על "יומן הסנונית", של אמלי נותומב, הוצאת "אסיה" (מצרפתית: חגית בת-עדה)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הגיבור המספר של נותומב, צעיר פאריסאי בן שלושים, חווה אהבה נכזבת שבעקבותיה "עקרתי את לבי" ו"החלטתי לקטול את תחושותי". נטול רגש הוא מסתובב בעולם ומשתעמם. רק רגשות חסרי תקדים בוקעים את אטימותו החדשה. וכך הוא מגלה שהדרך הכמעט יחידה בה הוא מצליח להרגיש שוב משהו הינה כאשר הוא רוצח בני אדם. "אין דבר בתולי יותר מאשר להרוג. התחושה הזאת אינה דומה לכל תחושה אחרת. אתה רוטט מהנאה במקומות שקשה לאתרם. הלהיטות הזאת אחר הזר והשונה משחררת אותך". הרצח מעניק לגיבור הן תחושת חידוש, הן תחושת כוח והן תחושה כלשהי נקודה. לנותומב חשוב להדגיש את הניואנס הזה. הגיבור שלה, בניגוד לרוצחים אחרים מהספרות והקולנוע, אינו רוצח מתוך סערת יצרים ושטניות, אלא מתוך היעדר רגשות. גם המוזיקה המלווה בדמיונו את מעשיו שונה מזו שליוותה רוצחים בדורות קודמים: "כל אחד רוצח בהתאם למוסיקה שלה הוא מאזין: בהתפוז המכאני הרצח מצטרף להתלהבות האדירה מהתשיעית, לאותה שמחה מעיקה כמעט; ואילו אני הרגתי ביעילות המפנטת של רדיוהד". הגיבור רוצח בדם קר. והוא הופך לרוצח שכיר. הסיפור מסתבך ומגיע לשיאו הדרמטי כאשר הרוצח השכיר נקרא לרצוח שר בממשלה ואת משפחתו. הרצח כולל רצח של ילדה.
על אף קלות הדעת לכאורה שמאפיינת את יחסו של גיבורה של נותומב ונותמב עצמה בנובלה הזו לרצח, הרי שיש בגרוטסקה שלה גם רובד רציני. חשוב להבחין בין האלימות שמבטאת נותומב לאלימות מהסוג שמבטא למשל טרנטינו בסרטיו (לפחות באלה שעוד אזרתי עוז לצפות בהם). אצל טרנטינו זוהי אלימות של ילד, אלימות של מי שמתייחס להרג בני אדם כמו להשמדת דמויות במשחק מחשב, אלימות של מי שאינו יודע מה הוא עושה. נותומב, לעומת זאת, מודעת לכך שחוסרו של משהו בסיסי מאפשר את האלימות. זו אלימות מתוך דכדוך ומצוקה קיומית ולא מתוך ריקנות ושטחיות. זו אלימות שמודעת לכך שהיא נובעת מניתוק רגשי ולא אלימות של מי שלא היה לו רגש מלכתחילה. ועם זאת, הדרך הנכונה לקרוא את נותומב וליהנות ממנה היא לא לקוראה כרומן פסיכולוגי ריאליסטי, אלא כבדיחה שחורה והזיה בהקיץ על תוקפנות משחררת. היסוד הקומי בולט למשל במשפטים מעין אלה: "שלוות רוחי שבה אלי אחרי שגיליתי כי לא היתה בי כל תכונה אופיינית לרוצח סדרתי. לא תכננתי באריכות את הרציחות שלי על אלף ואחד פרטיהן החולניים, הרגתי בשרירותיות גמורה כדי לענות על צורך היגייני: נזקקתי לרצח היומי שלי כפי שאחרים נזקקים לקוביית השוקולד המריר שלהם. מנת-יתר היתה עלולה לגרום לי בחילה בדיוק כמו לאוהבי שוקולד".
נותומב היא סופרת מעניינת מאד. היא מעין האורלי קסטל-בלום של הצרפתים. ספרה "חרפות וגידופים", למשל, הוא יצירה סאטירית מעולה. ספרים אחרים שלה, כדוגמת "חומצה גופריתנית", מעניינים אם כי פחות מהוקצעים. בכל ספריה היא עוסקת בתוקפנות או בתוקפנות-עצמית באופן מעניין. ביחס ל"יומן הסנונית": אני מתלבט אם להמליץ על הספר. הספר מעט דל וצנום, לא רק כמותית. ישנה בקריאתו תחושה, שהייתה נוכחת גם ב"חומצה גופריתנית", שלנותומב לא היה ברור עד תום מה ברצונה לומר. כלומר, התמצות המושגי של הרומן, אותו ניסיתי להעלות בתחילת הביקורת, אותו דבר שהסופרת רצתה "לומר", עושה עם הנובלה חסד מסוים, כי יש בה יסודות סותרים וירייה לכמה כיוונים שאינם בהכרח עולים במטרה אחת. גם הסיום כאן מעט חלש, לא אמין ולא מנומק (לא מנומק, למשל, העניין שמגלים שוכריו של הרוצח ביומן של הנערה שרצח והעניק לספר את שמו).
אבל בכללותו הטקסט עובד ויש בו יסוד קתרטי מובהק. היסוד הקתרטי נובע מהתוקפנות שהוא מאפשר לשחרר בקריאתו. המערב עבר מהפכה מינית במחצית השנייה של המאה העשרים. אבל הוא לא עבר במקביל "מהפיכה תוקפנית". כלומר, הוא עבר "מהפיכה" כזו במחצית הראשונה של המאה העשרים, בדמות שתי מלחמות עולם קטלניות, אבל אלה רק החריפו במחצית השנייה את הסלידה מפני תוקפנות לאומנית בפרט ואת ערעור הלגיטימיות של התוקפנות בכלל. הגלובליזציה ובצדה האורבניזציה והדמוגרפיה שגורמות לכך שאנו חיים בחברות צפופות יותר ויותר; עולם העבודה שתובע מאיתנו יותר ויותר שיתופי פעולה ופחות ופחות מאפשר עצמאות ואינדיבידואליות; שלא לדבר על תופעות חדשות יותר כמו הרשתות החברתיות שאוסרות על ביטויי עוינות – כל אלה סוגרות על האפשרות לשחרור רגשי תוקפנות מתונים ממש כמו שהחיים במסדר קתולי אוסרים על ביטויי מיניות. ובאירופה המערבית, נדמה, המגמות הללו חזקות במיוחד: לא רק שאירופה חוללה את שתי מלחמות העולם ולפיכך הסלידה ממיליטריזם גדולה שם במיוחד, היא גם הראשונה שעברה למסגרת פוסט-לאומית במסגרת השוק האירופאי המשותף ואחר כך האיחוד האירופאי. זהו, אולי, סוד ההצלחה של נותומב. לתת ביטוי לקיטור כלוא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: