Monthly Archives: אפריל 2013

על "הנץ ממלטה", של דשיל האמט, הוצאת "כתר" (מאנגלית: אסף גברון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במסה עוינת על ז'אנר הרומן הבלשי, שפרסם ב-1944 מבקר הספרות האמריקאי האגדי, אדמונד וילסון, הוא כתב על "הנץ ממלטה" – שנחשב כבר לקלאסיקה בז'אנר מאז ראה אור ב-1930, כפי שוילסון עצמו מציין – כך: "למר האמט יש את היתרון של ניסיון ממשי כבלש בסוכנות פינקרטון, והוא מזריק לתוך הנוסחה הישנה של שרלוק הולמס ברוטאליות קרה של עולם תחתון, שנתנה לקוראים סיבה חדשה לרטט-התרגשות באותם ימים שהיה זה אופנתי להתעניין בגנגסטרים", אבל, ככלל, "הנץ ממלטה" אינו מעניין הרבה יותר מאותן רצועות קומיקס עיתונאיות בהן "אתה עוקב יום אחר יום אחרי העליות והירידות של גיבור בעל לסת מרשימה ובחורה הרפתקנית קשוחה אבל יפה". ואכן, אחד הדברים המשעשעים הראשונים שנתקל בהם הקורא של "הנץ ממלטה", ובייחוד זה שראה את הקלאסיקה הקולנועית של ג'ון יוסטון שנעשתה בעקבותיו בכיכובו של האמפרי בוגארט נמוך הקומה, הוא תיאורו של סם ספייד, הבלש, בפתח הרומן: "לסמיואל ספייד הייתה לסת ארוכה וגרמית עם סנטר בולט בצורתV מתחת ל-V הגמיש יותר של הפה. נחיריו התעקלו לאחור והתוו V נוסף, קטן יותר […] מוטיב ה-V חזר בגבות העבותות […] הוא נראה, ובאופן מלבב למדי, כמו שטן בלונדי […] גובהו היה מטר שמונים בערך". יש בתיאור פרודיה לא מכוונת על הספרות הריאליסטית הקנונית (ה-V הזה שחוזר לו, כאילו אזלו האותיות בשפה האנגלית לתיאור פני אדם) והלסת של השטן הבלונדי המלבב אכן מרשימה, כמו שאפיין וילסון את גברברי הז'אנר. בנוסף, האמפרי בוגארט אכן נזקק לכל מרבצי הכריזמה המרירה העשירים שלו על מנת להגביה לקומתו של ספייד המקורי.
אבל בניגוד לוילסון, נהניתי מהקריאה במקור הספרותי, שמובא כעת בתרגום עברי חדש, אם כי אני מנסה עדיין להבין ממה בדיוק נהניתי. למשרדו של ספייד בסן פרנסיסקו, אותו מאכלסת מלבדו ומלבד שותפו הבלש, מזכירתם הנערית המסורה, שמערכת היחסים האפלטונית למדי בינה לבין ספייד מסקרנת מאד, אם כי לא בטוח שהאמט עצמו חושב כך, נכנסת יום אחד יפיפייה מסנוורת ומבקשת את עזרתו. היא מבקשת ממנו לעקוב אחר אדם מסוים שלטענתה ברח עם אחותה. שותפו של ספייד לוקח על עצמו את משימת המעקב ונרצח, כמו שגם הנעקב עצמו נרצח, בידי אלמונים. כל זה מיד בפתח הספר. מכאן העניינים, כמו שאומרים, מתגלגלים במהירות. המשטרה חושדת כעת בספייד בגין רצח שותפו (הוא היה, מסתבר, המאהב של אשתו) והלקוחה היפיפייה טורדת את מנוחתו מכמה כיוונים. בשורת שיחות בין ספייד לעלמה היפיפייה, אליה הוא נמשך אך בה הוא כל הזמן חושד ואליה מתייחס בקשיחות – שיחות שזכורות לי כשיאי הסרט של יוסטון (ומלחמת המינים החריפה שהן מבטאות היא אחד המאפיינים של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי של התקופה), אך בספר הן מקבלות מקום משני יחסית – מסתבר שהאמת אחרת ממה שסיפרה בפתיחה העלמה השרויה במצוקה. הלקוחה היפיפייה השתתפה ביחד עם כנופיה של פושעים בגניבתו של חפץ אמנותי שערכו לא יסולא מפז וכעת התפצלו בני הכנופיה והחלו מתנקשים אלה בחיי אלה, כמו עכבישים כלואים בקופסה. אך האם זו כל האמת? והאם חלקה של הלקוחה שלו תואר בידיה נאמנה? זה סיפור קצבי ומותח, וספייד, קשוח ויודע דרכו, חסון ונעזר בכוחו הפיזי לא פחות מאשר בכוח שכלו, מעורר קנאה בגברים וכמיהה בנשים, כמו שדוגמנית מעוררת רגשות אלה באופן כיאסטי. אם כי, יש לציין, הוא פחות מריר מבוגארט ולכן פחות נוגע ללב מספייד של הסרט.
באותה מסה עוינת (וידועה לשמצה בחוגים מסוימים) ב"ניו יורקר" כתב וילסון, שלמרות הפופולריות הרבה של הז'אנר הבלשי בארה"ב, ולמרות מעריצים ידועי שם כוודרו וילסון וויליאם באטלר ייטס, הוא לא מוצא בו טעם רב. ואז הוסיף וילסון הערה מעניינת: האטיקט של ביקורת הספרות, שאוסר על "ספוילרים" בביקורות על ספרי בלש, מביא לכך שהז'אנר יוצא נשכר באופן לא הוגן, כי חשיפת הפתרונות הקלושים הייתה חושפת פעמים רבות את ערוות הסיפורים עצמם. מהערתו של וילסון משתמע שבביקורתו על ספרים "רגילים" האטיקט של הביקורת, "הקוד" הוא קורא לזה, אינו אוסר על המבקר "לגלות" את העלילה, כי זו ממילא אינה ניצבת במרכז עניינם של הקוראים. שבעים שנה אחרי וילסון האטיקט העכשווי של הביקורת אוסר גם אוסר על "ספוילרים" גם בספרות רגילה, כפי שהעידה מיני-סערה שהתחוללה לפני כמה שנים כאשר קוראים זועמים מחו כנגד מנהגו של פרופסור מנחם פרי "לגלות את הסוף" בהערותיו על גב כריכת הספרים שהוא מוציא. לטעמי, יש בכך עדות מעניינת לשינויים בתפיסה הרווחת ספרות מהי, לשינוי במה שאנשים מחפשים בספרים כיום. ויש בכך גם עדות לניצחונו של הז'אנר הפופולרי של הבלש: תכונותיו האופייניות והנורמות הביקורתיות שהיו מוגבלות לדיון בו – המשקל הרב של הרכיב העלילתי ורכיב המתח; האיסור על "ספוילרים" – היגרו ממחוזותיו אל תחומי הספרות בכללותה.

הערה על "הבה להבא"

על גטסבי, גיבור "גטסבי הגדול", כותב פיצג'ראלד, שהיתה לו "רגישות מועצמת להבטחותיהם של החיים". התכונה הזו, חשיבה אוטופית ניתן לקרוא לה, ולה גילומים מופרטים וקולקטיביים כאחד, עומדת בבסיס הפוטוריזם הניאו-מודרניסטי הנלהב והמלהיב שיש בגיליון השני של כתב העת התל אביבי "הבה להבא".
אני אוהב את רוח ההתלהבות, "הרגישות המועצמת להבטחותיהם של החיים", המפעמת בכתב העת הזה, התלהבות שנשענת על ההכרה שלא ייתכן שהתפתחויות המדע האחרונות להן אנחנו עדים לא תוכלנה להביאנו לקיום שונה רדיקלית מהקיום העכשווי שלנו, אם לא לקיום אוטופי פאר-אקסלאנס. זה כתב עת שמבקש לחלץ את המחשבה והפואטיקה המקומיות מהפרובינציאליות, לא מהפרובינציאליות הישראלית, אלא מהפרובינציאליות של ההווה, אך גם מהפרובינציאליות במרחב, זו של כוכב הלכת "ארץ".

יש כאן רצון עז להימלט מה"הומניזם" "הרגיש" הקטן, או מהציניות, הקטנונית אף היא, שניצבים בתשתית הנפשית של התרבות בעשורים האחרונים. כמו שנכתב במניפסט הפותח:

"אל כל מגע ארעי עם הזולת נצמדה שירת שנות השמונים והתשעים כאל דיאליזה נפשית. כל מגע סתמי עם הזולת הזכיר לה שהיא 'רק אנושית'. אבל הצירוף 'רק אנושי' מזלזל בנו, בני האנוש. אנו מסוגלים גם למעשים מרחיקי לכת ולמחשבות מרחיקות ראות, לא רק לחולשות קטנות ולהתקטננויות בנוסח סיינפלד".

המאניות היא ניטשיאנית, כמו גם הפוסט-הומניזם המוצהר, אבל איכשהו הניסוחים מזכירים לי דווקא את ההומניזם, אמנם האריסטוקראטי, שאליו חתר, לדוגמה, סול בלו, אותו זה שחש את העלבון שהמציאות המודרנית מטביעה בו את האדם, מחניקה אותו, ומבקש לפיכך להיחלץ, מבקש לעצמו לשוב ולנשום אוויר פסגות, לשוב ולחוש יראת כבוד בפני עצמו.

זה, בחלקו, כתב עת לשירה, ובשירה אינני מבין במיוחד. עם זאת מצא חן בעיני שיר אחד של העורך, עודד כרמלי:
"בלי שדיים
מבעד למיקרוסקופ או טלסקופ
נראה אותך"
חוזרות השורות הללו כמה פעמים לאורכו ומתמצתות את הקסם והמוגבלות כאחד של השקפת העולם הניאו-פוטוריסטית שמבטא "הבה להבא". את הרצון להימלט מהאנושי העכשווי ולפרוץ אל הגדול ממידת אנוש והקטן ממידת אנוש, אותו רצון בדיוק שהמספר ההומניסט ב"דוקטור פאוסטוס" מסביר מדוע הוא זר לו, ומדוע המשיכה אליו, משיכתו של גיבור הספר המלחין הגאון, יכולה להיות דמונית. הרצון הזה להימלט מהמתחים האנושיים מובע כאן באופן יפה, כי מבעד למיקרוסקופ או לטלסקופ השדיים מאבדים את כוחם ותפארתם המייסרים (ניתן להשוות למונולוג על השד של חנוך לוין, שמנסה באמצעים "מדעיים" לפוגג את קסמו של הראשון: "אחי לאנושות, אחי לסבל, מילדותנו הוקסמנו על ידי שדיים, נשים בתואר אמהות דחקו לפינו את שתי הבלוטות הלבנות האלה כדי שנינק חלב. לנו לא ניתנה הזכות להתנגד. נכון, הוקסמנו, היה בזה חלב משביע, היה זה רך ומתנדנד וכה מרגיע, ובקיצור: השד הוא אופיום לילדים ! כשגדלנו לא ראינו עוד את השדיים, הנשים כיסו אותם בחזיות, (היום אמנם פחות), והעלו מאוד את מחיר הזכות לגעת בם, לראות ולנשק. באופן זה, מטומטמים בידי חלב אימנו, ומנועים בכוח מגישה חופשית לשד, הפכנו את העסק לענין גדול, תכלית ומטרה, ליופי בהתגלמותו. אחי לאנושות, אחי לסבל, הגיעה השעה לקבוע אובייקטיבית : השד אינו יותר משק שומן, גבשושית לא מעוצבת, נפיחות חיורת, תפיחה בצקית לא אפויה עד תום, מוצר פרסומת מעורפל עם מתיקות אמריקאית, גבנון קדמי חסר עמוד שדרה, גידול שצורתו סתמית ושקצהו מסתיים בציץ בולט בצבע בוץ. אחי, הודו, השד עקום, עקום, הוא לא נכון, לא צודק, לא מוביל לשום מקום, השתחררו מקסם השדיים! התגייסו לצנחנים!").

ישנו כאן ניסיון מעניין ללכד בין השירה למדע, ניסיון שבא לידי ביטוי במסה, אף היא של העורך, הקרויה "המשפט האנליטי בשירה", ניסיון שמביע הערצה למדע.

ומאידך גיסא, מצויה כאן מסה מעניינת מאד, אם כי קשה מעט לקריאה, של המשורר חן ישראל קליינמן, שדווקא מנסה לבצר את מקומו של "איש הרוח" בעולם מתמדע והולך. זה נראה לי אחד האתגרים הגדולים של האינטלקטואלים היום.

עוד בכתב העת: שירים של אמיר מנשהוף, רעואל שועלי, מיכל זכריה, רייסקינדר, יואב עזרא, יונדב פרידמן, שלי חן, נוית בראל, עומר ולדמן, ופרוזה של רועי כספי וגבריאל מוקד. כמו כן כמה שירים של משוררים הכותבים באנגלית.

זה כתב עת שקשוב מאד לצייטגייסט ועוסק בכמה מהסוגיות העכשוויות החשובות ביותר. קראתי פעם מסאי אמריקאי מעניין מאד שטען כי הבעיה בפוסטמודרניזם, כלומר בטענה שאנו נכנסים לעידן היסטורי חדש, שעליו יש לשוש כי הוא מאפשר "משחק" בין זהויות וכו', הייתה שמצדדיו של העידן ההיסטורי החדש הזה התעלמו מהעובדה שהוא לא שוויוני, ובו לא כולם באורח שווה יכולים לחלוק בהתפתחויות החדשות. הרוח של "הבה להבא" היא רוח מהפכנית, מבשרת אף היא על עידן חדש ומייחלת לו, אבל התחושה היא שחבורת כתב העת אינה עיוורת לעוולות ולסכנות שיכולים להיווצר מהעתיד הממשמש ובא עלינו, וגם לא מתעלמת מאי השוויון הקיצוני שהוא יכול להביא בכנפיו.

בכל מקרה, רוח מרעננת נושבת מעלי כתב העת, קול צעיר בכל המובנים.

על "בית מאיה", מאת אֵסָה דה קֶיְירוֹש, הוצאת "מחברות לספרות" (מפורטוגלית: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד מגיבורי המשנה המפתיעים של "בית מאיה" הנו שגריר פינלנד בליסבון. השגריר של המדינה האקזוטית, בצפון מזרח אירופה, צץ באירועים שונים של "החברה הגבוהה" הליסבונית, מפגשים שהרומן הזה משופע בהם, ומלהג בהם בפורטוגזית משובשת. השגריר הפיני אהוד באופן מפתיע בדרום מערב היבשת: "העיתון דיווח על נסיעת השגריר הפיני ואחר כך על חזרתו. לדיווחים נלוו דברי ידידות שנבחרו בקפידה רבה, איך אפשר אחרת? שהרי חיבה כנה קושרת בין פורטוגל לפינלנד". יצירתה של הדמות הנלעגת והמשעשעת הזו היא אחד האמצעים המתוחכמים שבהם דה קֶיְירוֹש דן באחת התמות המרכזיות שלו: הפרובינציאליות הפורטוגזית. פורטוגל, מעצמה לשעבר, מי שהקולוניות שלה השתרעו בעבר על פני דרום אמריקה, הודו ואפריקה, היא בשליש האחרון של המאה ה-19, השנים בהן מתרחש הרומן, אומה סלבריטאית לשעבר, שלא מבינה עדיין עד כמה היא מחוץ למשחק, מחוץ לעניינים. פורטוגל היא פינלנד שעוד לא קלטה שהיא פינלנד. במשתה נוסף של החברה הגבוהה משוחח גיבור הרומן, קרלוּש דה מאיה, עם אורח קרתני שרוטן על מעשיותם הצחיחה של האנגלים ושואל את קרלוש המשכיל כך: "אולי תואיל בטובך לומר לי עוד משהו, היש שם באנגליה ספרות מענגת כמו זו שמקובלת אצלנו, סופרים המחברים פיליטונים ומשוררים רמי מעלה?". קרלוש משיב באירוניה שאין שום דבר דומה לזה אצל האנגלים ועל כך מהנהן האורח הקרתני "זה בדיוק מה שחשבתי, הם הרי כולם אנשי עסקים". קרלוש המזועזע-משועשע ממהר לברר מיהו זה ואיזה הוא התמוי שהשתרבב כך למסיבה של רמי מעלה, ומסתבר לו שהלה הוא פקיד בכיר מאד במשרד החינוך והתרבות הפורטוגזי. באותה סעודה, מביע פוליטיקאי פורטוגלי בכיר אחר את דעתו על כך שאנגליה אף מקנאה בפורטוגל, "זו היא הקנאה שרוחשות לנו כל המדינות, בגלל חשיבות מושבותינו והשפעתנו הרבה על אפריקה". אמנם, מודה הרוזן הפוליטיקאי, "אין לנו לא המיליונים של האנגלים ולא הצי שלהם, אבל זכינו לרוב תהילה. הנסיך הנריק היה יורד ים משכמו ומעלה, וכיבוש הורמוז היה מבצע למופת […] ואני היודע דבר או שניים על השיטה הקולוניאליסטית, יכול לקבוע בפסקנות שאין כיום מושבות ליברליות יותר, מאמינות יותר בקדמה ובעלות פוטנציאל רב יותר לעושר מהמושבות שלנו!".
אבל הסאטירה ביחס לשיגעון הגדלות הפורטוגזי היא רק אחת התמות ב"בית מאיה". יצירת המופת הפורטוגלית הזו מהמאה ה-19 (התפרסמה ב-1888), "הרומן הגדול ביותר של פורטוגל מאת גדול סופריה" מצוטט סארמאגו על גב הכריכה ועם הקריאה ברומן מסתבר שאין זו סתם התלהמות והתלהבות ריקה, שמגיעה אלינו בתיווכו הברוך של רמי סערי, מתמקדת באותו קרלוש דה מאיה, בן אצולה פורטוגלי, צעיר יפה תואר, עשיר כקורח, אבל מי שפוליטית, במידה והוא עסוק בפוליטיקה, נוטה לליברליזם. כמו ברומנים רוסיים בני המאה ה-19, אולי הבולט שביניהם הוא "אובלומוב" של גונצ'ארוב, מתאר דה קיירוש את ניסיונותיו האימפוטנטיים למדי של קרלוש להפוך עצמו למועיל מבחינה חברתית. הוא, למשל, לומד רפואה ומנסה לפתוח מרפאה לאנשים שידם אינה משגת. אבל הגיבור אינו מתייסר כל כך, כבאותם רומנים רוסיים מוזכרים, על אוזלת ידו וגם הסופר אינו מתמקד בזה. חיי העושר האגדי, הבזבוז וחדלות המעש, של קרלוש וסביבתו, אינם ניצבים במרכז הכוונת של הסופר. גם מוטיב נוסף של הרומן הריאליסטי המשובח במאה ה-19, הצגת היצריות האנושית שחבויה מתחת למחלצות התרבות – ובמקרה של "בית מאיה", רומן שכולם בו לבושים היטב, בהידור ובראוותנות, המחלצות אינן רק מטפורה – מצוי כאן, אולם אינו עומד במוקד הרומן. פיצוי להיעדר חשיפה וביקורת רדיקליות כאלו, היעדרה של אותה קיצוניות רוסית שהעמידה בספק את כל הערכים כולם, שנאה מוסרית גדולה ונוראה למשטר הישן, שהפכה את הרומן הרוסי של המאה ה-19 לחוד החנית של הז'אנר, נמצא כאן בטון ובקצב היציבים של הרומן, במשפטים המחוטבים באלגנטיות, באירוניה וההומור הדקים של הסופר ביחס לדמויות (ובמקרה של חברו של קרלוש, האינטלקטואל הדנדי הפרוטו-פשיסט, אֵגָה, בהומור המוזר של הדמות עצמה), בחלישה המרשימה על תפאורת חייהן (הבתים, הבגדים, מחוות ותווי הגוף) שמשורטטת בצורה מפורטת מאד אך לא מייגעת. מושך מאד לקריאה הוא תיאור חיי האהבה של קרלוש, שניצבים בלבו העלילתי של הרומן: פרשיית הניאוף שלו עם אשת הפוליטיקאי העצי הבכיר ולאחריה פרשיית האהבה הסוערת שלו עם אשת איש עסקים ברזילאי, שמתפתחת באופן מפתיע. הטון של דה קיירוש אינו מתפעל מהלהט הלטיני של אהבתו של קרלוש, אבל גם אינו לועג לו בציניות, הוא נמצא בתווך, וזה מיקום מעניין, בין רומנטיקה לנטורליזם, אותם זרמים אמנותיים שהתגוששו ביניהם באירופה בת התקופה ושדה קיירוש אף מתאר את התגוששותם המעט פרודית בפרובינציה שהינה פורטוגל.
זו יצירה גדולה מסוף מערב, שאנחנו, בקצה מזרח, יכולים גם יכולים להזדהות עם כמה מהנושאים שלה, ובראש ובראשונה: עם הפרובינציאליות המודעת והלא מודעת לעצמה.

על "הנער האבוד", מאת תומס וולף, הוצאת "זיקית" (מאנגלית: עודד וולקשטיין)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במכתב שכתב ב-1930 סקוט פיצג'ראלד לעורך שלו, של המינגווי ושל תומס וולף, מאקסוול פרקינס, נכתב כך על אודות הסופר האחרון: "הוא [וולף] בעל תרבותיות מעמיקה יותר משל ארנסט [המינגווי] ובעל ויטאליות גדולה יותר, הסיבה שבגינה הוא מעט פחות משורר מהמינגווי נעוצה בכמות העצומה של פני השטח שהוא רוצה לכסות". במכתב נוסף, של פיצג'ראלד לוולף, שנה לפני מותו של האחרון בגיל 38, ביקר פיצג'ראלד את כתיבתו הבזבזנית של וולף וצידד בזו של המינגווי, הטורח, לפי המשל הידוע שלו על הקרחון השקוע רובו במים, לא-לומר את רוב מה שהסיפורים שלו מוסרים בשתיקה (המובאות לקוחות מהביוגרפיה של פיצ'ג'רלד מאת ג'פרי מיירס). ואכן, כשקראתי לפני שנים את שני הרומנים הענקים (כמותית) של וולף, שתורגמו לעברית בידי אהרן אמיר, "הבט הביתה מלאך" ו"על הזמן והנהר", חשבתי שזו הדוגמה היחידה המוכרת לי לגרפומאניות גאונית. כלומר, וולף אכן בזבזן גדול, הוא רוצה לומר הכול, לכסות פני שטח אדירים ולחשוף את הקרחון כולו לעין השמש, אבל ניסיון החילוץ הזה של כל הפרטים כולם ממכרה-מעבה הזמן האבוד, ביצירה שהיא אוטוביוגרפית במהותה, יוצר קורפוס ספרותי חיוני במידה בלתי רגילה, חיים שלמים של אדם מוצגים לעינינו במלאות על הדף.
"הבט הביתה מלאך" ו"על הזמן והנהר" הינם פרויקט פרוסטיאני מובהק של שיחזור חיים, חיי הסופר עצמו, בכוליותם. אבל זו גם גרסה אמריקאית מאד של הפרויקט הפרוסטיאני הצרפתי האנין. אלה רומנים אמריקאים מאד, ראשית, באופיים ה"ויטמאני", כלומר זה המזכיר את המשורר האמריקאי הגדול בן המאה ה-19, וולט ויטמאן, באמירת הכן להווייה שמצויה בהם, בשיכרון הכמו-פנתיאיסטי המוקסם מהחיים כפי שהם, על טובם ורעתם, על יופיים וכיעורם, על אירועיהם הגדולים, וכן, גם על אחרון פרטיהם הקטנים. והיא אמריקאית מאד מסיבה מכרעת נוספת: חלק גדול מהתנופה והעוצמה שלהם שואב את כוחו מההיקסמות של המחבר מגודלה ועוצמתה של אמריקה. היצירות נכתבו באותן שנים בה עלתה אמריקה לגדולה עולמית, ווולף אף יוצר הקבלה בין רומן החניכה של גיבור "הבט הביתה מלאך" ו"על הזמן והנהר" והגעתה של אמריקה עצמה לבגרות, מבחינה כלכלית ופוליטית.
אני מקדים את השורות הללו, כי הנובלה המקסימה והמרעידה של תומס וולף, "הנער האבוד", היא בעצם חלק בלתי נפרד מהקורפוס של הרומנים הגדולים שלו (הסיפור המסופר בה מובא בגרסה אחרת ב"הבט הביתה מלאך"). ברומנים שלו קרא וולף למשפחתו משפחת גאנט ולו עצמו קרא יוג'ין, וב"הנער האבוד" מתמקד וולף בחיי אחיו שנפטר בגיל 12 ולו הוא קורא גרוֹבר. הוא עצמו, הסופר, תחת אותו שם, יוג'ין, וכן אחותו ואמו, המופיעות גם הן ברומנים, מספרים בהמשך הנובלה על חייו הקצרים של גרובר. הרומן נפתח בסצנה פנתיאיסטית-ויטמאנסקית, שמתארת את גרובר הנער מוקסם ממראה המרכז המאובק והבוהק של העיירה הדרומית בה הוא גדל, כאילו נגלו לו הדברים כולם בנצחיותם החד פעמית. אפלטון כתב שהדרך המובילה לפילוסופיה מתחילה בהשתוממות פשוטה. יצירתו של וולף היא בהתאם לכך יצירה פילוסופית מאד בכך שהיא מושתתת על שתי פליאות: פליאה על החלל ופליאה על הזמן. כך מסופר לנו, כאמור, בחלק הראשון על גרובר תוך הדגשת פליאתו האקסטטית מהעיירה בה גדל, על כל פרטיה הנחרתים במוחו באחר צהריים אביבי אחד. מוכר בחנות שוקולד מנצל את גילו הצעיר ולוקח ממנו תשלום מופרז על ממתק ואביו של גרובר נחלץ להגנתו וחותם כך את החלק השיכור ממראות היקום הזה, בתחושת ביטחון שהושבה על כנה. בהמשך, שלושת החלקים האחרים, המסופרים אחרי עשרות שנים מפיהם של האם, האחות ולבסוף אחיו הקטן של גרובר, יוג'ין, מרוכזים בפליאה על הזמן שחלף. שלושת בני המשפחה נזכרים בגרובר, שהיה ילד מקסים ומלא חיוניות ונפטר לפתע מטיפוס בגיל 12. הפליאה על הזמן החולף, פליאה משותפת לכולנו, מובעת כאן במוחשיות ובעוצמה. כך, למשל, אומרת האחות ליוג'ין: "איך זה ששום דבר לא יוצא כמו שחשבנו שיהיה? זה נאבד לגמרי עד שנדמה שזה לא קרה מעולם – שזה משהו שחלמנו באיזה מקום… וכאילו זה משהו ששמענו באיזה מקום – שזה קרה למישהו אחר. ואז הכול חוזר". המילים האחרונות ("ואז הכול חוזר") מסבירות חלק מהסגנון של וולף, אותו זה שברומנים נחווה כגרפומני מעט. יש כאן הליכה הלוך וחזור על פתח הזיכרון, מתוך חשש שאם לא נשהה ולו לרגע במקום נפספס את שעת פתיחת הדלתות. אין כאן רגעי אכילת מדלן, רגעי התבהרות של "זיכרון לא רצוני", כמו שמכנה זאת פרוסט, אלא, אם נשתמש בדוגמה הפרוסטיאנית, יש כאן אכילה מכוונת של אינספור מאכלים מתוך התקווה שלפחות אחד מהם יחזיר אותנו באחת אל העבר האבוד. לכן מתערסל הטקסט של וולף שוב ושוב, תוך חזרה בוואריאציות שונות על עצמו, תוך, אכן, בזבזנות, מתוך המתנה לרגע שבו "הכול חוזר". מה שעולה בידו של וולף, ומפליא שהדבר עולה בידו, הנו שאנו לא משתעממים, אלא ממתינים עם הסופר עצורי נשימה שהכול יחזור ואף חשים לפתע, ולו לרגע, שהכול אכן חזר.

על "סחרחורת", של וו.ג.זבאלד, בהוצאת "כתר" (מגרמנית: טלי קונס)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשעת מותו בתאונת דרכים ב-2001, בגיל 57, נחשב הסופר הגרמני ווינפריד גיאורג זבאלד, כמי שצועד בבטחה לעבר קבלת פרס נובל לספרות. וזאת בעקבות קריירה ספרותית קצרה למדי שהחלה 11 שנים קודם לכן.
לפני שהתמקד בכתיבת פרוזה, היה זבאלד חוקר ספרות אקדמי שחי ועבד מאז שנות הששים באנגליה. כעת תורגם ספר הפרוזה הראשון שלו, מ-1990, שהנו למעשה תחנת מעבר בין הקריירה שלו כחוקר ספרות לקריירה שלו ככותב סיפורת. בהתאם לכך, החלק הראשון ב"סחרחורת" הוא מעין מסה על אנרי בל, הלוא הוא הסופר סטנדאל. זהו עיון בהתנסויותיו של סטנדאל באהבה ומלחמה (המלחמות הנפולאוניות), וכן בכתביו על אותן התנסויות, אלה שפורסמו בחייו ורשימותיו שפורסמו לאחר מותו. זבאלד, באמצעות סטנדאל, מהרהר ביחס שבין המציאות לזיכרון ולא פחות חשוב: ביחס שבין חיי המעשה לחיי ההתבוננות ("רק כשהחליט להמיר את תשוקתו הגדולה ולעשותה לכתב הגות על האהבה, שבה נפשו ומצאה את איזונה"). חלק אחר מארבעת חלקי הספר, גם הוא מעין מסה ספרותית, מתחקה אחר מסעותיו של קפקא באיטליה ב-1913.
שני החלקים האחרים של "סחרחורת", הארוכים יותר, הם תיאור מסעותיו של הסופר עצמו באיטליה, אוסטריה וגרמניה. הנסיעה, התיור, הם מרכזיים ביצירה של זבאלד ונמצאים, למשל, ברומן הטוב ביותר שלו, לטעמי, "טבעות שבתאי", שמושתת על סיור באנגליה הכפרית. התייר הוא המתבונן האולטימטיבי, מי שאינו מעורב, אך גם מי שהנו גולה ממקומו, "מהגר". ואכן התבוננות מדוקדקת ותחושת זרות כאחת הם שני יסודות מרכזיים בעולמו של זבאלד.
מלנכוליה מתוקה פרושה כצל על "סחרחורת". המלנכוליה של זבאלד מוצגת בתמצות וסיבותיה לא מפורשות. כך בפתיחת הקטע השני ב"סחרחורת": "זה היה באוקטובר 1980, יצאתי אז מאנגליה, ששם אני מתגורר זה כמעט עשרים וחמש שנים במחוז שעננים אפורים מתחשרים עליו רוב הזמן, ונסעתי לווינה בתקווה ששינוי מקום יעזור לי להתגבר על תקופה קשה במיוחד". מהי הסיבה לתקופה הקשה? סתם זבאלד ולא פירש. אבל השיטוט, מוינה לוונציה והלאה באיטליה, אינו מביא מרפא: "אני איני נהנה מדבר, מתאכזב לאין שיעור מכל אתרי התיירות ולעיתים קרובות נדמה לי שמוטב היה לו נשארתי בבית עם מפותיי ועם לוחות הנסיעה שלי".
המלנכוליה כמו אופפת את תיאורי המקומות המפורטים של התייר זבאלד. והקורא חש במין ניגוד (מכוון) שהולך ומחריף בין הוויתור וההתכנסות של מצב הרוח המלנכולי למבט המוחצן של התייר הקולט את הכול. מה משמעות הניגוד? האם זה מבט מדוקדק אחרון בעולם לפני פרידה? האם זוהי המחשה אירונית של הבלותם של הפרטים הרבים המתוארים לעומת העיקר שחסר? ואולי זה חיפוש נואש אחר דבר מה בעולם החיצוני שיגאל את המתבונן המלנכולי, יופי נדיר, הקשר היסטורי שישפוך אור על חייו?
חשד (מכוון) מבצבץ מיצירת זבאלד, חשד שהמלנכוליה אינה רק אישית, למרות שהיא בוודאי גם כזו, אלא שהיא מלנכוליה קולקטיבית, מלנכוליה אירופאית, תוצאת מה שהסתבר במחצית הראשונה של המאה ה-20 שאירופה מסוגלת לו. זבאלד, בדרך כלל, נוגע בסוגיה הזו ברמזי-רמזים, ואופן מעודן זה של טיפול בנושא הזה מסביר חלק מהקסם של הפרוזה שלו. רמז כזה מובא כאן כאשר זבאלד מהרהר בשנה הגורלית 1913, רגע לפני שהחורבן התחיל: "1913 הייתה שנה יוצאת דופן. הזמנים השתנו והניצוץ רִצרץ לאורך הפתיל כמו נחש צפע בעשב". אולם במקום אחד מופיעים כאן רגשות עוינים כלפי בני ארצו במפורש, באופן שמזכיר מאד התבטאויות של הסופר האוסטרי הגדול, תומס ברנהרד: "שמעתי שוואבים, פראנקים ובווארים אומרים זה לזה דברים תפלים מאין כמוהם ואם לא היה די בניבים האלה, הנושאים את קולם בלא בושה בראש חוצות, לעורר בי קבס, כי אז דעותיהם וחידודיהם הקולניים של קבוצת בחורים צעירים ממחוז ילדותי כבר עינו אותי עינוי של ממש". אבל בחלק שמוקדש לביקור של זבאלד בכפר הולדתו, בו לא ביקר כשלושים שנה, סיבות הריחוק הממושך מארץ המכורה נותרות (במכוון) מרומזות בלבד.
חלק אחר מהקסם של הפרוזה הזבאלדית מצוי בניגוד בין התכנסות מהורהרת ואטית, שניצבת ברקע הנפשי של הטקסט, לבין דחיסות הטקסט עצמו, ספרות השטף שזבאלד כותב. זבאלד פוגש באיטליה מכר ממכריו, עיתונאי, שמספר לו על הצורך הנפשי שלו בקריאת פרוזה: "אני נמלט אל הפרוזה כמו אל אי. כל היום אני מוקף בשטף ההמולה של המערכת, אבל בערב אני שט אל אי". זו התחושה בקריאת זבאלד. הקורא כמו שרוי בשלווה ותוגה מלנכוליות באי מבודד וממנו הוא מתבונן בריחוק על מראות היבשה, השקועה מצדה בפעילות קדחתנית.
קשה שלא לחבב את זבאלד וזו הסיבה שאני מעט חשדן לגבי התקבלותו הנלהבת בחוגי האליטות הספרותיות. העמדה הנמנעת-מתבוננת-מלנכולית, ללא ספק עמדה אותנטית, היא עמדה שקל לחבבה. קל מדי. הסופר, והסופר הגרמני בפרט, כמתבונן פסיבי ומלנכולי בעולם שאיבד את תומתו ופשרו, הסופר כאמן הוויתור ורפיון הרצון – זה יפה, זה מעודן, אבל יש בזה גם אחד משישים של קיטש, קיטש לאינטלקטואלים.

רשימה אישית על יעקב שבתאי

רשימה אישית על שבתאי ו"זכרון דברים" בעקבות קריאה חוזרת
(אני מעביר לבלוג שלי רשימה שפירסמתי לפני כשנתיים במקום אחר)

אז

את "זכרון דברים" קראתי לראשונה במחסום צה"ל בצומת "תפוח" ובבסיס הסמוך לו, שנקרא "ביתא", ב-1994. הייתי אז בן 21, וחלפה כבר כשנה מאז שהבנתי שאינני רוצה, או יכול, להיות דתי יותר. בכל זאת התגייסתי עם תלמידי ישיבת "הסדר" לשירות בשריון, משום שחששתי מהעולם החילוני שאותו לא הכרתי. רציתי להיות סופר, עיסוק שבאופן מודע-למחצה הבנתי כבר שהוא סוג של המשך משאיפתי הקודמת להיות רב בישראל, למרות ההסטה הפראית, כביכול-ולא-כביכול כאחד, מהמסלול שממנו הוסטו חיי.
במחסום בצומת "תפוח", שם תקעו את פלוגת ההסדר שלנו למשך תשעה חודשים, עם יציאות של 2-15 (כלומר, סבב של חמישה עשר ימים בבסיס ושניים בבית) – בגלל שלא חפצו להשקיע בנו באימוני טנקים ואולי גם חפצו לנקום בנו על השירות המקוצר (את שירותי, אגב, השלמתי בריבית דריבית אחרי שחזרתי לישיבה עם שאר בני הפלוגה ובה לא ממש הצלחתי לשהות בבית המדרש, וראש הישיבה הורה לי לפיכך לחזור לצבא או לעבור לישיבה אחרת, מה שאבחר; לצבא חזרתי חזור והשתחררתי בגיל 24 כמעט, ממש כמו איש קבע אבל בלי המשכורת והיוקרה. כך שאני מונה את חיי שאחרי השחרור 3 שנים מאוחר יותר מהרגיל, ומתרץ לעצמי את פיגורי המסוים בתחומים כאלה ואחרים בכך שהיום אני למעשה בין 34 ולא בן 37) – האזנתי בדבקות גדולה לרדיו. חפצתי להשלים חוסרים במוזיקה, בעיקר במוזיקה ישראלית. וכך, באחד הימים, שמעתי ברדיו על האירוע שיזם מנחם פרי, אני מניח, במלאות ששים שנה להולדת שבתאי ובו הקריאו ברצף את "זכרון דברים" ואף הוציאוהו לאור מחדש. קניתי את הספר וקראתיו בתדהמה, בהכרת תודה, בהיכרות מפתיעה ובחוסר מנוחה. חוסר המנוחה נבע מכך שחשתי שאחרי ברנר (אותו קראתי שנה קודם לכן) ושבתאי (לימים הצטרף גם חנוך לוין), ובמידה פחותה יותר: אחרי דוסטוייבסקי, טולסטוי, גנסין ושופמן (פחותה לא מבחינת כישרונם; אלא מבחינת תחושת קרבתי הנפשית אליהם)– לא נותר דבר לסופר מהסוג שרציתי להיות לאומרו. את שבתאי דימיתי למי שייבש את הביצה, או מי שליחך את כל השיירים, כך שעם תחילת הרבע האחרון של המאה ה-20 נותרו הדורות האפילים שנולדו לספרות מחוסרי תעסוקה ולמעשה אימפוטנטיים (קצת בדומה לדור הבנים ברומן הגדול שלו). הייתה גם התדהמה מהדרך הצלולה של הצגת הנושאים ברומן – לא מהנושאים עצמם, שהעסיקו אותי בעצמי כבר קודם- ומהכישרון, ומהסחרור בזמן הקריאה, שמגיעה לחוויה מדטטיבית (בביטוי הזה לא השתמשתי אז). והייתה גם הכרת תודה שהתמצתה במשפט הבא, שניסחתיו לעצמי בערך כך: "יכול להיות, סביר, שהחיים נוראיים; אבל אפשר ליצור מהם יצירה גדולה". הרגשתי כמהלך על גשר מילים מוצק נטוי על התהום, ספר שמראה לך את התהום ובו זמנית מצליח להוליך אותך מעליו. כלומר, ספר שהוא תהום ובו זמנית גשר מוצק שעובר אותו.
והייתה גם ההיכרות. רגילים לדבר על שבתאי, מסיבות מוצדקות אך גם בגין הלך רוח סקטוריאלי שפשה בישראל מאז ראו אור הרומנים שלו, בהקשר של תנועת העבודה ושקיעתה. אבל אני הכרתי חלק מהדמויות של שבתאי. לא, לא את צזאר וישראל. אבל את גולדמן הכרתי, וגם את אביו של גולדמן, ואת הדודה ציפורה הכרתי. את הדור לזאר לא. אבל הכרתי את המשפחתיות, את האירועים המשפחתיים הרבים וההומים, ואת התחושות, החמות והמחניקות כאחת, של המשפחתיות המורחבת, השבטית. בבית סבתי במשמר השבעה נהגה משפחתנו המורחבת להתכנס מדי פסח וסוכות ולשהות שם שבוע ימים; סבתי (סבי נפטר לפני שנולדתי ואני קרוי על שמו), ארבעת ילדיה וילדיהם שלהם. גולדמן, ויותר מכך מאיר גיבור "סוף דבר", הזכירו לי את אבי, שנפטר בנערותי, וגם את אחיו (אותו הזכיר לי יותר מכך גברוש, מ"סוף דבר", ובעצם גם את אבי הזכיר לי גברוש), דודי, שהתחלן, היחיד מארבעת האחים, ושמצא את פרנסתו במאמץ רב כנהג שופל ועישן כמו קטר, והיה אחד הגברים הרגישים ביותר שהכרתי בחיי, למרות מראהו הפרולטרי המחוספס ועטור הזיפים ולמרות ריח הסיגריות שנדף ממנו. כן, אהבת הגברים של שבתאי, היכולת להיות אמפאטי וסימפטי ביחס לגברים – מה שמבדיל אותו באופן נוקב מחנוך לוין, מי שקרוב אליו מבחינות אחרות, וששבתאי בתחילת-אמצע שנות השבעים אף קינא בהצלחתו, לעדותו של בתו בראיון שקראתי; האמפטיה כלפי גברים הופכת את שבתאי, כמו את ברנר, ליקרים בעיניי לעין שיעור מלוין, אותו אני מעריך מאד מאד, אבל איני אוהב; שבתאי שגולדמן שלו מפטיר לישראל "אני לא מאמין שאישה יכולה לאהוב אותי" – הייתה משהו שקירב אותי אל יצירתו. דרך האמפטיה הזו התקרבתי בדמיוני לאבי, משה גלסנר, וקיבלתי מקבילה ספרותית שהמחישה לי את הסיבות לאהבתי לדודי, דניק גלסנר. ואף יכולתי לחוש בתחילתה של אמפטיה כלפיי עצמי, שאכן הייתי זקוק לה מאד כגבר צעיר. והדודה ציפורה, העמלנית, הנושאת בעול, רבת התושייה, הזכירה לי את דודתי נועה. חוסר סלחנות אחד היה בדודה ציפורה של שבתאי – שהיא, ביחד עם הדוד לזר הנן הדמויות החיוביות ביותר ב"זכרון דברים", כמדומה, אולי מאנפרד ופיליפ מתקרבות אליהם – חוסר סובלנות כלפי מי שדיבר סרה בארץ ישראל או מי שהתכוון לרדת מהארץ. והרי זה היה העולם של סבתי, מרים גלסנר, רבת החסד, הפוריטנית, אוהבת השירה ושונאת כל דבר רכילות ורוע, שהתנגדה שיהיו בביתה מקרר (ולבסוף נכנעה) ובטח שלא טלוויזיה (בכך אף לא התקיים דיון). וגם מרוחקת מכל גופניות בוטה הייתה (חלק מהמרד שלי בעתיד כוון כנגדה וכנגד מה שסברתי שהוא מורשתה, ומה שמורשת זו גורמת לגברים). והנה, משפחתי, משפחה ציונית-דתית, אינה המילייה עליו כותב שבתאי. נכון, סבי וסבתי ניסו להסתנף לתנועת העבודה החילונית, כפועלים דתיים. דודיי ניסו לשכנע בשנות השבעים את סבי להצביע לבגין והוא סירב. רק מפא"י, אמר, מי זה הבגין הזה? אבל, בכל זאת, הם היו והשתייכו לקבוצה חברתית אחרת. סבי וסבתי היו מקורבים להוגו ברגמן, וקראו את כתבי הרב קוק עוד בשנות החמישים ואולי אף קודם. אבי היה בוגר ישיבת "מרכז הרב" וממקימי תנועת "התחייה". דודתי נועה חיה בהתנחלות בעופרה. דודי החילוני, דניק, היא ימני לא פחות מאחיו ותיעב את השמאל, חוץ מאת רבין, שאותו אהב (רבין החי, הכוונה), כמו בהתנצלות ומתוך השלמה עם החולשה הזו שהתגלתה בו. ובכל זאת קווי דמיון מפתיעים נמצאו לי בין יצירות שבתאי לחייהם של בני משפחתי (מצד אבי; מצד אמי הדברים אכן שונים). אולי, אני חושב היום, הדבר נובע מכך ששבתאי תיאר, או עיצב, מציאות מעין-משיחית שהכזיבה, תיאר את הציונות הסוציאליסטית ברגעי התפרקותה וניוונה (ושוב, אם מצטמצמים לקריאה סקטוריאלית שלו, מה שרצוי לא להפריז בו), ובאותן שנים שהתוודעתי ליצירתו גם החברה בה גדלתי נאלצה להתמודד – לאו דווקא במודע ולאו דווקא באופן מוצלח – עם אכזבה מתקווה משיחית, מתקוות הגאולה.

היום

ברבות השנים נתעצם "זכרון דברים" בעיני, והוא גדל עד למימדי ענק ככל שסירבתי ברבות השנים לחזור ולקרוא בו. סירבתי לחזור ולקרוא בו מאימת ההשפעה, מחרדתה כמו שאומרים, אותה "הידבקות" לא רצונית במוזיקה ובמבנה המשפט (כשלעצמי, אף פעם לא התפעלתי במיוחד מהטכניקה השבתאית; היא לא זו שמשכה את תשומת הלב שלי; ארווין הגוסס, המבקש מבנו צזאר לשכב לפני מותו עם צעירה בת 18 – כלומר, התוכן, לא הצורה – הם אלה שהפעימו אותי במודע), ובצבע התכנים השבתאיים, הידבקות שאני מזהה אותה בעשרות רומנים ישראליים שאני קורא (רק לפעמים זו "הידבקות" מוצהרת או פורה) ושנוכחת גם ברשימה זו. סירבתי לקרוא ב"זכרון דברים" והוא גדל בעיניי למימדים על-אנושיים; ליצירה שכל מילה בה נעוצה במקום המתאים עד שהמכלול הוא פירמידת פרוזה שלא ניתן להביט בקצה גובהה ולא ניתן להקיף במבט את רוחבה.
עד שלפני כשבע-שמונה שנים שברתי את החרם שהטלתי על היצירה ועל עצמי וקראתי את היצירה שוב. היה משהו מרגיע בקריאה הזו. התפעלתי מאד מהיצירה גם בקריאה זו, השנייה. אבל היה בה, ביצירה, משהו אנושי. אותו יסוד על-אנושי אליו היא צמחה בדמיוני התמתן.
בשבוע האחרון קראתי ביצירה בפעם השלישית (מספר נמוך מאד של קריאות, יחסית לשבתאולוגים מכורים). אני מכין הרצאה על היחס בין שבתאי לדוסטוייבסקי לכנס שייערך בחודש הבא באוניברסיטת באר שבע, במלאות שלושים שנה למותו ולכן קראתי את "זכרון דברים" פעם נוספת. המפגש הזה עם היצירה היה מרגש מיוחד בעבורי. אינני מבין עדיין עד הסוף מדוע זה היה כך. משהו ביצירה עצמה, וודאי, אבל אולי יותר מזה במפגש שלי עם עצמי הצעיר הקורא ביצירה שהייתה לי כה חשובה ועימותו עם עצמי העכשווי הקורא באותה יצירה עצמה. נמסכה בי אותה תחושה שקיימת לעיתים בראשי השנה היהודיים, כשאנו מאזינים לרגע לתחלופת הזמן, שריקתו בחולפו על פנינו נשמעת לפתע, כשהסאון הכללי דומם לכמה ימים.
אנסה להעלות כמה קרעי רשמים שניעורו בי עם הקריאה הזו, השלישית, 16 שנה אחרי המפגש הראשון.
1. אולי אתחיל עם השוק שתכף לגילוי שצזאר הוא בגילי פחות או יותר ואילו ישראל קטן ממני בחמש שנים בקירוב. שבתאי כותב שגולדמן עבר את הארבעים (תודה לאל) אבל צזאר קטן ממנו בחמש שנים ואילו ישראל בתשע. הדמויות השבתאיות, ועיסוקן בקץ הקרב, נדמו לי תמיד רחוקות ממני. "בגיל 42 קצת אחרי סוכות" ("סוף דבר") נתחיל לחשוב אולי על המוות, אמרתי לעצמי. עוד לא. לא עכשיו. והנה, צזאר בעצם בן גילי! צזאר, הגבר המבוגר, רודף השמלות המנוסה, המטופל בילד חולה בלוקמיה, הוא בן גילי. אותו חשש שלי שהיה קיים ביחס ליצירה – שאבוא אליה כמו מבוגר שבא לבית ילדותו שנראה לו פתאום קטן כל כך – חשש שלא התקיים, התקיים במובן מסוים ביחס לגיבורים. הגיבורים הם בגילי, או קצת יותר מבוגרים. והם נראו תמיד גדולים כל כך! והנה הם קטנים. כלומר בגילי… באותו אופן גם תל אביב המסתורית, שבגיל 21 נראתה לי מרכז של זימה ודקדנס שאליו רציתי לחדור ויהי מה, להסתאב ולהירקב בה, ובו זמנית גם לבקרה ולהסתייג ממנה, אבל לעשות זאת מתוך היכרות ולא מתוך חולשה, תל אביב הזו הפכה ברבות השנים לעירי. מְֹשרתו של הגאון לא חושב שהגאון גאון, אומר פתגם צרפתי (או כך שמעתי פעם שאומר פתגם צרפתי). תושב תל אביב לא יכול לחוש כלפי תל אביב רגשות לוהטים באותו להט ארוטי ואפל, הצומח מהקרביים, נוהם מהם, שחש כלפיה מי שכלל לא מכיר אותה.
2. הזכרתי את תחושתי בקריאתי בשבתאי לראשונה, שסביבתי הקרובה אינה רחוקה כל כך מסביבתו. והנה, בקריאה זו, השלישית, הלך והתרחק חלק מסביבתי הקרובה אל האופק, בעוד אני נדחף הלאה כשגבי אל העתיד (כבמשלו של בנימין). דודתי נועה (הדודה ציפורה) נרצחה בפיגוע באינתיפאדה השנייה. דודי דניק (גולדמן/מאיר/גברוש) נפטר משבץ כשהוא על השופל שלו. סבתי נפטרה אחרי ששכלה שלושה מארבעה ילדיה. חוויית החידלון של "זכרון דברים", של החברה שמתאר שבתאי, כאילו "הדביקה" את סביבתי הקרובה. ילדותי העשירה והמשפחתית כל כך – המפגשים המשפחתיים בבית סבתי במשמר השבעה, הוויכוחים, התה בעוגה, השירותים שהיו בחצר ושימשו לצורך דישון הקרקע, עץ האורן שצמח במאוזן ועליו אני ובני דודיי טיפסנו, בן דודי שהתאמן לפני גיוסו לשייטת על המוטות ששימשו לסוכה בחצר, חלקת (מיקשת?) הארטישוקים של דודי דניק, מטע הפירות של סבתי עם הפירות שנעטפו בנייר אחד אחד על מנת למנוע מהמזיקים להזיק, הכבישים שנבעו בהם סדקים כמו אחרי רעידת אדמה ולפני בהלת הנדל"ן של המושב היום, משפחתנו מכרה את בית סבתי בתזמון מדויק ואופייני לה, שנים מספר לפני שערך הקרקע האמיר פלאים – כאילו הולכת ונסוגה אל האופק. משפחתי הקרובה והרחוקה חיה ומלבלבת, ברוך השם. אבל הוויית נעוריי הולכת ונעלמת.
3. יחסי ככותב לשבתאי הפך למשוחרר יותר. השפעתה הרודנית של הכתיבה השבתאית עלי אינה דומיננטית ועריצה כפי שהייתה בגיל 21. לא בגלל ששבתאי פחות טוב במבט מבוגר יותר. ולא בגלל שמצאתי דרך שבה אוכל כביכול לגבור עליו בשדה הפרוזה. אלא בגלל שהפרוזה עצמה הפכה עבורי למשהו פחות רודני. בגלל שכתיבת הפרוזה הפכה בעבורי לאפשרות שאי התממשותה לא תדון את חיי לחוסר ערך, כפי שחשבתי בגילאי העשרים שלי. אם יש דבר אחד עליו אני מודה לעבודתי כמבקר, היא שזו שחררה אותי מהצורך המצמית להיות סופר, ומהתחושה שאם לא אהיה סופר חיי אינם חיים. זו לא ענווה שקפצה עלי. אולי מצאתי שיש דרכים אחרות שבאמצעותן אני מעוניין ויכול להגשים את עצמי (אם להשתמש בביטוי מאוס ביותר).
אם לצאת מגבולות הפרטי לרגע: אני גם חש שאם יהיה המשך לספרות העברית – דבר לא וודאי; כלומר אם יהיה המשך ראוי לשמו – אנחנו נמצאים כיום, ב-2011, בעידן שיכול "לעכל" את שבתאי בלי להיות מוכרע על ידו ומושפע ממנו באופן מצמית. נדמה לי שבשלושה העשורים שחלפו ממותו של שבתאי – או מ-1984, עת פורסם "סוף דבר" -הספרות העברית נחלקת לשניים (באופן גס): מי שמקבל את שבתאי ומושפע ממנו, ברמה כזו או אחרת; מי שדחה את הרצינות השבתאית מכל וכל (וזה הפוסטמודרניזם הישראלי של שנות התשעים). נדמה לי, בעקבות הקריאה הזו, השלישית, שב-2011, שבתאי מספיק רחוק על מנת להיות הר נישא אך כזה שלא מטיל את צלו על כל מה שנעשה תחתיו.
4. ההומור השחור של שבתאי. בקריאות הקודמות לא שמתי לב לכך. יש לעיתים, באופן דק מן הדק, בהצטברות המיתות והאסונות וההתאבדויות – שמזכירות אגב, לא ההתאבדויות, סאגה נורדית – רמזים אווריריים לנוכחותו של הומור שחור. היה פעם או פעמיים שפרצתי בצחוק במהלך הקריאה. בעודי צעיר לא יכולתי, אני חושב, לחוש בהומור האוורירי הזה. צעירים הם רציניים עד אימה, לעיתים. האפשרות האחרת, הפחות מחמיאה לבגרות, היא, כמובן, שצעירים רגישים ואילו המבוגרים, דוק של אטימות וריחוק והדחקה עוטף אותם, מפריד ועוטף כמו בניילון-נצמד את רגשותיהם מהם-עצמם.
5. אבל אני רוצה לסיום לדבר על תופעה אחרת שהתעוררה בי בזמן הקריאה בשבתאי. והיא קשורה במוות. התחושה שבכוונתי לתת בה סימנים להלן אינה ברורה לי עד הסוף, היא עמומה ומעורפלת ומצריכה פיתוח עתידי. אבל בכל זאת היא נראית לי חשובה. נדמה לי שמשהו בסיסי בתרבות שלנו השתנה ביחסנו למוות, המוות המטריד כל כך את גיבורי שבתאי. נדמה לי שכיום סופיות החיים, העובדה שבגיל שבעים ואם בגבורות שמונים שנה נחדל מהיות – פחות מטרידה את רובנו. משהו בנו נקלש ולכן פחות חושש מאובדנו. יש איזה ניהיליזם מובנה במציאות, ניהיליזם לא שמח ולא פרובוקטיבי, המוביל לתשישות חוויית הקיום. אם כבר אנחנו חוששים ממשהו הרי זה מכך שעד גיל שבעים או שמונים נחדל מהיות בעודנו בחיים, בגלל שלא נעשה מספיק רעש על מנת שיחושו בקיומנו. במילים אחרות: הפחד של הנרקיסיסט אינו מהסוף ומהמוות, אלא מההתעלמות של הסביבה ממנו בעודו חי. היום, כך נדמה לי, מטרידות אותנו יותר שאלות הנוגעות לערך-עצמי ופחות למוות. לפיכך, שבתאי הולך והופך לנגד עינינו לקלאסיקה גם במובן זה שהפחד הראשי שמניע את גיבוריו שייך לתקופה אחרת (איני טוען ששבתאי אנכרוניסטי. שבתאי לא התיישן. אבל חלו שינויי דגש שמצריכים טיפול ספרותי חדש בהווה. אם אכן טיפול ספרותי יכול להיעשות, להיות בעל אפקט, בהווה הזה).
אני רוצה לתת הסבר אחד להבדל בין העבר להווה. כשאתה קורא את שבתאי היום, ב-2011, אתה שם לב מייד לעובדה הבנאלית שבשנות השבעים (הרומן מתרחש כמדומני בסוף שנות הששים ובתחילת השבעים) אין לאנשים מחשבים וטלפונים ניידים. המגע עם תל אביב, עם מזג האוויר הישראלי, כמו גם המגע בין האנשים, בלתי אמצעי. כעת, להיות אונליין, או לשאת טלפון נייד, או אף לשהות במזגן בעיצומו של יום קיץ ישראלי, פירושו שאתה חי תמיד כמה מקומות שונים בו זמנית. העובדה הזו מעמעמת – בדרך שאינה ברורה לי עד הסוף – את פחד המוות ובו זמנית מקלישה את חוויית הקיום. אנחנו אף פעם לא במקום אחד. יש לנו את חיינו הקונקרטיים ויש לנו חוץ מזה מייל, וכרטיס באתר היכרויות, ובלוג, וצ'ט, ועולם שבו אנחנו "גולשים", ומישהו שמצלצל או אנחנו מצלצלים אליו כשאנחנו ממתינים לאוטובוס בתחנת האוטובוס. אנחנו אף פעם לא במקום אחד ולכן למוות כביכול קשה ללכוד אותנו. אנחנו חמקמקים. זה הגזר של התקופה. אבל בגלל שאנחנו אף פעם לא במקום אחד , אנחנו חמקמקים– אנחנו גם תמיד בין עבודות, ובין נשים, ובין המציאות למדיה הטלביזיונית, בנוסף על העולם הווירטואלי והסלולרי – חוויית הקיום שלנו מאולחשת, ואף נגרעת ונפחתת. זה המקל.
הגיבורים השבתאיים סובלים אולי יותר ממה שאנחנו סובלים – אם כי אולי דווקא ההפך, אנחנו, הלא בטוחים ב"אני" שלנו, סובלים יותר – אבל בכל מקרה נדמה כי הם גם קיימים יותר.

על "לימונוב", של עמנואל קארר, בהוצאת "בבל" (מצרפתית: עמית רוטברד)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפני שנים קראתי ספר שהותיר עלי רושם חזק. הספר, שראה אור בעברית בהוצאת "עם עובד", ושמו "זה אני, אדי'צקה", הוא אוטוביוגרפיה חשופה של מהגר רוסי שחי בארה"ב בשנות השבעים ושונא את הקפיטליזם האמריקאי, מי ששוכב עם גברים ונשים כאחד תוך חיי נוודות ועוני במנהטן. זו הייתה הבלחה ספרותית מיוחדת במינה, מין המשך למסורת הפראית של "כתבים מן המרתף" של דוסטוייבסקי ו"מסע אל קצה הלילה" של סלין, שמשלבת בין חושפנות חסרת בושה, זעם חסר מצרים וביקורת חברתית רדיקלית ולא מנומסת, שקשה למקמה על הציר שבין "שמאל" ל"ימין". לימים שמעתי שאדוארד לימונוב, המחבר, חזר לרוסיה שאחרי התפרקות ברית המועצות, הנהיג שם תנועה מעין פשיסטית ואף ישב בכלא. פרא אדם באמת, אם כך, חשבתי, הלימונוב הזה; או כדברי ברטרנד ראסל: כאשר אתה שואל את עצמך מה צורת השלטון שהולמת דמויות פראיות כמו אלו שברומנים של דוסטוייבסקי, אתה מבין מדוע ברוסיה תמיד היה ויהיה משטר עריצות.
והנה, כעת, תרגמו ב"בבל" ביוגרפיה של לימונוב שכתב סופר צרפתי שהכיר אותו בשנים שלימונוב חי בפריז. כי מסתבר שהרומנים של לימונוב, אותם כתב כגולה בארה"ב, זכו לתהודה דווקא בצרפת בשנות השמונים.
זוהי ביוגרפיה מרתקת קודם כל כי החיים של לימונוב מרתקים. לימונוב הוא שילוב של "וולבק, לו ריד וכהן-בנדיט", כמו שמציין הביוגרף. הוא נולד ב-1943, בן של קצין אוקראיני זוטר במשטרה החשאית הסובייטית. בנעוריו היה פרחח ופושע זעיר כמו גם משורר אנרכיסטי בחוגי הבוהמה הרוסית בחרקוב ואחר כך במוסקבה. באותן שנים הסתובב לימונוב בחוגי הדיסידנטים הרוסיים, אך הוא, שרחש דווקא חיבה לסטלין, סלד מההומניזם שלהם ועיין את אנשי הספרות המעודנים והמטיפנים שניצבו בלב הסצנה הדיסידנטית, יוסף ברודסקי ואלכסנדר סולז'ניצין בהתאמה. אבל גם סוג של פנקיסט, כפי שהיה לימונוב, לא היה אהוד בברה"מ והוא ומולדתו נפרדו בהקלה הדדית בתחילת שנות השבעים. הוא היגר לארה"ב ובניו יורק חווה עוני והשפלה, עבד כמשרת בביתו של מיליארדר ניו יורקי, שאותו שנא ובו קינא. הוא ניסה לפרסם את ספריו ללא הצלחה ואהובתו הרוסייה היפיפייה נטשה אותו. כאמור, ההצלחה המסוימת באה לבסוף מכיוון צרפת ולימונוב עקר לשם כשהוא ממשיך לפרסם רומנים וידויים שערורייתיים (ביניהם ספר בעל שם נהדר "יומנו של מפסידן"). אך הוא לא שקט על שמריו ועל ספריו. בשנות התשעים הוא צידד בסרבים, השנואים כמעט על כולם, במלחמת יוגוסלביה ואף השתתף בקרבות ובמצור על קוסובו, כי כל גבר חייב להתנסות לפחות במלחמה אחת בחייו. הוא תיעב את גורבאצ'וב ואחריו את ילצין והקים ברוסיה בשנות התשעים תנועה "נציונל-בולשביקית" שעיינה את הסדר ההיפר-קפיטליסטי החדש ברוסיה. הוא תוקף כך לימים את פוטין מימין ומשמאל בו זמנית ואף יושב בכלא באשמת "טרוריזם". במרוצת שנות האלפיים הופך לימונוב במפתיע, ובמין פיתול של ההיסטוריה הרוסית, למצדד בערכים דמוקרטיים של חופש הביטוי כנגד משטרו של פוטין.
אבל הספר הזה מרתק לא רק מכיוון שגיבורו מרתק. יש בספר דמות משנה מעניינת נוספת וזוהי דמותו של כותב הביוגרפיה עצמו, עמנואל קארר. קארר הוא נכד לרוסים "לבנים" שהיגרו לצרפת אחרי פרוץ המהפכה. אמו היא היסטוריונית נודעת של ברית המועצות. קארר מספר לנו הרבה על עצמו, ובמקום אחד בספר אף מוחה על כך שלימונוב, אותו ראיין רבות, מעולם לא שאל אותו שאלה על חייו הוא. אבל ההערה הזו לא נחווית כבכיינית, וליתר דיוק היא קצת נחווית ככזו אבל משתלבת בהצגת דמות המשנה של הביוגרף שמוסיפה עניין רב לספר. קארר, למשל, מספר לנו שלימונוב הציב בפניו את האתגר להתמודד עם הלימונוב שקיים בתוכו. "פשיזם" הנו "האופן שבו כל אחד מאיתנו מסתגל לעובדה הנחרצת שהחיים אינם צודקים ושבני האדם אינם שווים […] ניטשה, לימונוב והמהות הזאת שבנו, שאני מכנה פשיסטית, אומרים בקול אחד: 'זאת המציאות, כזה העולם'". כנגד הפשיזם הזה, הלימונובי החמוץ, מציע קארר תפיסה בודיהיסטית ולפיה, כפי שהדבר מנוסח בסוטרה בודיהיסטית, "האיש התופס את עצמו כנעלה, נחות או אפילו שווה ביחס לאיש אחר אינו מבין את המציאות". וזהו רווח נוסף מהספר של קארר, הוא מלמד אותנו לא רק על הביוגרף אלא מלמד הרבה על הזירה האינטלקטואלית בצרפת. הוא מלמד אותנו, למשל, על התפשטות רעיונות בודהיסטיים, לעתים סנטימנטליים, אצל האינטלקטואלים הצרפתיים. הוא מלמד אותנו, למשל, על המקום הנרחב שתופסת התרבות האנגלוסקסית, גבוהה ונמוכה אחת, בעולם האסוציאציות של קארר, שימוש תרבותי שנראה לי שהנו סוג של התרסה של אינטלקטואלים צרפתיים שאינם חלק מהשמאל הצרפתי, כדוגמת קארר.
"לימונוב" מומלץ לקריאה משום שהתהפוכות שעברו על גיבורו – נדודים בין שתי האופציות הפוליטית-כלכליות הגדולות של המחצית השנייה של המאה העשרים – הופכות את סיפורו ל"סיפור של כולנו מאז תום מלחמת העולם השנייה". ומשום שדמותו של קארר מעשירה את הסיפור הזה.