותר הסגנון מאשר העלילה וכו'.

  • אריק גלסנר  On מרץ 13, 2013 at 2:14 PM

    היי אילה,
    יש בזה משהו, לא חשבתי על זה. לטון ב"חירות" לא ב"התיקונים" ואולי במיוחד לטון בהתחלה של "חירות" – שבעצמה נדמתה לי "בריטית" ו"ג'יין אוסטינית".

  • מרית בן ישראל  On מרץ 14, 2013 at 7:52 AM

    דמיון זה לא עסק של ילדים (בהנחה שיש דבר כזה "ילדים", וזאת הנחה יחסית צעירה, לפני קצת מאות שנים ילדים היו פשוט מבוגרים קצרים). בלי דמיון אין שירה. יש הרבה פנטסיות אינפנטיליות אבל פנטסיה במיטבה (או לפחות החלק שמעניין אותי) היא מצב צבירה אחר של שירה.
    לכל ז'אנר יש מגבלות משלו. בסונטה זה מתבטא במספר השורות והבתים, בספרי ילדים-נוער יש איסור על סקס. מגבלות זה לא רע. (ארכימדס אמר: תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם. מגבלות זו נקודת משען). אני חושבת שאסטריד לינדגרן למשל, היתה צריכה לקבל פרס נובל לספרות (לא פרס נובל לספרות ילדים אלא לספרות) ולא קבלה אותו בגלל דעות קדומות ומתנשאות. וכנ"ל טובה ינסון שפחות קרובה לי אישית.
    הסיבה היחידה שאני מוחה פה זה שאתה מצליח להפתיע אותי. לאו דווקא בפוסט הזה, בכלל. יש משהו חי באופן שבו אתה קורא ספרות, שמנצח את הקביעות שלך. סאטירה חברתית זה לא המזון הנפשי שלי. את הספר הזה אזכור בזכות הדמות של קריסטל וידון.

  • אריק גלסנר  On מרץ 17, 2013 at 1:56 PM

    תודה מרית על תגובתך. שלחתי לך מייל הקשור לנושא.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: