על "הנץ ממלטה", של דשיל האמט, הוצאת "כתר" (מאנגלית: אסף גברון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במסה עוינת על ז'אנר הרומן הבלשי, שפרסם ב-1944 מבקר הספרות האמריקאי האגדי, אדמונד וילסון, הוא כתב על "הנץ ממלטה" – שנחשב כבר לקלאסיקה בז'אנר מאז ראה אור ב-1930, כפי שוילסון עצמו מציין – כך: "למר האמט יש את היתרון של ניסיון ממשי כבלש בסוכנות פינקרטון, והוא מזריק לתוך הנוסחה הישנה של שרלוק הולמס ברוטאליות קרה של עולם תחתון, שנתנה לקוראים סיבה חדשה לרטט-התרגשות באותם ימים שהיה זה אופנתי להתעניין בגנגסטרים", אבל, ככלל, "הנץ ממלטה" אינו מעניין הרבה יותר מאותן רצועות קומיקס עיתונאיות בהן "אתה עוקב יום אחר יום אחרי העליות והירידות של גיבור בעל לסת מרשימה ובחורה הרפתקנית קשוחה אבל יפה". ואכן, אחד הדברים המשעשעים הראשונים שנתקל בהם הקורא של "הנץ ממלטה", ובייחוד זה שראה את הקלאסיקה הקולנועית של ג'ון יוסטון שנעשתה בעקבותיו בכיכובו של האמפרי בוגארט נמוך הקומה, הוא תיאורו של סם ספייד, הבלש, בפתח הרומן: "לסמיואל ספייד הייתה לסת ארוכה וגרמית עם סנטר בולט בצורתV מתחת ל-V הגמיש יותר של הפה. נחיריו התעקלו לאחור והתוו V נוסף, קטן יותר […] מוטיב ה-V חזר בגבות העבותות […] הוא נראה, ובאופן מלבב למדי, כמו שטן בלונדי […] גובהו היה מטר שמונים בערך". יש בתיאור פרודיה לא מכוונת על הספרות הריאליסטית הקנונית (ה-V הזה שחוזר לו, כאילו אזלו האותיות בשפה האנגלית לתיאור פני אדם) והלסת של השטן הבלונדי המלבב אכן מרשימה, כמו שאפיין וילסון את גברברי הז'אנר. בנוסף, האמפרי בוגארט אכן נזקק לכל מרבצי הכריזמה המרירה העשירים שלו על מנת להגביה לקומתו של ספייד המקורי.
אבל בניגוד לוילסון, נהניתי מהקריאה במקור הספרותי, שמובא כעת בתרגום עברי חדש, אם כי אני מנסה עדיין להבין ממה בדיוק נהניתי. למשרדו של ספייד בסן פרנסיסקו, אותו מאכלסת מלבדו ומלבד שותפו הבלש, מזכירתם הנערית המסורה, שמערכת היחסים האפלטונית למדי בינה לבין ספייד מסקרנת מאד, אם כי לא בטוח שהאמט עצמו חושב כך, נכנסת יום אחד יפיפייה מסנוורת ומבקשת את עזרתו. היא מבקשת ממנו לעקוב אחר אדם מסוים שלטענתה ברח עם אחותה. שותפו של ספייד לוקח על עצמו את משימת המעקב ונרצח, כמו שגם הנעקב עצמו נרצח, בידי אלמונים. כל זה מיד בפתח הספר. מכאן העניינים, כמו שאומרים, מתגלגלים במהירות. המשטרה חושדת כעת בספייד בגין רצח שותפו (הוא היה, מסתבר, המאהב של אשתו) והלקוחה היפיפייה טורדת את מנוחתו מכמה כיוונים. בשורת שיחות בין ספייד לעלמה היפיפייה, אליה הוא נמשך אך בה הוא כל הזמן חושד ואליה מתייחס בקשיחות – שיחות שזכורות לי כשיאי הסרט של יוסטון (ומלחמת המינים החריפה שהן מבטאות היא אחד המאפיינים של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי של התקופה), אך בספר הן מקבלות מקום משני יחסית – מסתבר שהאמת אחרת ממה שסיפרה בפתיחה העלמה השרויה במצוקה. הלקוחה היפיפייה השתתפה ביחד עם כנופיה של פושעים בגניבתו של חפץ אמנותי שערכו לא יסולא מפז וכעת התפצלו בני הכנופיה והחלו מתנקשים אלה בחיי אלה, כמו עכבישים כלואים בקופסה. אך האם זו כל האמת? והאם חלקה של הלקוחה שלו תואר בידיה נאמנה? זה סיפור קצבי ומותח, וספייד, קשוח ויודע דרכו, חסון ונעזר בכוחו הפיזי לא פחות מאשר בכוח שכלו, מעורר קנאה בגברים וכמיהה בנשים, כמו שדוגמנית מעוררת רגשות אלה באופן כיאסטי. אם כי, יש לציין, הוא פחות מריר מבוגארט ולכן פחות נוגע ללב מספייד של הסרט.
באותה מסה עוינת (וידועה לשמצה בחוגים מסוימים) ב"ניו יורקר" כתב וילסון, שלמרות הפופולריות הרבה של הז'אנר הבלשי בארה"ב, ולמרות מעריצים ידועי שם כוודרו וילסון וויליאם באטלר ייטס, הוא לא מוצא בו טעם רב. ואז הוסיף וילסון הערה מעניינת: האטיקט של ביקורת הספרות, שאוסר על "ספוילרים" בביקורות על ספרי בלש, מביא לכך שהז'אנר יוצא נשכר באופן לא הוגן, כי חשיפת הפתרונות הקלושים הייתה חושפת פעמים רבות את ערוות הסיפורים עצמם. מהערתו של וילסון משתמע שבביקורתו על ספרים "רגילים" האטיקט של הביקורת, "הקוד" הוא קורא לזה, אינו אוסר על המבקר "לגלות" את העלילה, כי זו ממילא אינה ניצבת במרכז עניינם של הקוראים. שבעים שנה אחרי וילסון האטיקט העכשווי של הביקורת אוסר גם אוסר על "ספוילרים" גם בספרות רגילה, כפי שהעידה מיני-סערה שהתחוללה לפני כמה שנים כאשר קוראים זועמים מחו כנגד מנהגו של פרופסור מנחם פרי "לגלות את הסוף" בהערותיו על גב כריכת הספרים שהוא מוציא. לטעמי, יש בכך עדות מעניינת לשינויים בתפיסה הרווחת ספרות מהי, לשינוי במה שאנשים מחפשים בספרים כיום. ויש בכך גם עדות לניצחונו של הז'אנר הפופולרי של הבלש: תכונותיו האופייניות והנורמות הביקורתיות שהיו מוגבלות לדיון בו – המשקל הרב של הרכיב העלילתי ורכיב המתח; האיסור על "ספוילרים" – היגרו ממחוזותיו אל תחומי הספרות בכללותה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טוב  On אפריל 29, 2013 at 6:55 AM

    נדמה לי ש'בלש' זו רדוקציה של התימהון על העולם המופלא והנסתר שבחיים, ביטוי להצטמקות רצון החיים והיחלשות העניין בהם, גם אם על פניו זה נראה להפך. הז'אנר הוא סימפטום לירידה המערבית, ואני מודע לזה שמי שהתחיל אתו היה עדיין חלק מהקלסיקה – א. א. פו. בעצם ממנו מתפצלת גם ספרות אימה שהולידה סרטי אימה. כאילו כמו שאריסטופנס שנא את סוקרטס ואנחנו לא מבינים למה (ניטשה הסביר – סוקרטס ביטא את חיסול התרבות היוונית הקלסית, את סופה הממשי של יוון), ככה בהשאלה וילסון הגיב ל'בלש'.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: