רשימה אישית על יעקב שבתאי

רשימה אישית על שבתאי ו"זכרון דברים" בעקבות קריאה חוזרת
(אני מעביר לבלוג שלי רשימה שפירסמתי לפני כשנתיים במקום אחר)

אז

את "זכרון דברים" קראתי לראשונה במחסום צה"ל בצומת "תפוח" ובבסיס הסמוך לו, שנקרא "ביתא", ב-1994. הייתי אז בן 21, וחלפה כבר כשנה מאז שהבנתי שאינני רוצה, או יכול, להיות דתי יותר. בכל זאת התגייסתי עם תלמידי ישיבת "הסדר" לשירות בשריון, משום שחששתי מהעולם החילוני שאותו לא הכרתי. רציתי להיות סופר, עיסוק שבאופן מודע-למחצה הבנתי כבר שהוא סוג של המשך משאיפתי הקודמת להיות רב בישראל, למרות ההסטה הפראית, כביכול-ולא-כביכול כאחד, מהמסלול שממנו הוסטו חיי.
במחסום בצומת "תפוח", שם תקעו את פלוגת ההסדר שלנו למשך תשעה חודשים, עם יציאות של 2-15 (כלומר, סבב של חמישה עשר ימים בבסיס ושניים בבית) – בגלל שלא חפצו להשקיע בנו באימוני טנקים ואולי גם חפצו לנקום בנו על השירות המקוצר (את שירותי, אגב, השלמתי בריבית דריבית אחרי שחזרתי לישיבה עם שאר בני הפלוגה ובה לא ממש הצלחתי לשהות בבית המדרש, וראש הישיבה הורה לי לפיכך לחזור לצבא או לעבור לישיבה אחרת, מה שאבחר; לצבא חזרתי חזור והשתחררתי בגיל 24 כמעט, ממש כמו איש קבע אבל בלי המשכורת והיוקרה. כך שאני מונה את חיי שאחרי השחרור 3 שנים מאוחר יותר מהרגיל, ומתרץ לעצמי את פיגורי המסוים בתחומים כאלה ואחרים בכך שהיום אני למעשה בין 34 ולא בן 37) – האזנתי בדבקות גדולה לרדיו. חפצתי להשלים חוסרים במוזיקה, בעיקר במוזיקה ישראלית. וכך, באחד הימים, שמעתי ברדיו על האירוע שיזם מנחם פרי, אני מניח, במלאות ששים שנה להולדת שבתאי ובו הקריאו ברצף את "זכרון דברים" ואף הוציאוהו לאור מחדש. קניתי את הספר וקראתיו בתדהמה, בהכרת תודה, בהיכרות מפתיעה ובחוסר מנוחה. חוסר המנוחה נבע מכך שחשתי שאחרי ברנר (אותו קראתי שנה קודם לכן) ושבתאי (לימים הצטרף גם חנוך לוין), ובמידה פחותה יותר: אחרי דוסטוייבסקי, טולסטוי, גנסין ושופמן (פחותה לא מבחינת כישרונם; אלא מבחינת תחושת קרבתי הנפשית אליהם)– לא נותר דבר לסופר מהסוג שרציתי להיות לאומרו. את שבתאי דימיתי למי שייבש את הביצה, או מי שליחך את כל השיירים, כך שעם תחילת הרבע האחרון של המאה ה-20 נותרו הדורות האפילים שנולדו לספרות מחוסרי תעסוקה ולמעשה אימפוטנטיים (קצת בדומה לדור הבנים ברומן הגדול שלו). הייתה גם התדהמה מהדרך הצלולה של הצגת הנושאים ברומן – לא מהנושאים עצמם, שהעסיקו אותי בעצמי כבר קודם- ומהכישרון, ומהסחרור בזמן הקריאה, שמגיעה לחוויה מדטטיבית (בביטוי הזה לא השתמשתי אז). והייתה גם הכרת תודה שהתמצתה במשפט הבא, שניסחתיו לעצמי בערך כך: "יכול להיות, סביר, שהחיים נוראיים; אבל אפשר ליצור מהם יצירה גדולה". הרגשתי כמהלך על גשר מילים מוצק נטוי על התהום, ספר שמראה לך את התהום ובו זמנית מצליח להוליך אותך מעליו. כלומר, ספר שהוא תהום ובו זמנית גשר מוצק שעובר אותו.
והייתה גם ההיכרות. רגילים לדבר על שבתאי, מסיבות מוצדקות אך גם בגין הלך רוח סקטוריאלי שפשה בישראל מאז ראו אור הרומנים שלו, בהקשר של תנועת העבודה ושקיעתה. אבל אני הכרתי חלק מהדמויות של שבתאי. לא, לא את צזאר וישראל. אבל את גולדמן הכרתי, וגם את אביו של גולדמן, ואת הדודה ציפורה הכרתי. את הדור לזאר לא. אבל הכרתי את המשפחתיות, את האירועים המשפחתיים הרבים וההומים, ואת התחושות, החמות והמחניקות כאחת, של המשפחתיות המורחבת, השבטית. בבית סבתי במשמר השבעה נהגה משפחתנו המורחבת להתכנס מדי פסח וסוכות ולשהות שם שבוע ימים; סבתי (סבי נפטר לפני שנולדתי ואני קרוי על שמו), ארבעת ילדיה וילדיהם שלהם. גולדמן, ויותר מכך מאיר גיבור "סוף דבר", הזכירו לי את אבי, שנפטר בנערותי, וגם את אחיו (אותו הזכיר לי יותר מכך גברוש, מ"סוף דבר", ובעצם גם את אבי הזכיר לי גברוש), דודי, שהתחלן, היחיד מארבעת האחים, ושמצא את פרנסתו במאמץ רב כנהג שופל ועישן כמו קטר, והיה אחד הגברים הרגישים ביותר שהכרתי בחיי, למרות מראהו הפרולטרי המחוספס ועטור הזיפים ולמרות ריח הסיגריות שנדף ממנו. כן, אהבת הגברים של שבתאי, היכולת להיות אמפאטי וסימפטי ביחס לגברים – מה שמבדיל אותו באופן נוקב מחנוך לוין, מי שקרוב אליו מבחינות אחרות, וששבתאי בתחילת-אמצע שנות השבעים אף קינא בהצלחתו, לעדותו של בתו בראיון שקראתי; האמפטיה כלפי גברים הופכת את שבתאי, כמו את ברנר, ליקרים בעיניי לעין שיעור מלוין, אותו אני מעריך מאד מאד, אבל איני אוהב; שבתאי שגולדמן שלו מפטיר לישראל "אני לא מאמין שאישה יכולה לאהוב אותי" – הייתה משהו שקירב אותי אל יצירתו. דרך האמפטיה הזו התקרבתי בדמיוני לאבי, משה גלסנר, וקיבלתי מקבילה ספרותית שהמחישה לי את הסיבות לאהבתי לדודי, דניק גלסנר. ואף יכולתי לחוש בתחילתה של אמפטיה כלפיי עצמי, שאכן הייתי זקוק לה מאד כגבר צעיר. והדודה ציפורה, העמלנית, הנושאת בעול, רבת התושייה, הזכירה לי את דודתי נועה. חוסר סלחנות אחד היה בדודה ציפורה של שבתאי – שהיא, ביחד עם הדוד לזר הנן הדמויות החיוביות ביותר ב"זכרון דברים", כמדומה, אולי מאנפרד ופיליפ מתקרבות אליהם – חוסר סובלנות כלפי מי שדיבר סרה בארץ ישראל או מי שהתכוון לרדת מהארץ. והרי זה היה העולם של סבתי, מרים גלסנר, רבת החסד, הפוריטנית, אוהבת השירה ושונאת כל דבר רכילות ורוע, שהתנגדה שיהיו בביתה מקרר (ולבסוף נכנעה) ובטח שלא טלוויזיה (בכך אף לא התקיים דיון). וגם מרוחקת מכל גופניות בוטה הייתה (חלק מהמרד שלי בעתיד כוון כנגדה וכנגד מה שסברתי שהוא מורשתה, ומה שמורשת זו גורמת לגברים). והנה, משפחתי, משפחה ציונית-דתית, אינה המילייה עליו כותב שבתאי. נכון, סבי וסבתי ניסו להסתנף לתנועת העבודה החילונית, כפועלים דתיים. דודיי ניסו לשכנע בשנות השבעים את סבי להצביע לבגין והוא סירב. רק מפא"י, אמר, מי זה הבגין הזה? אבל, בכל זאת, הם היו והשתייכו לקבוצה חברתית אחרת. סבי וסבתי היו מקורבים להוגו ברגמן, וקראו את כתבי הרב קוק עוד בשנות החמישים ואולי אף קודם. אבי היה בוגר ישיבת "מרכז הרב" וממקימי תנועת "התחייה". דודתי נועה חיה בהתנחלות בעופרה. דודי החילוני, דניק, היא ימני לא פחות מאחיו ותיעב את השמאל, חוץ מאת רבין, שאותו אהב (רבין החי, הכוונה), כמו בהתנצלות ומתוך השלמה עם החולשה הזו שהתגלתה בו. ובכל זאת קווי דמיון מפתיעים נמצאו לי בין יצירות שבתאי לחייהם של בני משפחתי (מצד אבי; מצד אמי הדברים אכן שונים). אולי, אני חושב היום, הדבר נובע מכך ששבתאי תיאר, או עיצב, מציאות מעין-משיחית שהכזיבה, תיאר את הציונות הסוציאליסטית ברגעי התפרקותה וניוונה (ושוב, אם מצטמצמים לקריאה סקטוריאלית שלו, מה שרצוי לא להפריז בו), ובאותן שנים שהתוודעתי ליצירתו גם החברה בה גדלתי נאלצה להתמודד – לאו דווקא במודע ולאו דווקא באופן מוצלח – עם אכזבה מתקווה משיחית, מתקוות הגאולה.

היום

ברבות השנים נתעצם "זכרון דברים" בעיני, והוא גדל עד למימדי ענק ככל שסירבתי ברבות השנים לחזור ולקרוא בו. סירבתי לחזור ולקרוא בו מאימת ההשפעה, מחרדתה כמו שאומרים, אותה "הידבקות" לא רצונית במוזיקה ובמבנה המשפט (כשלעצמי, אף פעם לא התפעלתי במיוחד מהטכניקה השבתאית; היא לא זו שמשכה את תשומת הלב שלי; ארווין הגוסס, המבקש מבנו צזאר לשכב לפני מותו עם צעירה בת 18 – כלומר, התוכן, לא הצורה – הם אלה שהפעימו אותי במודע), ובצבע התכנים השבתאיים, הידבקות שאני מזהה אותה בעשרות רומנים ישראליים שאני קורא (רק לפעמים זו "הידבקות" מוצהרת או פורה) ושנוכחת גם ברשימה זו. סירבתי לקרוא ב"זכרון דברים" והוא גדל בעיניי למימדים על-אנושיים; ליצירה שכל מילה בה נעוצה במקום המתאים עד שהמכלול הוא פירמידת פרוזה שלא ניתן להביט בקצה גובהה ולא ניתן להקיף במבט את רוחבה.
עד שלפני כשבע-שמונה שנים שברתי את החרם שהטלתי על היצירה ועל עצמי וקראתי את היצירה שוב. היה משהו מרגיע בקריאה הזו. התפעלתי מאד מהיצירה גם בקריאה זו, השנייה. אבל היה בה, ביצירה, משהו אנושי. אותו יסוד על-אנושי אליו היא צמחה בדמיוני התמתן.
בשבוע האחרון קראתי ביצירה בפעם השלישית (מספר נמוך מאד של קריאות, יחסית לשבתאולוגים מכורים). אני מכין הרצאה על היחס בין שבתאי לדוסטוייבסקי לכנס שייערך בחודש הבא באוניברסיטת באר שבע, במלאות שלושים שנה למותו ולכן קראתי את "זכרון דברים" פעם נוספת. המפגש הזה עם היצירה היה מרגש מיוחד בעבורי. אינני מבין עדיין עד הסוף מדוע זה היה כך. משהו ביצירה עצמה, וודאי, אבל אולי יותר מזה במפגש שלי עם עצמי הצעיר הקורא ביצירה שהייתה לי כה חשובה ועימותו עם עצמי העכשווי הקורא באותה יצירה עצמה. נמסכה בי אותה תחושה שקיימת לעיתים בראשי השנה היהודיים, כשאנו מאזינים לרגע לתחלופת הזמן, שריקתו בחולפו על פנינו נשמעת לפתע, כשהסאון הכללי דומם לכמה ימים.
אנסה להעלות כמה קרעי רשמים שניעורו בי עם הקריאה הזו, השלישית, 16 שנה אחרי המפגש הראשון.
1. אולי אתחיל עם השוק שתכף לגילוי שצזאר הוא בגילי פחות או יותר ואילו ישראל קטן ממני בחמש שנים בקירוב. שבתאי כותב שגולדמן עבר את הארבעים (תודה לאל) אבל צזאר קטן ממנו בחמש שנים ואילו ישראל בתשע. הדמויות השבתאיות, ועיסוקן בקץ הקרב, נדמו לי תמיד רחוקות ממני. "בגיל 42 קצת אחרי סוכות" ("סוף דבר") נתחיל לחשוב אולי על המוות, אמרתי לעצמי. עוד לא. לא עכשיו. והנה, צזאר בעצם בן גילי! צזאר, הגבר המבוגר, רודף השמלות המנוסה, המטופל בילד חולה בלוקמיה, הוא בן גילי. אותו חשש שלי שהיה קיים ביחס ליצירה – שאבוא אליה כמו מבוגר שבא לבית ילדותו שנראה לו פתאום קטן כל כך – חשש שלא התקיים, התקיים במובן מסוים ביחס לגיבורים. הגיבורים הם בגילי, או קצת יותר מבוגרים. והם נראו תמיד גדולים כל כך! והנה הם קטנים. כלומר בגילי… באותו אופן גם תל אביב המסתורית, שבגיל 21 נראתה לי מרכז של זימה ודקדנס שאליו רציתי לחדור ויהי מה, להסתאב ולהירקב בה, ובו זמנית גם לבקרה ולהסתייג ממנה, אבל לעשות זאת מתוך היכרות ולא מתוך חולשה, תל אביב הזו הפכה ברבות השנים לעירי. מְֹשרתו של הגאון לא חושב שהגאון גאון, אומר פתגם צרפתי (או כך שמעתי פעם שאומר פתגם צרפתי). תושב תל אביב לא יכול לחוש כלפי תל אביב רגשות לוהטים באותו להט ארוטי ואפל, הצומח מהקרביים, נוהם מהם, שחש כלפיה מי שכלל לא מכיר אותה.
2. הזכרתי את תחושתי בקריאתי בשבתאי לראשונה, שסביבתי הקרובה אינה רחוקה כל כך מסביבתו. והנה, בקריאה זו, השלישית, הלך והתרחק חלק מסביבתי הקרובה אל האופק, בעוד אני נדחף הלאה כשגבי אל העתיד (כבמשלו של בנימין). דודתי נועה (הדודה ציפורה) נרצחה בפיגוע באינתיפאדה השנייה. דודי דניק (גולדמן/מאיר/גברוש) נפטר משבץ כשהוא על השופל שלו. סבתי נפטרה אחרי ששכלה שלושה מארבעה ילדיה. חוויית החידלון של "זכרון דברים", של החברה שמתאר שבתאי, כאילו "הדביקה" את סביבתי הקרובה. ילדותי העשירה והמשפחתית כל כך – המפגשים המשפחתיים בבית סבתי במשמר השבעה, הוויכוחים, התה בעוגה, השירותים שהיו בחצר ושימשו לצורך דישון הקרקע, עץ האורן שצמח במאוזן ועליו אני ובני דודיי טיפסנו, בן דודי שהתאמן לפני גיוסו לשייטת על המוטות ששימשו לסוכה בחצר, חלקת (מיקשת?) הארטישוקים של דודי דניק, מטע הפירות של סבתי עם הפירות שנעטפו בנייר אחד אחד על מנת למנוע מהמזיקים להזיק, הכבישים שנבעו בהם סדקים כמו אחרי רעידת אדמה ולפני בהלת הנדל"ן של המושב היום, משפחתנו מכרה את בית סבתי בתזמון מדויק ואופייני לה, שנים מספר לפני שערך הקרקע האמיר פלאים – כאילו הולכת ונסוגה אל האופק. משפחתי הקרובה והרחוקה חיה ומלבלבת, ברוך השם. אבל הוויית נעוריי הולכת ונעלמת.
3. יחסי ככותב לשבתאי הפך למשוחרר יותר. השפעתה הרודנית של הכתיבה השבתאית עלי אינה דומיננטית ועריצה כפי שהייתה בגיל 21. לא בגלל ששבתאי פחות טוב במבט מבוגר יותר. ולא בגלל שמצאתי דרך שבה אוכל כביכול לגבור עליו בשדה הפרוזה. אלא בגלל שהפרוזה עצמה הפכה עבורי למשהו פחות רודני. בגלל שכתיבת הפרוזה הפכה בעבורי לאפשרות שאי התממשותה לא תדון את חיי לחוסר ערך, כפי שחשבתי בגילאי העשרים שלי. אם יש דבר אחד עליו אני מודה לעבודתי כמבקר, היא שזו שחררה אותי מהצורך המצמית להיות סופר, ומהתחושה שאם לא אהיה סופר חיי אינם חיים. זו לא ענווה שקפצה עלי. אולי מצאתי שיש דרכים אחרות שבאמצעותן אני מעוניין ויכול להגשים את עצמי (אם להשתמש בביטוי מאוס ביותר).
אם לצאת מגבולות הפרטי לרגע: אני גם חש שאם יהיה המשך לספרות העברית – דבר לא וודאי; כלומר אם יהיה המשך ראוי לשמו – אנחנו נמצאים כיום, ב-2011, בעידן שיכול "לעכל" את שבתאי בלי להיות מוכרע על ידו ומושפע ממנו באופן מצמית. נדמה לי שבשלושה העשורים שחלפו ממותו של שבתאי – או מ-1984, עת פורסם "סוף דבר" -הספרות העברית נחלקת לשניים (באופן גס): מי שמקבל את שבתאי ומושפע ממנו, ברמה כזו או אחרת; מי שדחה את הרצינות השבתאית מכל וכל (וזה הפוסטמודרניזם הישראלי של שנות התשעים). נדמה לי, בעקבות הקריאה הזו, השלישית, שב-2011, שבתאי מספיק רחוק על מנת להיות הר נישא אך כזה שלא מטיל את צלו על כל מה שנעשה תחתיו.
4. ההומור השחור של שבתאי. בקריאות הקודמות לא שמתי לב לכך. יש לעיתים, באופן דק מן הדק, בהצטברות המיתות והאסונות וההתאבדויות – שמזכירות אגב, לא ההתאבדויות, סאגה נורדית – רמזים אווריריים לנוכחותו של הומור שחור. היה פעם או פעמיים שפרצתי בצחוק במהלך הקריאה. בעודי צעיר לא יכולתי, אני חושב, לחוש בהומור האוורירי הזה. צעירים הם רציניים עד אימה, לעיתים. האפשרות האחרת, הפחות מחמיאה לבגרות, היא, כמובן, שצעירים רגישים ואילו המבוגרים, דוק של אטימות וריחוק והדחקה עוטף אותם, מפריד ועוטף כמו בניילון-נצמד את רגשותיהם מהם-עצמם.
5. אבל אני רוצה לסיום לדבר על תופעה אחרת שהתעוררה בי בזמן הקריאה בשבתאי. והיא קשורה במוות. התחושה שבכוונתי לתת בה סימנים להלן אינה ברורה לי עד הסוף, היא עמומה ומעורפלת ומצריכה פיתוח עתידי. אבל בכל זאת היא נראית לי חשובה. נדמה לי שמשהו בסיסי בתרבות שלנו השתנה ביחסנו למוות, המוות המטריד כל כך את גיבורי שבתאי. נדמה לי שכיום סופיות החיים, העובדה שבגיל שבעים ואם בגבורות שמונים שנה נחדל מהיות – פחות מטרידה את רובנו. משהו בנו נקלש ולכן פחות חושש מאובדנו. יש איזה ניהיליזם מובנה במציאות, ניהיליזם לא שמח ולא פרובוקטיבי, המוביל לתשישות חוויית הקיום. אם כבר אנחנו חוששים ממשהו הרי זה מכך שעד גיל שבעים או שמונים נחדל מהיות בעודנו בחיים, בגלל שלא נעשה מספיק רעש על מנת שיחושו בקיומנו. במילים אחרות: הפחד של הנרקיסיסט אינו מהסוף ומהמוות, אלא מההתעלמות של הסביבה ממנו בעודו חי. היום, כך נדמה לי, מטרידות אותנו יותר שאלות הנוגעות לערך-עצמי ופחות למוות. לפיכך, שבתאי הולך והופך לנגד עינינו לקלאסיקה גם במובן זה שהפחד הראשי שמניע את גיבוריו שייך לתקופה אחרת (איני טוען ששבתאי אנכרוניסטי. שבתאי לא התיישן. אבל חלו שינויי דגש שמצריכים טיפול ספרותי חדש בהווה. אם אכן טיפול ספרותי יכול להיעשות, להיות בעל אפקט, בהווה הזה).
אני רוצה לתת הסבר אחד להבדל בין העבר להווה. כשאתה קורא את שבתאי היום, ב-2011, אתה שם לב מייד לעובדה הבנאלית שבשנות השבעים (הרומן מתרחש כמדומני בסוף שנות הששים ובתחילת השבעים) אין לאנשים מחשבים וטלפונים ניידים. המגע עם תל אביב, עם מזג האוויר הישראלי, כמו גם המגע בין האנשים, בלתי אמצעי. כעת, להיות אונליין, או לשאת טלפון נייד, או אף לשהות במזגן בעיצומו של יום קיץ ישראלי, פירושו שאתה חי תמיד כמה מקומות שונים בו זמנית. העובדה הזו מעמעמת – בדרך שאינה ברורה לי עד הסוף – את פחד המוות ובו זמנית מקלישה את חוויית הקיום. אנחנו אף פעם לא במקום אחד. יש לנו את חיינו הקונקרטיים ויש לנו חוץ מזה מייל, וכרטיס באתר היכרויות, ובלוג, וצ'ט, ועולם שבו אנחנו "גולשים", ומישהו שמצלצל או אנחנו מצלצלים אליו כשאנחנו ממתינים לאוטובוס בתחנת האוטובוס. אנחנו אף פעם לא במקום אחד ולכן למוות כביכול קשה ללכוד אותנו. אנחנו חמקמקים. זה הגזר של התקופה. אבל בגלל שאנחנו אף פעם לא במקום אחד , אנחנו חמקמקים– אנחנו גם תמיד בין עבודות, ובין נשים, ובין המציאות למדיה הטלביזיונית, בנוסף על העולם הווירטואלי והסלולרי – חוויית הקיום שלנו מאולחשת, ואף נגרעת ונפחתת. זה המקל.
הגיבורים השבתאיים סובלים אולי יותר ממה שאנחנו סובלים – אם כי אולי דווקא ההפך, אנחנו, הלא בטוחים ב"אני" שלנו, סובלים יותר – אבל בכל מקרה נדמה כי הם גם קיימים יותר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילה  On אפריל 6, 2013 at 2:34 AM

    היי, איזה כיף לקרוא את הרשימה 🙂 אני ממש מריחה את העצים במטע המשפחתי.
    כמה הערות (ותודה על אבחנות מרתקות ששובצו לאורכה):

    הנושא של ערפול הנוכחות דרך הטכנולוגיה והמוות, הזכיר לי את הפרק הראשון מהעונה החדשה של black mirror. אני מניחה שאתה מכיר אבל אם לא – די כדאי .
    בנוגע עוד לערפול הנוכחות, פתאום חשבתי על הקבלה מעניינת שקשורה לתחום המדע דווקא: בעבר, החומר או האלמנטים הבסיסיים של החומר היו מעין כדורים בעלי מיקום ונוכחות קונקרטית. ניוטונית. כיום, היחס לאלקטרון וגם במובן מסויים לכל חלקיק של החומר הוא בצורה של ערפילית בעלת הסתברות זו או אחרת להיות שם או כאן ולשאת תכונה זו או אחרת בכך וכך סבירות. לרגע, בדרך שתיארת את האדם המודרני על הבלחותיו לפייסבוק טוויטר מייל וכו', הרגשתי הקבלה בין שתי הישויות. סתם, מעניין.

    בנוגע לשבתאי. פתחתי פעם את הספר, איפשהו בגיל 19(?) קראתי כמה עמודים, הבנתי וסגרתי את הספר. לא יכולה לסבול אותו מאיזושהי סיבה. אבל היחס שלך אליו הזכיר לי את החוויה שלי מול פרוסט בגיל 21. החוויה המשתקת שאתה עומד מול כשרון עתק, מול משהו מאוד מאוד גדול שאין לך את הכלים לתפוס, ואז אתה נותן לו ערך מיתי….(שמת לב שבמילה מיתולוגיה מסתתרת מיתה?). נראה לי שאתה שופך רגש דתי לחוויה הספרותית שלך, או ששפכת רגש דתי לחוויה הספרותית שלך, גם על מושג הסופר. אני חושבת שזה יפה אבל יש בזה קצת עבודת אלילים. אבל זה יפה וצעיר.
    מעניין נורא התיאור של ישראל דרך עיניו של שבתאי, וגם העניין של האמפטיה שהזכרת. בכלל, סופרים נוטים לחסוך באמפטיה לדמויות שלהם (להוציא רוסים). אבל כאן דווקא גם עמוס עוז מצטיין לא? עמוס עוז (הסופר עם הסוודר וכל זה…) והם בני כמעט אותו גיל , סתם, משום מה לא ראיתי עד כה השוואה ביניהם ונראה לי מתבקש. מפא"י ובגין וכו.
    בנוגע לסופר/ לא סופר, בסוף קריאת הרשימה שלך ישנה תחושת מעורבות נפשית בדמויות (כלומר בני המשפחה שלך) – זו עבודה של סופר לגרום לקוראיו להרגיש כך.

    • רונית  On אוגוסט 29, 2015 at 2:27 AM

      קראתי לעת עתה את חצי הרשימה, מאוד יפה ומעניינת, פשוט עליי לרוץ לישון, אמשיך מחר… תודה רבה, מאוד מרגש ומקרב. תודה תודה!!

  • אריק גלסנר  On אפריל 6, 2013 at 8:05 AM

    שלום אילה, תודה על תגובתך והערותייך.
    לגבי שבתאי – אני ממליץ לנסות את "סוף דבר" האינטימי יותר והרך יותר מ"זכרון דברים".
    עמוס עוז הוא סופר טוב מאד, ללא ספק, אבל פחות משורש נשמתי. רק ב"סיפור על אהבה וחושך" הוא נגע בי בקרבה דומה לנגיעה שנגע שבתאי.
    את העונה החדשה של בלאק מירור טרם ראיתי אבל אני מתכוון לעשות זאת בהקדם.
    שבת שלום

  • איילת  On אפריל 7, 2013 at 8:25 AM

    רשימה מענינת ומרגשת.עוררת בי עינין לקרוא את שבתאי שנרתעתי ממנו עד היום. ואאמץ את ההמלצה שהמלצת לאילה בעינין סוף דבר.

    בעינין נושא המוות ומידת ההשפעה שיש לו על "חיינו".[במרכאות כי זה קצת מוזר לי לדבר על תחושה כל כך אישית במונחים קבוצתיים.] אני מזדהה עם תחושותיך אך מיחסת זאת לגיל שלנו.ולא לתקופה. בהסתכלות על ביתי הצעירה -בת 11 שגדלה לתוך עולם בו אי מיילים הם משהו טבעי ופשוט כמו עץ בחצר,אני מזהה את אותו רעב לחיים,ופחד מוות מהמוות.התשישות היא כניראה משהו קצת מובנה בגילנו המופלג.

    אם כי,בכל זאת בסתירה גמורה למה שאמרתי יש אכן איזו היקלשות מסוימת בחווית החיים הכללית כחברה.אני מאשימה בהתפתחות הזאת[המדאיגה בעיני] את הפוסטמודרניזם ולא את ההתפתחות הטכנולוגיות במישור התיקשורת.משהו בריבוי הנראטיבים ובאובדן האמת מוציא את הלחלוחית והכוונה מהדברים-הכל בסדר…או הכל לא בסדר. כמעט היינו הך.מבחינתי המוצא האישי הוא היפרדות חד משמעית מהחילון והפוסט מודרניזם.ודרך חיים דתית מתונה אך נילהבת.ישר כוח על הבלוג שלך.כנה ואמיץ ומקורי.

  • קרן  On אפריל 9, 2013 at 8:56 AM

    תודה, אריק. מרגש.

  • ורד רובין  On אפריל 9, 2013 at 5:10 PM

    אריק שלום

    אני מניחה שבימי חיי קראתי מאות ספרים. אולי אלפים. "זכרון דברים" הוא אחד משלושת האהובים עלי. אני פשוט אוהבת את הספר הזה! קראת אותו לראשונה בגיל 18, ומאז שבתי איליו כל שנתיים בערך (כן, אני יודעת, יש עוד רבים כמוני. אז מה?!). זהו ספר אינסופי. זהו הספר העצוב ביותר שנכתב בעברית. זהו הספר שהכי קשה לי לומר למה אני כל כך אוהבת אותו. זהו פשוט הספר שלי!
    לא ברור לי למה לא נכתבה עד היום ביוגרפיה פרטית וספרותית על יעקב שבתאי. ב- 2007 יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר בשם: "מכשף השבט ממעונות עובדים :יעקב שבתאי בתרבות הישראלית" אותו כתבה מישהיא עלומה (עבורי לפחות) בשם: חנה סוקר-שוגר. זהו ספר מאכזב.

    לאחר שקראתי בדבקות את רשימתך רבת האהבה חשבתי שאולי אתה האדם המתאים לכתוב את הספר שכל כך חסר (לא רק לי כנראה) על הסופר הנפלא, האיש שעליו כנראה נכתבו (בבלי דעת) המילים "שירת חייו באמצע נפסקה".

    תודה לך על רשימה זו, ועל רבות משאר רשימותיך שאת כולן קראתי.

    ורד רובין
    מתן

  • עדין קוה  On נובמבר 22, 2014 at 10:02 PM

    שלום אריק,
    התחלתי לקרוא ולא יכולתי להינתק, מאמר מרתק. ובכל זאת אתה עדיין מושפע מאד מסגנונו הייחודי של שבתאי

  • מחכאל  On מאי 28, 2015 at 6:17 PM

    בהמשך לסיום המאמר, אני יושב במלון בברזיל, במהלך נסיעת עבודה. קורא את סוף דבר. רוצה לצלול בו יותר וקורא את המאמר הזה ומודה במאוד לך – על העומק הנוסף שאתה נותן לחויה העמוקה בלאו הכי (וגם – כפי שציינת – מהוה בצעיף ההוויה הנוכחית)

  • אריק גלסנר  On מאי 29, 2015 at 12:38 PM

    תודה רבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: