על "הנער האבוד", מאת תומס וולף, הוצאת "זיקית" (מאנגלית: עודד וולקשטיין)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במכתב שכתב ב-1930 סקוט פיצג'ראלד לעורך שלו, של המינגווי ושל תומס וולף, מאקסוול פרקינס, נכתב כך על אודות הסופר האחרון: "הוא [וולף] בעל תרבותיות מעמיקה יותר משל ארנסט [המינגווי] ובעל ויטאליות גדולה יותר, הסיבה שבגינה הוא מעט פחות משורר מהמינגווי נעוצה בכמות העצומה של פני השטח שהוא רוצה לכסות". במכתב נוסף, של פיצג'ראלד לוולף, שנה לפני מותו של האחרון בגיל 38, ביקר פיצג'ראלד את כתיבתו הבזבזנית של וולף וצידד בזו של המינגווי, הטורח, לפי המשל הידוע שלו על הקרחון השקוע רובו במים, לא-לומר את רוב מה שהסיפורים שלו מוסרים בשתיקה (המובאות לקוחות מהביוגרפיה של פיצ'ג'רלד מאת ג'פרי מיירס). ואכן, כשקראתי לפני שנים את שני הרומנים הענקים (כמותית) של וולף, שתורגמו לעברית בידי אהרן אמיר, "הבט הביתה מלאך" ו"על הזמן והנהר", חשבתי שזו הדוגמה היחידה המוכרת לי לגרפומאניות גאונית. כלומר, וולף אכן בזבזן גדול, הוא רוצה לומר הכול, לכסות פני שטח אדירים ולחשוף את הקרחון כולו לעין השמש, אבל ניסיון החילוץ הזה של כל הפרטים כולם ממכרה-מעבה הזמן האבוד, ביצירה שהיא אוטוביוגרפית במהותה, יוצר קורפוס ספרותי חיוני במידה בלתי רגילה, חיים שלמים של אדם מוצגים לעינינו במלאות על הדף.
"הבט הביתה מלאך" ו"על הזמן והנהר" הינם פרויקט פרוסטיאני מובהק של שיחזור חיים, חיי הסופר עצמו, בכוליותם. אבל זו גם גרסה אמריקאית מאד של הפרויקט הפרוסטיאני הצרפתי האנין. אלה רומנים אמריקאים מאד, ראשית, באופיים ה"ויטמאני", כלומר זה המזכיר את המשורר האמריקאי הגדול בן המאה ה-19, וולט ויטמאן, באמירת הכן להווייה שמצויה בהם, בשיכרון הכמו-פנתיאיסטי המוקסם מהחיים כפי שהם, על טובם ורעתם, על יופיים וכיעורם, על אירועיהם הגדולים, וכן, גם על אחרון פרטיהם הקטנים. והיא אמריקאית מאד מסיבה מכרעת נוספת: חלק גדול מהתנופה והעוצמה שלהם שואב את כוחו מההיקסמות של המחבר מגודלה ועוצמתה של אמריקה. היצירות נכתבו באותן שנים בה עלתה אמריקה לגדולה עולמית, ווולף אף יוצר הקבלה בין רומן החניכה של גיבור "הבט הביתה מלאך" ו"על הזמן והנהר" והגעתה של אמריקה עצמה לבגרות, מבחינה כלכלית ופוליטית.
אני מקדים את השורות הללו, כי הנובלה המקסימה והמרעידה של תומס וולף, "הנער האבוד", היא בעצם חלק בלתי נפרד מהקורפוס של הרומנים הגדולים שלו (הסיפור המסופר בה מובא בגרסה אחרת ב"הבט הביתה מלאך"). ברומנים שלו קרא וולף למשפחתו משפחת גאנט ולו עצמו קרא יוג'ין, וב"הנער האבוד" מתמקד וולף בחיי אחיו שנפטר בגיל 12 ולו הוא קורא גרוֹבר. הוא עצמו, הסופר, תחת אותו שם, יוג'ין, וכן אחותו ואמו, המופיעות גם הן ברומנים, מספרים בהמשך הנובלה על חייו הקצרים של גרובר. הרומן נפתח בסצנה פנתיאיסטית-ויטמאנסקית, שמתארת את גרובר הנער מוקסם ממראה המרכז המאובק והבוהק של העיירה הדרומית בה הוא גדל, כאילו נגלו לו הדברים כולם בנצחיותם החד פעמית. אפלטון כתב שהדרך המובילה לפילוסופיה מתחילה בהשתוממות פשוטה. יצירתו של וולף היא בהתאם לכך יצירה פילוסופית מאד בכך שהיא מושתתת על שתי פליאות: פליאה על החלל ופליאה על הזמן. כך מסופר לנו, כאמור, בחלק הראשון על גרובר תוך הדגשת פליאתו האקסטטית מהעיירה בה גדל, על כל פרטיה הנחרתים במוחו באחר צהריים אביבי אחד. מוכר בחנות שוקולד מנצל את גילו הצעיר ולוקח ממנו תשלום מופרז על ממתק ואביו של גרובר נחלץ להגנתו וחותם כך את החלק השיכור ממראות היקום הזה, בתחושת ביטחון שהושבה על כנה. בהמשך, שלושת החלקים האחרים, המסופרים אחרי עשרות שנים מפיהם של האם, האחות ולבסוף אחיו הקטן של גרובר, יוג'ין, מרוכזים בפליאה על הזמן שחלף. שלושת בני המשפחה נזכרים בגרובר, שהיה ילד מקסים ומלא חיוניות ונפטר לפתע מטיפוס בגיל 12. הפליאה על הזמן החולף, פליאה משותפת לכולנו, מובעת כאן במוחשיות ובעוצמה. כך, למשל, אומרת האחות ליוג'ין: "איך זה ששום דבר לא יוצא כמו שחשבנו שיהיה? זה נאבד לגמרי עד שנדמה שזה לא קרה מעולם – שזה משהו שחלמנו באיזה מקום… וכאילו זה משהו ששמענו באיזה מקום – שזה קרה למישהו אחר. ואז הכול חוזר". המילים האחרונות ("ואז הכול חוזר") מסבירות חלק מהסגנון של וולף, אותו זה שברומנים נחווה כגרפומני מעט. יש כאן הליכה הלוך וחזור על פתח הזיכרון, מתוך חשש שאם לא נשהה ולו לרגע במקום נפספס את שעת פתיחת הדלתות. אין כאן רגעי אכילת מדלן, רגעי התבהרות של "זיכרון לא רצוני", כמו שמכנה זאת פרוסט, אלא, אם נשתמש בדוגמה הפרוסטיאנית, יש כאן אכילה מכוונת של אינספור מאכלים מתוך התקווה שלפחות אחד מהם יחזיר אותנו באחת אל העבר האבוד. לכן מתערסל הטקסט של וולף שוב ושוב, תוך חזרה בוואריאציות שונות על עצמו, תוך, אכן, בזבזנות, מתוך המתנה לרגע שבו "הכול חוזר". מה שעולה בידו של וולף, ומפליא שהדבר עולה בידו, הנו שאנו לא משתעממים, אלא ממתינים עם הסופר עצורי נשימה שהכול יחזור ואף חשים לפתע, ולו לרגע, שהכול אכן חזר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורה גור אש  On אפריל 19, 2013 at 5:25 PM

    "זיכרון לא רצוני" מלווה אותנו כל החיים.. זה נושא מסקרן שאפשר לדבר אודותיו ולכתוב עליו, עד אין סוף. תודה על סקירה מענגת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: